26 בדצמבר 2009

בבה

לאחרונה נפגשתי עם קרובת משפחה בשם יולי כהן, בת מיכאל מרטין (מיקי) כהן (בן יהודית כהן, בתו היחידה של יוסף אליהו שלוש). יולי היא יוצרת דוקומנטרית עם סיפור חיים יוצא דופן ומעניין מאוד. מומלץ מאוד לבקר בבלוג שלה ולקבל הצצה לעשייה הדוקומנטרית שלה, לכמה מהסרטים התיעודיים המעניינים ביותר שנוצרו בתקופתנו.

יולי שמרה על כמה קסטות שהוקלטו בראשית שנות ה-90' במסגרת תחקיר להפקת סרט תיעודי אודות משפחת שלוש ותרומתה לתל אביב. בזכותה, בזכות יוזם הראיון צ'יקו גרשטל ובזכות איבון מיקלוש, שקיימה את הראיונות עם בנות המשפחה, עלה בידי לערוך סרטון זה:



זהו חלק מהראיון שנערך כחלק מהתחקיר עם שושנה (רוז) שלוש (בָּבָּה שלי; אימא לאביעזר שלוש, אב ליואב שלוש, אבא שלי). שילבתי בו תמונות מהתקופה והוספתי כתוביות בעברית כדי לפצות על השחיקה של הטייפ. אולי בעתיד הקרוב איצור עוד סרטון של חלק אחר מהראיון עם בבה. בקסטות האחרות שקיבלתי מיולי ישנו ראיון עם לאה אלכסנדרוביץ (בת משה שלוש, בנו הבכור של יוסף אליהו שלוש), ואולי גם אערוך חלקים ממנו ואעלה ליוטיוב.

9 בדצמבר 2009

יפו - יאפה - ג'אפה

מי לא מכיר את המותג Jaffa? במשך עשרות שנים היה המותג הזה שני רק לקוקה-קולה בשוק המשקאות הישראלי, וזאת בזכות מסעות הפרסום האגרסיביים של המועצה לשיווק פרי הדר. זה כנראה זמן טוב לעסוק במשמעות שלו, ממש כמה שניות לפני שצריך כבר להספיד אותו. בעבר היה ענף הייצוא הראשי של ישראל, אך החל בשנות ה-90' המותג נמצא בדעיכה, יחד עם החקלאות הישראלית בכלל (מי שנתקל בחשבון מים מנופח לאחרונה, שיידע שהחקלאים בישראל ספגו את משבר המים הרבה לפני הצרכנים הפרטיים, משום שנאלצו לכרות פרדסים שלמים, ששתו כמויות נכבדות של מים). מי שבוכה על אובדנו של התפוז, יכול להתנחם בהצלחתו של ההייטק הישראלי.

אמש הוקרן הסרט התיעודי "ג'אפה - סיפורו של מותג" בסינמטק תל אביב. הסרט בוים על ידי אייל סיון בסיועו של ארז מילר, והופק על ידי "טרבלסי הפקות" (ובפרט על ידי המפיקה אסנת טרבלסי, בת המחזור של ארי פולמן ויוצרים חשובים אחרים בקולנוע הישראלי, והמפיק אריק ברנשטיין). וכדאי לתת קרדיט גם לאחד המרואיינים בסרט התיעודי הזה - אביעזר שלוש, סבא שלי. לפני למעלה משנה הגיע צוות של חמישה אנשים לדירה של סבא כדי לראיין אותו לסרט זה. לא תיארתי לעצמי שצלם, מקליט, תאורן, במאי ועוזר במאי עם כל ציודיהם יכולים להצטמק לחלל כה קטן (בייחוד כשאני והכרס שלי גם כן נוכחים במקום), אבל הם עשו זאת. ואז הבמאי אייל סיון הציע לי להשתתף גם כן בסרט. הוא בעצם ביקש שאחליף אותו כמראיין. נוצרה מעין סצנה של נכד ששואל את הסבא והסבא מספר לנכד שלו... משהו בסגנון "והגדת לבנך" (או במקרה הזה "לנכדך"). אני חשבתי לעצמי שזה בטח לא מצטלם כל כך טוב, ובאמת בסרט עצמו נכנס רק קטע קצר מהצילומים שבהם השתתפנו, שארכו כמעט שעתיים.

אולי כדאי שאתחיל מההתחלה... אבא של סבא שלי - צדוק שלוש - היה יצואן של פרי הדר בארץ ישראל של שנות ה-30'. לא זו בלבד, אלא שסבא של סבא שלי (מצד אימו) - מאיר אפלבוים - היה חבר באגודה שיתופית בשם "פרדס" (במלעיל, ולא במלרע), שהקימה פרדס בשם "בחריה" מצפון לירקון, באדמות החקלאיות שנמצאות היום בשטח המוניציפלי של הוד השרון. ואף יותר מכך - סבא של סבא שלי (מצד אביו) - יוסף אליהו שלוש - ניצל מניסיון חטיפה בזכות הפרדסן היהודי הראשון בארץ ישראל. בילדותו ביפו הסגורה בחומה (עוד בטרם הוקמה נווה צדק ושאר השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר) נחטף על ידי ערבי שנקלע לסכסוך כספי עם משפחת שלוש. יוסף אליהו נלקח לפרדסים שהשתרעו ליד יפו, ולפתע נתקלו החוטף והחטוף ביהודי טוב - רבי שמחון - שפיקח על הפרדס העברי הראשון שניטע בארץ ישראל, פרדס "מקוה ישראל" שהוקם במימונו של משה מונטיפיורי. ר' שמחון זיהה את יוסף אליהו שלוש (אביו - אהרן שלוש - גם הופקד על ידי משה מונטיפיורי כנאמן על פרדסו), הבריח את החוטף והחזיר את החטוף לחיק משפחתו. אז אפשר לספר על הפרדסים שהקיפו את יפו, על הניחוחות המשכרים של התפוז והאשכולית, על נקישות המשאבה בלילה, על "שביל קליפות התפוזים" מאת נחום גוטמן, על "זהב הדר שמח" ו"ריח פרדסי אביב" של טשרניחובסקי, על "שובי, שובי לפרדס... עם הפריחה המשגעת" ואפילו על "סוף עונת התפוזים"... אפשר לספר על כל אלה ימים שלמים, אבל סבא שלי לא צריך את זה. אצלו, במקום דם, זורם מיץ תפוזים. ובעצם בשל כך נתבקש להתראיין לסרט התיעודי על המותג "ג'אפה".

לפני לא יותר משנתיים חגגנו 60 שנים למדינת ישראל (והיו גם מי שציינו 60 שנה ל"נכבה" של הפלסטינים). לרגל המאורע, קרן ממשלתית לעידוד הקולנוע הישראלי הייתה אמורה להקצות משאבים להפקת כמה סרטים תיעודיים. מן הסתם, כשמכניסים את הממשלה לענייני כספים, זה אף פעם לא יוצא טוב. אייל סיון, במאי סרטים דוקומנטריים בעל שם עולמי ומרצה למדעי החברה שמחלק את זמנו בין ישראל לאירופה, הגיש לקרן בקשה לתמיכה בכדי להפיק סרט תיעודי אודות מותג התפוזים הישראלי המפורסם. הסרט נועד לעסוק לא רק בשורשיו של המותג Jaffa ופיתוחו הכלכלי, אלא גם בדיוק בתפר הזה שבין עצמאות ישראל לבין הנכבה הפלסטינית. סיון רצה להראות כיצד "יאפא" (שמה של העיר יפו בערבית) הפכה להיות "ג'אפה", ואיך הצליח המפעל הציוני לנכס לעצמו את המותג הזה. בעקבות עשייתו בעבר והתבטאויותיו בעבר (בין השאר, כינה את הקמת מדינת ישראל "טעות היסטורית") נחשב לאנטי-ציוני אפילו על ידי אנשי רוח מתונים בישראל. כמובן, העיתונות עשתה הכל מלבד לערוף את ראשו, חברי כנסת התקוממו וטענו שזו ירייה ברגל של האומה (אם לא חמור מכך), "טרבלסי הפקות" התרעמו על כך שסרט שצילומיו אפילו לא החלו כבר זוכה לחרמות וגידופים, יושב ראש הקרן איים בהתפטרות, קולנוענים רבים הביעו תרעומת על סתימת הפיות ועל מנת להשקיט את המהומה הבמאי והתסריטאי של הסרט משך את בקשתו לתיקצוב הסרט על ידי גוף ממלכתי וגם הסביר עד כמה לא ציפה לכל המהומה הזו.

למזלנו, "טרבלסי הפקות" ואייל סיון לא התייאשו ומצאו מימון בבית החם של ערוץ 8 (מימון שכנראה חרג מהגבולות הרגילים שערוץ 8 בדרך כלל מקציב). מדוע למזלנו? כי הסיפור שהסרט הזה מציג כל כך מעניין וכל כך נוגע ללב וכל כך אמיתי, שהצפייה בו פשוט מאלפת. אני חושב שהרבה אנשים ישבו אמש באולם הגדול של סינמטק תל אביב ולא אהבו את מה שהוצג להם - כן, אפשר לומר "הסרט הוא שמאלני". אבל בעקבות ויכוחים אין-ספור שהיו לי עם חברים וידידות לרוב, אני עדיין מתבצר בעמדתי שאין דבר כזה "סרט שמאלני" או "סרט ימני". סרטים הם נטולי עמדה. זה כמו שכיסא לא יכול להיות שמאלני או ימני, וגם אם נחכה הרבה זמן, שולחנות לא יצמיחו עמדות פוליטיות. ימין ושמאל הן תבניות שכפינו על עצמנו על מנת לפשט את המציאות, וכדי לספק איזושהי כותרת למי שפיספס (את הסרט, את ההרצאה, את הנאום או את המאמר). סרט לא יכול להחזיר שטחים תמורת שלום וסרט לא יבנה מאחז בלתי חוקי מחוץ לגבולות 67'.

מה סרט כן יכול לעשות, ויותר ספציפית - מה עושה הסרט "ג'אפה - סיפורו של מותג"? הוא מציג ראיונות עם פרדסנים ואנשי רוח ישראלים-יהודים כמו גם עם פרדסנים ואנשי רוח ערבים-פלסטינים, ומעבר לכך גם עם מומחים להתפתחות הצילום והקלונוע. השאלות לא נשמעות, ואמנם ניתן לנחש אותן, אבל בכל זאת לא ניתן לומר שהן מגמתיות. כן אפשר לקטוף כמה מסרים מעניינים מעץ המסרים שהשמיעו המרואיינים השונים. המשורר חיים גורי מספר שהעולם שהוחרב על ידו ועל ידי חבריו לפלמ"ח נוכח בחייו וביצירתו, שהוא מאמין בכאבם של הפליטים הפלסטינים. כמה מהפרדסנים הישראלים שיבחו את תושייתם של הבריטים על שהקימו את "המועצה לשיווק פרי הדר" בימי מלחמת העולם השנייה, כדי שתרכז את התוצרת של כל הפרדסנים - יהודים וערבים - ותמנף אותם תחת המותג האחד, היחיד, האלמותי Jaffa. לעומת זאת, חלק מהפרדסנים הערבים דווקא הביעו עמדה שהיה אפשר לקיים שיתוף פעולה עם הפרדסנים היהודים, אלא שהבריטים עודדו את הקמתו של נמל תל אביב, ובכך התחילו את הסוף של נמל יפו כשער הייצוא העיקרי של ענף ההדרים במזרח התיכון.

המומחים לאמנות, לצילום ולקולנוע נותנים פרשנות מעניינת על תמונות וסרטים שצולמו (ובעיקר "בוימו") ביפו בתחילת המאה העשרים. עיקר הפרשנות נוגעת לאופן שבו הפלסטינים נושלו מהנכס שהיה בידם - תפוזי Jaffa - ואיך התעמולה הציונית הפכה את המותג למזוהה עם ישראל וסיפור הצלחתה (מדהים לראות כיצד התצלומים והסרטים הותאמו לאידאות הציוניות של "כיבוש הקרקע" ו"כיבוש העבודה" על ידי בעלי תפקידים בהתארגנות הציונית). ניתנת גם פרשנות לפרסומות שעוצבו כדי למתג מחדש את התפוזים כישראליים (תחת השם Jaffa, למרות שלאחר הקמת המדינה התפוזים לא יוצאו עוד מנמל יפו), כמו גם לכרזות מפחידות שקראו להחרים את ישראל ושולבו בהן תפוזים כסמל לשדידת אדמות פלסטין.

הסרט הזה נקרא באנגלית The Orange's Clockwork (משחק מילים על "A Clockwork Orange" - פנטזיית האלימות של סטנלי קובריק, "התפוז המכני"). הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל IDFA, שהוא כנראה הפסטיבל החשוב ביותר לעשייה דוקומנטרית, ונערך מדי שנה באמסטרדם. הוא גם זכה במקום הראשון בפסטיבל מילנו, שהוא אחד הפסטיבלים המובילים באירופה. כנראה שכמו במקרים של "בופור" ו"ואלס עם באשיר" - אנחנו חושבים שהם נגדנו עד שהם זוכים בפסטיבלים אירופאיים ששנייה לפני כן לא ידענו שהם קיימים או כשהם מועמדים לאוסקר. ב-19 בדצמבר 2009 (ממש עוד עשרה ימים) הוא ישודר בערוץ 8, ואני ממליץ בחום לצפות בסרט הזה לפחות פעם אחת - אם לא בשביל המסר, אז בשביל קטעי הארכיון הרבים שמשובצים בסרט, שהם כמו מסע מרהיב במנהרת הזמן של התפוזים. לקראת הצפייה מומלץ לקרוא את התקציר ולהתעצבן. מי שמתעניין מה נאמר בנאומים שנישאו לאחר הבכורה הישראלית של "ג'אפה - סיפורו של מותג", אפשר לקרוא את הכתבה שפורסמה באתר וואלה בעקבות ההקרנה. אני גם צופה שגדעון לוי יכתוב כמה דברים בעקבות הסרט, משום שנכח אמש בהקרנה, ואנחנו הרי גם מכירים את הסגנון שבו הוא מכה על חטא.

* * *

21/1/2010

עוד קישורים שאני מוסיף כחודש וחצי לאחר כתיבת הפוסט:
- ראיון עם אייל סיון על הסרט ועל האופן שבו הוא נתפס כאנטי-ישראלי, אנטי-ציוני ואפילו אנטישמי.
- ביקורת מאת עינב שיף שמטהרת את הסרט מפוסט ציוניות, אך מאשימה אותו בשיעמום הצופים.
- כתבה על אירוע מחווה של סינמטק תל אביב לבית הספר לקולנוע פלסטיני בנצרת, שבו השתתף גם אייל סיון.

23 בנובמבר 2009

נווה צדק בקטן

לפני שנתיים, כשביקרתי בפעם האחרונה במיני ישראל, חיפשתי בקדחתנות אחר דגם של נווה צדק, אך לצערי לא מצאתי. נזכרתי בכך לאחרונה והחלטתי לפנות לאחראית התוכן של מיני ישראל בבקשה שיציבו דגם של בית שלוש לפחות. לא הרבה זמן אחרי ששלחתי לה אימייל, היא התקשרה אלי מופתעת: "אתה יודע שיש לנו דגם של בית שלוש? וגם של אתרים אחרים בנווה צדק?" הפעם - מאוד שמחתי לטעות.

אז כדי לוודא, לפני כמה ימים הלכתי לבקר במיני ישראל (עם חברה טובה). הכל שם ממש מדליק, ומאוד שמחתי לראות שאכן מופיעים - בתווך שבין הדגם של יפו העתיקה לבין הדגמים הרבים של תל אביב - ארבעה דגמים של מבנים בנווה צדק. אמנם מרכז סוזן בולט בהיעדרו, אבל אי אפשר שלא לברך על העבודה הנפלאה של יוצרי הדגמים באתר, שבנו את בית שלוש, את בית רוקח, את מוזיאון נחום גוטמן ואת בית הכנסת מראות הסולם. כן יש כמה טעויות קלות בחיקוי, אבל אלה אי-דיוקים קטנים, אפילו כאלה שקצת מוסיפים חן.

התקשרתי ללילך, אחראית התוכן של מיני ישראל, ובירכתי אותה על עשייתה. היא גם שמחה לקבל ממני שני מאמרים שאותם פירסמה באתר האינטרנט של מיני ישראל - האחד על נווה צדק בכלל והשני על בית שלוש בפרט.

14 בנובמבר 2009

הפסקת חורף


אני יוצא להפסקת חורף - לא אדריך סיורים בנווה צדק בתקופת החורף נובמבר 2009 - אפריל 2010. עם זאת, אשמח שתיצרו איתי קשר אם תרצו לשאול משהו או להציע משהו בנוגע לנווה צדק או למשפחת שלוש.

5 בנובמבר 2009

שלומי שבן מתרגם את נווה צדק

שלומי שבן, הפסנתרן-אמן שלמענו הוציאו סטיקרים עם הכיתוב "פסנתר, אתה חסר", מוציא אלבום חדש. הפעם זה אלבום סולו - רק הוא והפסנתר - והאלבום נקרא "מגדל הפזמון". סינגל ראשון מתוכו - "החיים שלי טובים" -  כבר מושמע ברדיו, והוא גרסא ישראלית לשיר My Life is Good של Randy Newman. השיר הזה הוא סרקזם בהתגלמותו, שבו רנדי ניומן מלטף את הפסנתר וקולו נעים, אבל כשמקשיבים למילים העוקצניות על סקס, סמים ורשע, פתאום מקבלים איזה ניגוד, שהוא תמצית "החיים הטובים".



שלומי שבן החליט לא רק לתרגם את השיר של ניומן, אלא גם לאזרח אותו. אם רנדי ניומן שר על העובדת הזרה ממקסיקו שהוא ואשתו מעבידים בפרך, אז שבן שר על הדרוזית שהוא ואשתו הביאו לביתם אחרי טיול בגליל. יש בתרגום המאזרח הזה עוד כמה הקבלות מעניינות.

אך ההקבלה שיצרה אצלי עניין מיוחד מופיעה בשורות הללו של שבן:
"רק הבוקר
אישתי ואני
עשינו מין טיול רגלי קטן
לנווה צדק
קפצנו לגן הפרטי
של הקטן שלנו
הרבה מפורסמים שולחים את הילדים שלהם לשם..."

ובשירו של רנדי ניומן:
The other afternoon
My wife and I
Took a little ride into
Beverly Hills
Went to the private school
Our oldest child attends
Many famous people send their children there



שבן לועג לעולם התרבות התל אביבי (שהוא עצמו משתייך אליו) שנע סביב עוזרת-בית, מסעדת הקנטינה, גן פרטי בנווה-צדק, חברים שבאים העירה, שיחות סלון ובעיקר חוסר-מעש. אבל אין ספק שההקבלה בין בוורלי הילס לנווה צדק מחמיאה מאוד מאוד לזו האחרונה.

נכון- לא קל לקנות בית בשכונה וגם החנויות לא מוכרות שום דבר במחיר מציאה. אבל עדיין חשוב לזכור - שכונות אחרות, שגם אותן אפשר לשייך לעשירון העליון, נבנות כך שלא יהיו בהן מבני ציבור או בתי עסק, וזאת בכדי להישמר מפני מבקרים חיצוניים. בשכונות מסוימות וביישובים מסוימים אפילו דואגים להציב ש"ג שינעל את המקום ויקפיד לבדוק את מספרי הרישוי של המכוניות הנכנסות. קצת חבל לי שנווה צדק היא סמל למעמד מסוים, אבל אני דווקא חושב שזו אחת השכונות הכי מזמינות, הכי פתוחות, הכי שייכות לכולם ללא הבדל מעמדי. אין ש"ג בכניסה, אף אחד לא יחשוב שאתם מוזרים אם אתם סתם מסתובבים בנווה צדק (כי ממילא כל הזמן יש שם סיורים) והרחבה הגדולה של סוזן דלל היא השטח הפתוח הכי רחב-ידיים במרחב שבין איצטדיון בלומפילד לכיכר רבין. הרחבה הזו היא מגנט למשפחות - תמיד יש שם חבורות של ילדים מתרוצצים שההורים שלהם יכולים לשבת בקרבת מקום, לנשום עמוק ולדאוג קצת פחות. וכמובן, מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, שנחנך לפני עשרים שנה, הפך את השכונה הזו למקום מזמין, למקום של תרבות, ללב של נווה צדק החדשה.

אז לא פלא שגם שלומי שבן מגיע כל שנה לפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל. גם השנה.

2 בנובמבר 2009

כתבה במקומון מודיעין-מכבים-רעות

תודה למשפחת פלד שהעבירה לי עותק של הכתבה "הבית ברחוב שלוש" שהתפרסמה במקומון של העיר מרובת המקפים שבה הם מתגוררים. זוהי כתבה אודות משפחת שלוש והכנס המשפחתי שנערך לרגל שנת המאה לתל אביב לפני כחודש.


בכתבה גם צוין כי, "הכנס כלל סרט וידאו שהפיק תומר שלוש, נציג הדור הצעיר במשפחה..." אני מתאר לעצמי שיום יבוא ואני אתגעגע להיות "נציג הדור הצעיר", אבל כרגע התואר הזה שהודבק לי לא כל כך מתאים לי.

קישורים לכתבה:
- לצפייה בכתבה אונליין
- לצפייה בכתבה כקובץ

25 באוקטובר 2009

הריבלינים

לפני כמה ימים נתקלתי בסרט "הריבלינים", שמן הסתם, עסק במשפחת ריבלין ותולדותיה בארץ ישראל, והוקרן בהקרנת בכורה בכנס משפחת ריבלין בירושלים ב-15 באוקטובר 2009 (לפני עשרה ימים; שבוע וחצי לאחר כנס משפחת שלוש בתל-אביב). אם להיות קצת ילדותי, אז הם לוקחים אותנו בגדול - גם בכמות (בכנס של הריבלינים השתתפו 3000 אנשים, שזה בערך פי 10 ממה שהיה בכנס של השלוּשים) וגם באיכות (בכנס השתתפו אנשי שם כמו יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, הקומיקאי ספי ריבלין, השחקנית ואשת התקשורת רבקה מיכאלי וגם שופטים, חברי כנסת, אמנים ועוד). לא פלא שציינו את כנס משפחת ריבלין בחדשות ערוץ 2.


ידיעה על הקרנת הסרט של משפחת ריבלין בערוץ 1 שפורסמה ב-ynet בכלל הטריפה אותי, כי חשבתי שהם בצד שלנו אחרי שערכו כתבה מצולמת על כנס משפחת שלוש.

כמובן, הכל בהומור. ושימו לב גם לאתר האינטרנט המיוחד של משפחת ריבלין. ברכות חמות לריבלינים (שחוגגים 200 שנה לעליית המשפחה ארצה), שמזכירים לנו שיש לנו עוד לאן לצמוח.


12 באוקטובר 2009

עדיין חי בסרט

אז כבר כמעט שבועיים שאני חי את חיי ללא המטרה שעמדה לנגד עינַי במשך שנה וחצי - הפקת סרט תיעודי אודות משפחת שלוש ותרומתה לתל אביב. אבל עושה רושם שאני עדיין חי את הרגע. צריך עוד לקשור כמה קצוות, לטפל בהחזרת חומרי הגלם שבהם לא השתמשנו ובעיקר להתרשם מעצם העובדה שזה אכן קרה. הנה אני מציג את הסרט בהקרנת הבכורה העולמית, בכנס צאצאי אהרן שלוש 2009.



לאורך כל התהליך ראיתי את הסרט בעיני רוחי. דמיינתי את המעמד שבו אציג את הסרט. חלמתי על הרגע שייתנו לי מיקרופון, ולמרות שהתאמנתי, אני לא ממש אדע מה לעשות איתו. אבל לא חשבתי שיהיו לי בחדר חמישה ארגזים של עותקי דיוידי של הסרט שהפקתי (ביחד עם היוצרת טלי טילר).

10 באוקטובר 2009

כתבה מצולמת אודות הכנס

כתבה מצולמת (ומושקעת במיוחד) מאת רועי מנדל אודות כנס צאצאי אהרן שלוש שנערך השבוע לרגל שנת המאה של תל אביב. הנה קישור לכתבה, והנה גם צילום-מסך של הקישור לכתבה בשער הראשי של Ynet. הכתבה על הכנס הקודם, שנערך ב-2004, עוררה תגובות רבות של אנשים שזיהו את עצמם כשלוּשים או שרצו להביע מורת רוח מקיומה של "משפחת אצולה". בינתיים הטוקבקים בצד האוהד, אבל ב-Ynet לא צריך לחכות יותר מחמש דקות כדי שמישהו ירגיש צורך לחרב את זה.



8 באוקטובר 2009

למחרת כנס צאצאי אהרן שלוש

במשך קרוב לעשרים חודשים ניהלתי את חיי כשאני ממוקד במטרה אחת - ה-6 באוקטובר 2009, יום הכנס של צאצאי אהרן שלוש לרגל שנת המאה לתל אביב. לקראת התאריך הזה יצרתי את הסרט התיעודי "נווה צִדקנו" אודות המשפחה ותרומתה לפיתוח העיר. יחד עם דודי אביתר (תרי) שלוש התכוננו לתאריך הזה, וסייעתי לו להפיק תערוכת צילומים היסטוריים אודות האישים במשפחה שפעלו למען פיתוחה של תל אביב. בהמשך כל הזמן עד התאריך הזה עמדתי בהיכון לקראת כל מטלה בתהליך איסוף החומרים לחוברת המזכרת "שלוש בתל אביב" שכתב וערך הדוד תרי.

אני לא יכול להעלות על הכתב עד כמה זה היה אירוע יוצא מגדר הרגיל. כדי להתרשם מה היה טיב הכנס המשפחתי, תוכלו להאזין לקטע ששודר למחרת ברשת ב'. אפשר להאזין לו כאן או ללחוץ פליי להלן.



איך היה עבורי יום המחרת? עדיין התעסקתי בקשירת הקצוות שנותרו פרומים לאחר הכנס. כמה טלפונים, כמה אימיילים... אבל פתאום יש איזו תחושה אחרת. אין תאריך, אין דדליין, אין מטרה, אין יעד. כנראה שאני אצטרך לחפש לעצמי פרוייקט חדש. אולי משהו קצת יותר סולידי.

29 בספטמבר 2009

23 זה ה-גיל

לפני כמה ימים, ב-24 בספטמבר, חגגתי 23 שנים להיווסדי. יום לפני כן הדרכתי קבוצה של כשלושים איש בסיור בנווה צדק (קבוצה של עובדי בנק לאומי למשכנתאות). ביום ההולדת שלי הדרכתי עשרה אנשים, שהגיעו אלי דרך ידידה טובה שלי, שאחר-כך גם דאגה לי להפתעה (פנקייק). וחשבתי לעצמי עד כמה זה נהדר שאני מוצא את עצמי עושה בדיוק מה שאני אוהב לעשות. בימים שלאחר מכן קיבלתי ממארגני שתי הקבוצות מכתבי עידוד...

"היי תומר
תחילה - רציתי להודות לך על הסיור שהאיר את העינינו על תקופות אחרות .
תגובות האנשים שהשתתפו בסיור מספרות שההנאה היא הדדית.
רובנו מסתובבים באיזור זה , מבלי לדעת על קיומן של פיסות היסטוריה ומקומות נסתרים, שבהחלט הצלחת להוביל אותנו דרכם.
שמחתי לשמוע על התרומה האישית שהסיור נתן לך, כך שכולנו יצאנו עשירים בנפש.
גם המסעדה הייתה הצלחה גדולה, כך שאפשר להמליץ עליה בחום לב לקבוצות הבאות שתדריך.
לא שכחתי את התמונות. הזכרתי לצלמים של הטיול לא לשכוח לשלוח לי , כך שאני מתכוונת לנדנד להם עד שאקבל את התמונות. יש לי את הכתובת המייל שלך, וברגע שישלחו לי , אדאג להיעביר אליך
בשמי ובשם כל חברי לעבודה , אני רוצה לאחל לך שנה פוריה , מספקת ורצופה ברגעים מספקים ומכוננים
שנה טובה עם הרבה בריאות , ושתמשיך לעשות את שאתה עושה עם הרבה הנאה וכיף.
שנה טובה."


"שלום תומר,

ברצוני להודות לך על הסיור המאלף שערכת לקבוצה שלנו בנווה צדק ב24 ספטמבר 2009.
אני בדרך כלל בקי בהיסטוריה של ארץ ישראל ומכור לקריאת ספרים אודות תולדות הישוב ואף התקופה שקדמה לו. ( ממליץ מאד על ספרים בהוצאת מוזאון ארץ ישראל בעריכתו של גנדי בעניין מסעות של זרים בארץ ישראל במאה ה18 וה 19 )
ולמרות האמור לעיל – חידשת לי חידושים רבים מאד בעניין נווה צדק והתקופה.
העובדה כי הנך נצר למשפחת שלוש והוספת הפן האישי של המשפחה שכניה וכל מי שהיתה עמו בקשר – הוסיפה עניין ורעננות לתיאורים של בתי השכונה והפכה את העניין לחי וממשי. אני פשוט זרמתי עפ ההסברי םוניסיתי לדמיין לעצמי בהצלחה די מרובה – את המצבים השונים והאווירה באותם הימים. ( לא יודע אם עשית זאת – אבל תוכל לקבל חומר נוסף ביד יצחק בן צבי בירושלים )
ההדרכה בוצעה בשפה האנגלית בצורה רהוטה ברורה ועניינית
המשך כך – אתה תגיע רחוק !
בהערכה רבה
יצחק פלד
רעות"

25 בספטמבר 2009

סיפור אהבה

ב-1908 עלה ארצה שמואל צ'צ'קס (או: "טשטשקעס") ושוכר את עליית הגג בביתה של רבקה אבולעפיה, מול ביתו של אהרן שלוש. הוא מתיידד עם אנשי הרוח בשכונה – יוסף חיים ברנר, ש. בן-ציון, הרב קוק, דבורה בארון ועוד – ומושפע מהם רבות. הוא מתחיל לחטוא בכתיבה, ומשתף אחרים בכתביו (בתמונה, משמאל: צ'צ'קס עם אז"ר, יוסף חיים ברנר ודוד שמעוני). כעבור תקופה של בדידות מול בית שלוש, הוא מבחין באחת מנכדותיו של שלוש – מרגלית. כעבור זמן הוא מבקש להיפגש עמה. יש הטוענים שאהרן שלוש לא הסכים לזיווג בין-עדתי (ובמיוחד בגלל השם המגוחך צ'צ'קס), יש הטוענים שזה מפני שצ'צ'קס עשה רושם של אמן עני ולא היה בעל מקצוע ויש הטוענים שזה פשוט לא התממש. אין זה משנה מהי הסיבה המדויקת – הסופר הרומנטיקן נותר שבור לב. בדירתו הוא כותב את "והיה העקוב למישור", שמגולל את סיפורה של אהבה נכזבת ומקנה לו מעמד של סופר עברי בעל שם. באותה עליית גג הוא רושם את הסיפור "עגונות", שממנו גזר את שמו העברי – עגנון.

הבית מול בית אהרן שלוש, נווה צדק, תל אביב - צולם על ידי יגאל טרלו

כעבור שנים, ביושבו בירושלים, שמואל יוסף עגנון כותב את "תמול שלשום" בהשראת ימיו בנווה צדק. הוא מתאר את הנופים השונים הנשקפים מחלונות הדירה ששכר – בחלון אחד פרדסי יפו, בחלון שני מסילת הרכבת יפו-ירושלים, בחלון שלישי החולות שעליהם נבנתה תל אביב, בחלון רביעי בתי שכונת נווה צדק ובחלון חמישי "הים הגדול אשר אין לו סוף", ואין הוא מציין את בית אהרן שלוש ולא מזכיר אף אחד מבני ובנות המשפחה. ככל הנראה, עגנון מחה את עלבונו בכך שכאילו מחק את השלוּשים מסיפורו.

לימים היה עגנון לסופר העברי המוערך ביותר בעולם - הוא הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל, ועד היום הוא הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות. בחיי היום-יום אנחנו פוגשים אותו בשטר של 50 ש"ח (ולעתים, כשאני חושב שזה עשוי להיחשב לבדיחה, בסיורים שלי בנווה צדק אני מספר, שבכל פעם שפורטים 100 לשני שטרות של 50, פוגשים את עגנון פעמיים). על השטר, בקטן-קטן, אפשר לקרוא חלק מנאום הזכייה בפרס נובל, שבו עגנון מספר באופן מרתק כיצד קיבל את כשרונו:

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה, חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב."



21 בספטמבר 2009

שלוש בתל אביב

בכנס המשפחתי שייערך עוד שבועיים (ב-6 באוקטובר, במוזיאון ארץ ישראל) יחולקו לכל המשתתפים עותקים של חוברת מזכרת, שנכתבה ונערכה על ידי אביתר (תרי) שלוש, דוד שלי. תרי העלה בפני את העניין של עמוד 72 בחוברת - עמוד זה, האחרון בחוברת, נותר מיותם, והוא חשב מה אפשר להכניס לשם. החוברת עוסקת בנושא "שלוש בתל אביב", ומספרת את סיפורם של ילדי אהרן שלוש שהקימו משפחות ובנו את בתיהם ב"תל אביב הקטנה". תרי הציע שבעמוד האחרון של החוברת נביא את הביטוי הויזואלי של הנושא "שלוש בתל אביב" - תמונות של שלטי ארבעת הרחובות התל-אביביים הקרויים על שם בני המשפחה. אז במצוותו יצאתי אתמול למסע מצולם בעקבות רחובות שלוש בתל אביב.


הרחוב הראשון שבו ביקרתי הוא לא בדיוק רחוב. הוא קיים על המפה ובכמה נווטנים (מכשירי GPS), אבל בשטח רואים רק תלולית אדמה וצמחיה. אין אפילו שלט "כאן יקום רחוב משה שלוש". מאוד מוזר, אבל צילמתי בכל זאת. אולי עוד כמה שנים, בכנס הבא של צאצאי אהרן שלוש, נצטרך תמונת "לפני", כדי להראות מה היה ברחוב משה שלוש בצהלה בשנת המאה לתל אביב. האמת שזה די מרשים שחוגגים לעיר הזו מאה שנים להיווסדה, אבל לא הספיקו להנציח את מי שנבחר לראשות העיר. הסיפור הזה מוזר אף יותר - משה שלוש נבחר לראשות מועצת העיר תל אביב בשנת 1936, לאחר שראש העיר המיתולוגי מאיר דיזנגוף הלך לעולמו. אלא שישראל רוקח פנה אל הנציב הבריטי העליון, והפציר בו שלא לאשר את המינוי, מה שאכן קרה, ורוקח מונה במקומו של שלוש. משה שלוש היה גם פעיל בהרבה מוסדות וארגונים בעיר, ובעיקר עשה רבות לפיתוח המסחר והתרבות בתל אביב של שנות ה-30.



הרחוב השני שבו ביקרתי יוצא מרחוב דיזנגוף ליד היכל התרבות, ונקרא רחוב יוסף אליהו. בשלטים מופיע גם שם המשפחה בסוגריים - (שלוש). יוסף אליהו שלוש (סבא של סבא שלי) היה הקבלן של אחוזת-בית, הנחשבת לשכונה הראשונה של תל אביב. הוא בנה מחצית מבתי השכונה ואת המבנה הציבורי הכי חשוב בה - הגימנסיה הרצליה. ועל כך כתב בספרו האוטוביוגרפי "פרשת חיי": "בלבי נשתרשה הכרה ברורה שכאילו אני בונה לעצמי ולא אכפת בלבי אם אעבוד חינם, אלא אך ורק למען הזכות שנתן לי הוועד להיות מקים את בניין הגימנסיה ולא לקבלן אחר." יוסף אליהו גם היה חבר בוועד תל-אביב ושימש כיד ימינו של ראש העיר דיזנגוף, שכינה אותו "אחיעזר ואחיסמך", כך שאין זה מפליא שרחוב יוסף אליהו עומד בניצב לבסיסו של רחוב דיזנגוף. מה שכן הפתיע אותי, זה שהצלמת והעורכת של הסרט התיעודי שהכנתי לקראת הכנס המשפחתי, ציינה (מאוחר מאוד לתוך ההפקה) שכשהתגוררה בתל אביב, היא שכרה דירה ברחוב יוסף אליהו. עולם קטן.



על רחוב אהרן שלוש בוודאי אין צורך להכביר במילים. אבל לרחוב הזה, שחוצה את נווה צדק ושבו ניצב ביתו של אהרן שלוש, יש אחות תאומה - סמטת אהרן שלוש. מי שהולך ברחוב שלוש, וחוצה את גשר שלוש לכיוון רחוב אילת (דרך יפו), יראה מימינו את הסמטה הלא-ממש-צרה והלא-ממש-קצרה הזו. רחוב שלוש וסמטת שלוש הם הסיבה שהרחוב על שם משה שלוש נקרא "רחוב משה (שלוש)" והרחוב על שם יוסף אליהו שלוש נקרא "רחוב יוסף אליהו (שלוש)" (זה יהיה מבלבל אם יהיו באותה עיר שלושה רחובות שייקראו "שלוש"). בכך השלמתי את המסע בארבעת הרחובות הקרויים על שם שלוּשים בתל אביב. ובנקודה זו מאוד התרשמתי ממגוון האופנים שבהם ניתן לרשום "שלוש". בלועזית זה כבר לא מפתיע אותי - כבר ראיתי shlush, shloush, sloush, schlos, chlouch, shlouche וכו' - ואנחנו במשפחה בכלל כותבים CHELOUCHE. אבל מסתבר שגם בעברית יש הרבה מקום לגיוון - אולי לא באיות, אבל לכל הפחות בעיצוב. האפשרויות פשוט אינסופיות.



*התמונות לקוחות מכמה מקורות: המפות מ-Google Maps, הטקסטים ממדריך הרחובות של עיריית תל אביב ומ"האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", התמונות ההיסטוריות מאוצר התמונות של קרוב המשפחה שלי אור אלכסנדרוביץ' ורק התמונות מ"השטח" מהרחובות עצמם שלי.

18 בספטמבר 2009

מכתב ממוניקה

ביוני האחרון עשיתי סיור בנווה צדק למוניקה ואלברט מג'נבה, קרובי משפחה רחוקים שלי. הסיור היה באנגלית, אבל קיבלתי ממוניקה מכתב בצרפתית עם כמה מילים חמות: "ביוני, חזרנו לישראל, אלברט ואני לשתי חתונות, אז גם ראינו את רוב בני המשפחה שלנו. ביקרנו גם ברובע העתיק של נווה צדק בתל אביב עם בן-דודינו הצעיר תומר שלוש וזה היה תענוג שהיה לנו כזה מדריך טוב..." אז תודה למוניקה!

Juin dernier, j'ai fait un tour de Neve Tzedek pour Monica et Albert de Geneve. Le tour etait en anglais, mais j'ai recu une lettre de Monica en francais: "En juin, nous sommes retournés en Israël, Albert et moi, pour 2 mariages et avons ainsi revu la plupart des membres de notre famille. Nous avons aussi visité l’ancien quartier de Neve Tsedek à Tel Aviv avec notre jeune cousin Tomer Chelouche et c’était un plaisir d’avoir un si bon guide..."
וכמה קישורים בנוגע לנווה צדק מאתר "Mako" -

פסל הברווז של דודו גבע


היום השתתפתי בחנוכת פסל הברווז של דודו גבע. בזה הגיע לשיאו "תהליך הבירווז של תל אביב", שעליו הכריזה קבוצת "הברווז" - חבריו הקרובים של המאייר והאמן דודו גבע, שהלך לעולמו בגיל 55 לפני ארבע שנים, ששמו לעצמם למטרה להנציח את יצירתו. ניתן להעריך שחבריו הושפעו מאוד מאישיותו, שכן מאז לכתו בטרם עת, אין הם מפסיקים להרעיף עליו מחוות. יוצרים ואמנים, תל-אביבים אמיתיים ותל-אביבים ברוחם, הקדישו הרבה מזמנם להנצחת האופטימיות המיוחדת שאפיינה את היצירה של דודו גבע, שבאה לידי ביטוי בדמות הברווז שיצר כאלטר-אגו של עצמו.


הברווז שהוצב על גג עיריית תל אביב זכה לא רק למקום של כבוד, אלא גם לאזרחות כבוד של עיריית תל אביב. בשל תקלות טכניות, הברווז נאלץ לרדת מהגג - אחרי הכל, הוא היה בלון, ולכן פיתח לעצמו הרגל להישאב למערכת מיזוג האוויר של לשכת ראש העירייה. לכן נוצק פסל קטן בדמות הברווז, צבוע כולו בצהוב זרחני, שהוצב היום בכיכר מסריק בתל אביב (לא רחוק מכיכר רבין, בואכה רחוב קינג ג'ורג').

אני לא מכיר את עשייתו של דודו גבע, אבל שמחתי לראות הרבה אנשים באים להתרשם מרוחו של אמן. פחות נהניתי כשפתאום נחתה עלי ההקבלה הבלתי-נמנעת בין הסגידה המתמשכת לברווז הזה לבין הסגידה לעגל הזהב. התרשמתי מדבריו של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, שעלינו להוקיר לא רק את מייסדי העיר, אלא גם את אנשי התרבות שלה. יש בזה משהו, אבל הצטערתי לקבל הבוקר טלפון מלשכתו של חולדאי, שמבשר לי כי נבצר ממנו להגיע לכנס המשפחתי של צאצאי אהרן שלוש שייערך עוד שלושה שבועות (בחול המועד סוכות). הוא מגיע לחנוך פסל של ברווז, אבל לא יוכל להגיע לכנס של משפחה שבנתה את תל-אביב-יפו במשך ארבעה דורות, מיפו דרך נווה-צדק לאחוזת-בית ועד תל-אביב. ההיגיון כנראה לא צלח את הירקון.

  

חבר קרוב של דודו גבע ז"ל, וגם הרעיונאי והמפיק של פרוייקט הברווז, מניפוחו על גג העירייה ועד הצבתו בכיכר מסריק, הוא יובל כספי. יובל הוא בן של משה כספי, בן שמעיה כספי, בן ג'מילה פדידה, בת אהרן שלוש - מה שהופך את יובל ואותי לקרובי משפחה רחוקים. יובל עזר לי מאוד בהפקת התערוכה לכנס המשפחתי, בהיותו המפיק של התערוכה בכנס המשפחתי הקודם (בשנת 2004). יובל הוא אמן, אוצר, מאייר ומורה לאמנות, וכנראה מעמודי התווך של האמנות העכשווית בישראל. לכן אני מאוד מבסוט מזה שאני קרוב משפחה שלו. אבל מה שיותר מעניין זה שעיצוב האופי של תל אביב, שהתחיל באותם דורות ראשונים שציינתי, ממשיך לפעפע גם בדורות האחרונים. כנראה שזה תורשתי... משהו בדם אולי. סבא של סבא של יובל כספי הקים את ביתו בנווה צדק עוד לפני שהרומן "אלטנוילנד" נכתב באירופה על ידי הרצל, עוד לפני שתורגם על ידי סוקולוב תחת השם "תל אביב", והרבה לפני שהוחלט באחוזת-בית לשנות את שם השכונה לשם זה. לכן, אפשר לשער בוודאות גבוהה כי הוא לא היה יכול לצפות שיום אחד תקום כאן עיר שתיקרא תל אביב ותהיה כזו מיוחדת, שעל גג העירייה שלה מציבים בלון בצורת ברווז ואחת הכיכרות שלה סוגדים לצלמו. אבל אם הייתי צריך לנחש מה הוא היה חש למראה דבר שכזה, הוא בטח היה מתגאה ביצירתיות הזו, בתעוזה הזו. לא כל שכן כשמדובר בעשייה של הנין של ביתו.

11 בספטמבר 2009

התרבוש של סולטנה

קצת פירגון גם לקולגות - מי שכנראה התחיל את הסיורים ביפו, נווה צדק ותל אביב הקטנה עוד לפני שמישהו חשב שאפשר לעשות ביזנס הוא ערן שדר. ערן למד את ההיסטוריה, הלביש עליה את כישורי המשחק שלו והתחיל להנחות מטיילים כבר ב-1995. היום הייתי בחנוכת המשרד של חברת הסיורים שהקים - "התרבוש".


ההזמנה שקיבלתי ממנו לחנוכת המשרד ברחוב לילינבלום 14 (בתווך שבין נווה-צדק לאחוזת-בית) יצרה אצלי ציפיות גבוהות. עוד אף פעם לא חזיתי בתחרות חיקויי גמלים, ואני חייב לומר- החיים שלי מתחלקים עכשיו ללפני ואחרי החזיון הזה.


אבל יותר מכל הקסימה אותי המוסיקה של אנסמבל "סולטנה" בהנהגת יואל בן שמחון. כבר ראיתי את ההופעה שלו בתיאטרון "ענבל" על יד מרכז סוזן דלל שבנווה צדק, בערב מחווה למשפחות הספרדיות שייסדו את השכונה (משפחות שלוש ואמזלג). להפתעתי, באותו אירוע ערן שדר ויואל בן-שמחון הכירו לראשונה. מזל שזה קרה, אחרת לא הייתי זוכה לג'אם סשן שהתקיים היום במשרד החדש של "התרבוש", שהחייה את המוזיקה הערבית-יהודית שהייתה מנת חלקם של כל העולים מארצות המגרב.

9 בספטמבר 2009

גשר מאה המשפיעים

אירוע 100 האנשים המשפיעים בישראל של The Marker נערך אמש בנווה צדק. מתחם האירוע נפרס על החניון שיוצא מרחוב פינס, שהיה בעבר תוואי מסילת הרכבת לירושלים (שבקצה המערבי שלה נמצאת תחנת הרכבת יפו המתחדשת).


ברקע של חלק מהתמונות שצולמו באירוע ניתן להבחין באחד האלמנטים הציוריים ביותר של נווה צדק - גשר שלוש. לפי הסיפור שירשנו מאבותינו, אהרן שלוש היה יוצא מביתו הסמוך למסילה, והיה חוצה אותה בכרכרה בדרכו לעסקיו ביפו. פעם אחת התהפכה הכרכרה. אהרן שלוש נחבל וחזר לביתו להחלים. על האירוע שמע השליט העות'מאני של יפו, שהיה מיודד עם שלוש בהיותו איש עסקים יפואי מצליח. הוא ביקר את שלוש ביקור חולים בביתו שבנווה צדק, והודיע לו כי הוא מצווה להקים גשר מעל המסילה. לימים, נקרא הגשר על שמו של אהרן שלוש, כמו הרחוב המוביל אליו - רחוב שלוש. מבלי לחקור את הנושא לעומק, אני משער שזו ההפרדה המפלסית הראשונה בארץ ישראל. מה שמעניין הוא שקבלן הגשר היה לא אחר מאשר אהרן שלוש. קשרי הון-שלטון? אולי... ואולי "מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה"... או כמו שאמר מודי בר און בסדרה "תל אביב יפו", עליה כבר כתבתי כאן בעבר, "מה שטוב לציונות, טוב גם לעסקים."


ואמש, על רקע הגשר הזה, התגודדו האנשים המשפיעים ביותר על המשק הישראלי. נבחרי עם, פקידי שלטון ובעלי ממון - הון ושלטון בתיווכו של עיתון התמזגו לעיסה אחת של קייטרינג ומינגלינג. האם הזכירו את אהרן שלוש, שתחת הגשר הקרוי על שמו התקיים האירוע? כנראה שלא. אבל עשייתו החלוצית בסוף המאה ה-19, השילוב שרקח בין כלכלה לחזון, כנראה עוד תתפוס את מקומה בתולדות המשק הארץ-ישראלי.

8 בספטמבר 2009

אתר האינטרנט שלי

אז אמנם הבלוג הזה שירת אותי היטב כאתר אינטרנט, אבל הגיע הזמן למשהו קצת שונה.
אז אמנם הוא עדיין בבנייה, אבל הנה הוא - אתר האינטרנט שלי.
הגוגל הזה פשוט מדהים - דרכו אני מנהל חשבון אימייל, בלוג, אתר אינטרנט, אלבום תמונות וסרטונים... לא יאומן. ווב 2.0 בטירוף.

1 בספטמבר 2009

וירטואלי

עשיתי חיפוש אחר הביטוי "נווה צדק" באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית- הניסיון המוצלח בחלקו של מערכת החינוך הישראלית להכניס טכנולוגיות מתקדמות לכיתות הלימוד). נתקלתי בשלושה מאמרים מעניינים:
  • בית שלוש - היציאה מחומות יפו, יואב רגב, "סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתישבות", בעריכת זאב ענר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, ישראל 2005. מאמר מאוד מוצלח אודות אהרן שלוש וביתו בנווה צדק.
  • שכונות יהודיות בטרם עיר, פנחס בן-שחר, "בתי יפו-תל-אביב מספרים: תולדותיה של העיר העברית הראשונה", משרד הביטחון - ההוצאה לאור, ישראל 1990. מאמר מקיף על השכונות היהודיות של יפו שקדמו להקמתה של "אחוזת בית", שנחשבת לשכונה הראשונה של תל אביב (לא רק נווה צדק, אלא גם נווה שלום, מחנה יהודה, מחנה יוסף, כרם התימנים ואוהל משה - כולן כלולות כיום תחת השם המאחד "נווה צדק"), כולל פירוט נרחב על אהרן שלוש ומשפחתו ותרומתם לבניין השכונה.
  • נוה צדק - אז והיום, דלית רביד-המאירי, פורסם לראשונה באתר תל אביב של מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, ישראל 2008. מאמר מתאים לילדים על נווה צדק בתוספת תמונות אחדות מהשכונה.
והתמונה המצורפת לקוחה מ"סיור וירטואלי" של העמותה לתיירות תל אביב-יפו. מלבד הסיור הווירטואלי בנווה צדק, ישנם עוד כמה סיורים ברחבי העיר, אבל כולם מסתכמים ביצירה די פרימיטיבית של וידאו ללא קול או תמונה ב-360 מעלות.

19 באוגוסט 2009

בלוגים מעניינים נוספים

ככותב בלוג אני מביט גם בבלוגים אחרים. אני מוצא לנכון לשתף אתכם בשני בלוגים מעניינים:

האחד- בלוג בשם My Feet של ידידה טובה. "כבר הרבה זמן שדברים לא היו צהובים כמו שהם כרגע".

השני- הבלוג "כאן הולך ונכתב סיפור" של קרובת משפחה שלי בשם יולי כהן, נינה לאהרן שלוש. ליולי יש את סיפור החיים הכי מעניין שנתקלתי בו אי-פעם, ולא פלא שהיא גם עשתה על זה סרט בשם ישראל שלי (שהוא הלחם של שלושה סרטים שיצרה).

15 באוגוסט 2009

תל-אביב-יפו

השבוע הוקרן הפרק השלישי והאחרון בסדרה הדוקומנטרית "תל אביב-יפו" מבית היוצר של חברת מודי וענת בע"מ. בניצוחם של מודי בר-און, ענת זלצר וגבריאל (גבי) ביבליוביץ' הסדרה הצליחה ללכוד הרבה מאוד, למרות שהצטמצמה בהיקפה (הייתה אמורה לכלול עשרה פרקים). לראיון קצר עם מודי בר-און לחצו על תמונתו, או כאן.

בפרק הראשון של הסדרה צפיתי כבר לפני כמה חודשים כששודר לראשונה בערוץ 8. נסעתי עם אבא שלי לסבא שלי (כי אין לנו כבלים, ולו יש) וצפינו יחד. הנאה צרופה... וכמובן, הרבה כבוד למשפחת שלוש. אנו - שלושה דורות אחרונים - צפינו בסיפורם של שלושה דורות ראשונים - אברהם שלוש, שהעלה את המשפחה ארצה מצפון אפריקה באמצע המאה ה-19 וחידש את הקהילה היהודית ביפו, אהרן שלוש, מראשי קהילת יפו וממייסדי השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומותיה "נווה צדק", ויוסף אליהו שלוש, ממייסדי השכונה הראשונה של תל אביב "אחוזת בית".

לפי הוועדה הישראלית למדרוג, הפרק הראשון נכנס לעשירייה הראשונה של התוכניות הנצפות ביותר באותו ערב שבו שודר עם 6.1% רייטינג. לפרקים השני והשלישי הייתה הצלחה פחותה, והם הצליחו להעפיל רק למקומות ה-11 (5.7%) וה-16 (4.1%) בהתאמה. מהבחינה הזו, אפשר להאשים רק את ערוץ 10. ניכר שההחלטה לשדר את פרקי הסדרה אל מול התוכנית "כוכב נולד" (ערוץ 2), נבעה לא מניסיון להתחרות, אלא משיקולים של לצאת ידי חובה (בשידור סוגה עילית). כנראה שהם חשבו שאם יסתירו את הסדרה, הצופים לא יגלו בטעות שיש דברים יותר מעניינים שם בחוץ. אבל כנראה שיוצרי הסדרה "תל אביב-יפו" לא היו עסוקים בבדיקת טבלאות הרייטינג ביום שאחרי.

ההתפעלות שלי מהעשייה של מודי בר-און ושותפיו התחילה הרבה לפני "תל אביב-יפו" (הרבה לפני ספטמבר 2005, אז פורסם לראשונה שהסדרה יוצאת לדרך). רותקתי לעשייה שלהם כבר בסדרות הדוקומנטריות הכל אנשים של הטלוויזיה החינוכית (על דמויות מפתח בהיסטוריה הציונית), במדינת היהודים של מחלקת התעודה בערוץ הראשון (על התרבות העברית בארץ ישראל) ושישים (על שישה אנשים שנולדו בשנת 1948 וסיפוריהם האישיים המספרים את סיפורה של ישראל 2008) ובסרטים הדוקומנטריים האריה שאג פעמיים (שמקביל את הקרב על תל חי בראשית המאה ה-20 למלחמת לבנון השנייה בתחילת המאה ה-21) ומסעות הברווז (על אמן הקומיקס דודו גבע הזכור לטוב). אגב, צאצאי אהרן שלוש שיתפו פעולה עם מודי וענת בע"מ לא פעם - ב"תל אביב-יפו" היה זה אור אלכסנדרוביץ' וב"מסעות הברווז" היה זה יובל כספי (שגם מופיע כמרואיין בסרט).

את ההשראה לסרט המשפחתי אודות צאצאי אהרן שלוש קיבלתי מהסרטים והסדרות הללו (שימו לב לצילומי הפיילוט לסרט המשפחתי, שבהם ניסיתי לחקות את מודי בר-און בסגנון ההנחייה המוכר שלו). הסרט יוקרן בכנס צאצאי אהרן שלוש בסוכות תש"ע (אוקטובר 2009).



עקבתי אחרי הראיונות של יוצרי "תל אביב-יפו", וכל פעם התרשמתי מחדש. "תל אביב פרחה על ברכי הפריחה של יפו, שהתחילה 110 שנה לפני ייסודה," אמרה ענת זלצר. מודי בר-און לא הצניע את התלהבותו מסיפורה של משפחת שלוש: "בפרק הראשון יש סיפור נהדר איך שלוש האבא [אהרן שלוש] עושה את ההון שלו. בסדרה אנחנו אומרים 'הוא מתקדם בחיים', אבל הוא הבין שמטבע טורקי מסוים מכיל כסף גולמי יותר מהערך שלו בשוק. בגלל האינפלציה, הערך של המטבע פחות מערכו. הוא אוסף את המטבעות האלו מכל יפו בפעולה מטורפת, יוצק אותם, הופך את זה לכסף ומכפיל את הונו פי חמישה בסוף שבוע אחד. סיפור מדהים, שמסביר לך בדיוק באיזה רגע יפו נמצאת. הוא מפקיד את הכסף בבנק באנגליה וזה אומר לך המון דברים." ושימו לב גם לביקורת האוהדת הזו, שלא מפספסת את ההברקות "עיר ובלבה מקף" ו"העיר שנותקה לה יחדיו".



כמובן, צריך לציין שהסדרה הופקה בשיתוף עם הרבה גופים שתרמו לה (בחומרי-גלם, בכסף ובזמן) ושידרו אותה, ובראשם מנהלת שנת המאה, האחראית מטעם עיריית תל אביב על חגיגות המאה לעיר.

13 באוגוסט 2009

סיור למשפחה ירושלמית

אחרי סיור למשפחה ירושלמית, שמחתי לקבל את האימייל הבא:

"אוגוסט 2009

לתומר שלום

ברצוני להודות לך על הטיול המענין וההדרכה המאלפת שנתת לנו בסיורנו בנוה צדק
לפני יומיים.
התרשמנו מאוד מהיקף ידיעותיך ומהפרטים הרבים שהצגת בפנינו.
כל משתתפי הסיור קטנים כגדולים נהנו מאוד, גילו ענין בנעשה ויצאו מועשרים בידע
בתום הסיור.

מעורבותך המשפחתית ודאי נתנה זוית יחודית לסיור ולתוכנו.

אנו מודים לך שוב ונמליץ לחברינו על הסיור המהנה.

שלמה שמעונוביץ
ירושלים"



אחר-כך גם קיבלתי כמה תמונות מהסיור. הנאה

סיור בנווה צדק למשפחה ירושלמית

11 באוגוסט 2009

שיטת השקשוקה הצפון-אפריקאית


באמצע הקיץ צפיתי במשדר המיוחד של שיטת השקשוקה בערוץ הראשון, ונהניתי מאוד מהאופי הדמוקרטי של האירוע, אם כי הסרט (לדעתי) אינו הדוק מספיק ויוצרו מיקי רוזנטל החטיא את המטרה בכך ששם את עצמו במרכז הסרט והסיט את הדיון מיחסי הון-שלטון בישראל (שימו לב גם לערך שיטת השקשוקה בוויקיפדיה).
זמן מה לאחר מכן, במהלך שיטוטי באינטרנט, מצאתי מאמר מעניין באתר האנציקלופדיה של Ynet. בגדול, נכתב במאמר שמשפחת שלוש הייתה אחת ממשפחות ההון הראשונות של היישוב היהודי בארץ ישראל. אני מביא כאן את דברי הכותב ינון רויכמן כלשונן:

"אחת ממשפחות הצמרת הראשונות ביישוב היתה - משפחת שלוש. אברהם שלוש עלה מאלג'יר לפני כמאה שנה עם משפחתו הענפה והיה בין ראשוני העדה היהודית ביפו. אברהם שלוש היה תלמיד חכם. אחיו הצעיר אהרון פנה לפרמקטיה ובנו יוסף-אליהו הרחיב את העסקים, הקים בית חרושת למרצפות והיה מחלוצי תעשיית חומרי הבניין. הוא נמנה על ראשוני תל אביב ובנה בה 7 בתים, ורכש קרקעות ומגרשים במקומות שונים בארץ. משפחת שלוש נהייתה לאחת המשפחות העשירות והחשובות של אותם הימים. השפעת המשפחה גדלה כשיוסף-אליהו נישא לבת של "משפחה גדולה" אחרת - משפחת מויאל, שאף היא, עיקר כוחה נבע מבעלות על נכסי נדל"ן. בנו של יוסף-אליהו, אבנר שלוש, היה ממייסדי "מכבי". בן אחר, משה, היה חבר עיריית תל אביב ואף נבחר לראש עיר אחרי מותו של מאיר דיזינגוף (אולם המושל הבריטי התערב ומינה את ישראל רוקח). אם תרצו - זהו סיפורה של אחת המשפחות "האריסטוקרטיה הישובית", משפחה ששכונה ורחוב בתל אביב נקראו על שמה. ושעד היום יש לה נכסים להבטיח את רווחתם של צאצאיה." (19/4/2007 - מקור)

חלק גדול מהעובדות שרויכמן מביא במאמרו אינן נכונות (אהרון היה בנו של אברהם ולא אחיו, אין כזה דבר "פרמקטיה", יוסף אליהו שלוש היה הקבלן של עשרות בתים רבים ואין שכונה בתל אביב הקרויה על שם המשפחה). לאחר שקראתי את המאמר הזה חשתי הזדהות רבה יותר עם משפחת עופר, ועם טענתם שהעובדות המוצגות על ידי מיקי רוזנטל הן חצאי-אמיתות. והשאלה החשובה- האם שבט שלוש עדיין מחזיק בנכסים המבטיח את רווחתם של הצאצאים? כמעט כל הקרקעות של המשפחה הועברו מידיה לאורך השנים. בתחילה, אהרן שלוש מכר קרקעות במחיר סמלי למתיישבים יהודיים שרצו לצאת את חומות יפו הצפופה (כך קמה שכונת נווה צדק). לאחר מכן, אדמותיו נתרמו לפיתוח העיר תל אביב (עליהן הוקמו בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור ונמל תל אביב). הבתים שהקימו צאצאי אהרן שלוש, ממקימי השכונות הראשונות של תל אביב, נמכרו עשרות שנים לפני שנחשבו לנכס יקר. וגם אילו היה נותר כיום לשבט שלוש איזשהו נכס... כיצד יתחלקו בו כמעט שש מאות צאצאים?

בכל זאת, נחמד לחשוב שמשפחת שלוש הייתה מעין "אריסטוקרטיה", כלשון המאמר, בתל אביב הקטנה, למרות שלדעתי המשפחה הייתה לא יותר מכוח כלכלי מרוכז, שמן הסתם גם משך אליו עסקנים רבים. בני משפחה רבים עסקו בבניין (ייצור חומרים, קבלנות, אדריכלות וכו'), פעלו כסוחרים סיטונאיים ושימשו בתפקידי מפתח במוסדות שונים. בימים שבהם לא היו רשתות חברתיות, הגיוני לחשוב שעסקנים שרצו להכיר מישהו שמכיר מישהו עשו זאת דרך משפחת שלוש.

זה גרם לי לחשוב... אם המשפחה הייתה מעין "משפחת הון"... אולי היא גם הייתה מעין "משפחת פשע"? הרי אלו שתי צורות הופעה של אותו דבר- כוח. אולי בני משפחת שלוש הטילו מורא על תושבי תל אביב? לא מצאתי לכך הוכחות. אבל כן נתקלתי בסיפור על אבנר שלוש (אחד מבניו של יוסף אליהו שלוש, סבא של סבא שלי) - אבנר היה בחור חסון ובתקופת לימודיו בגימנסיה הרצליה אפילו הקים קבוצת ספורט בשם "דרור". לימים, גם היה אחד מפעילי איגוד הספורט העברי "מכבי" ואחד מיוזמי משחקי המכביה. מעבר לכך, אבנר שלוש היה גם קנאי לשפה העברית והצטרף לגדוד מגיני השפה, שנועד לעודד את דחיקת השפות הלועזיות מהיישוב היהודי בארץ ישראל ולהעלות את קרנה של העברית. כנראה שבמסגרת הקבוצה הזו בוצעו כמה פעולות אלימות, שהובילו להגשת תלונות על ידי התושבים נגד הבריונים, שכונו "בני שלוש"...

"אריסטוקרטיה"? "משפחת הון"? "משפחת פשע"? כנראה שהתשובה לא חד-משמעית. אולי קצת מהכל... ואולי הרבה מלא-כלום... אבל אפשר להגיד, גם ממרחק של מאה שנה (ואפילו יותר), שמשפחת שלוש הייתה לכל הפחות "מיוחדת" בתבנית נוף מולדתה.

התמונות צולמו על ידי שירי אבני בנווה צדק, קיץ ה'תשס"ט-2009.

27 ביולי 2009

בית שלוש - רטרוספקטיבה

לא ממש שאלתי את עצמי איך הגיעו חלק מהאוצרות של ההיסטוריה של תל אביב לארצות הברית דווקא, אבל כנראה שזה עדיף. עובדה- אוסף תל אביב על שם אליאסף רובינסון באוניברסיטת סטנפורד כבר נגיש לכל באינטרנט (אם כי יכולות החיפוש די מוגבלות, לצערי). לעומת זאת, מרכז התיעוד של תל אביב ייחנך רק בסוף שנת המאה לעיר, בסופו של תהליך איסוף במסגרת פרוייקט "העיר הנגלית לעין". ואני מאמין שאותו לא נזכה לראות דרך האינטרנט בזמן הקרוב...

אז גלשתי בין תמונות מדהימות של תל אביב, עוד מהימים שהתהלכו בה גמלים, שבשעה עשר היו הולכים בה לישון, שבשבתות היו חוסמים בה את הרחוב בשרשרת ברזל ושהיה בה שפע של חנייה...



בין התמונות מצאתי גם תמונה יותר מאוחרת של בית שלוש, שצולמה על ידי אפרים קדרון. הבית שהוקם על ידי אהרן שלוש בסוף המאה ה-19 שימש את המשפחה לתקופה קצרה יחסית. משפחת אהרן שלוש שיצאה מיפו כדי לגור בפרבר היהודי החדש נווה צדק כללה כמה עשרות נפשות. לאהרן היו שלושה בנים וארבע בנות, וכולם שהו בבית לתקופה כזו או אחרת. לימים, קמה אחוזת בית, שנחשבת לשכונה הראשונה של העיר תל אביב (שייסודה בשנת 1909 מזוהה עם ייסוד העיר כולה), וצאצאי משפחת שלוש עברו אליה ותרמו להתפתחות האורבנית של גוש דן, עוד לפני שידעו מה בדיוק הולך לצאת מזה...

בית שלוש עדיין עומד ברחוב שלוש 32, תל אביב-יפו - במרכזה של שכונת נווה צדק. יחד עם השכונה, הבית הוזנח והתפורר בעשורים שלאחר קום המדינה. בשנות ה-70 התכוננו הדחפורים לעלות על נווה צדק, אך בשנות ה-80 היא ניצלה בזכות תוכנית שימור מבנים שהוכנסה לתוקף. ההתחדשות העירונית של השכונה, שהחלה בסוף שנות ה-80, הוכיחה את עצמה, אבל דווקא אחד הבתים הראשונים בנווה צדק, דווקא הבית של אחד ממנהיגי השכונה, דווקא הבית של בעל הקרקעות שעליהן נבנתה השכונה, דווקא בית שלוש לא זכה לעבור תהליך שימור במסגרת אותה התחדשות...

לימים, המשפחה לא הצליחה להחליט מה לעשות עם הנכס, ומאותו רגע הוא הופשט מערכו הרוחני ותורגם למספרים עם הרבה אפסים שבצידם סמל של דולר. בשנת 2001, נמכר תמורת 2,500,000 דולר לווטרינר בשם ורסנו שהחזיק בו עד שנמכר שוב לאחד ממייסדי צ'קפוינט מריוס נכט תמורת 16,000,000 דולר. אפילו רומן אברמוביץ, האוליגרך הרוסי שמחזיק בקבוצת צ'לסי, נזכר בכמה כתבות בעיתונות הכלכלית אחרי שנציגו היה כנראה נמרץ במיוחד, והציע לנכט 30,000,000 דולר בשמו של אברמוביץ תמורת הנכס. העסקה לא יצאה לפועל ומשפחת נכט עדיין מחזיקה בבית, אך לא מתגוררת בו...



הבית נמצא כעת בתהליך של שימור, ולמרות שהפיגומים סביבו מאוד לא מחמיאים לו, כנראה שזה לטובה. את אדריכל השימור של הבית פגשתי באחד מימי הצילומים של הסרט התיעודי אודות צאצאי אהרן שלוש (שיוקרן בכנס המשפחתי באוקטובר 2009, בשנת המאה לתל אביב). הוא הציג לנו כמה דוגמאות מתהליך ההחלמה המפרך של הבית, שעליו אחראית משפחת נכט - ליד האיקליפטוסים שמושלים בכניסה לבית כבר יותר ממאה שנה נשתלו מזרקים מיוחדים, שמזרימים כל מיני תוספים ישר לשורשים. בבסיס הבית נקדחו חלקים ארוכים שלתוכם יוחדרו קורות חיזוק. בית כנסת שלוש כבר לא מהווה חלק ממתחם הבית, וחומה מפרידה בין המבנים.

ולמרות שגדר טובה בדרך כלל עושה שכנים טובים, המאבקים בין משתמשי בית הכנסת לבין משפחת נכט הולכים ומתעצמים - לפני כמעט שנה נתקלתי בכתבה אודות בית שלוש (הכתבות אודות הבית מתפרסמות דווקא במדורי הכלכלה; אולי משום שאין בעיתונים היומיים מדור לאתרים בעלי חשיבות היסטורית). כותרת הכתבה הייתה "הקרב על בית שלוש". רב בית הכנסת התנצח עם בעלי הבית על משהו, ושוב עלו מספרים עם מלא אפסים וסימן של דולר בצד. הפעם זה היה 100,000,000 דולר...

לא משנה מה המספר המדויק, חבל רק שהמילה "קרב" נמצאת בקו אחד עם בית שסימל (ולחלקנו, עדיין מסמל) ערכים חשובים של שותפות - מסורתיות משפחתית, סולידריות יהודית, שכנות טובה.

20 ביולי 2009

נווה צדק לפני 35 שנה

אורי גולדשטיין, יוצר הסרטים התיעודיים של ערוץ 1, יצא לתעד את נווה צדק בשנת 1974.

גלשתי ביוטיוב ונתקלתי בכתבה המצולמת שלו, ששודרה בערוץ היחיד של הטלוויזיה הישראלית באותה תקופה, וגם הטמעתי אותה כאן, אך הסרטון ירד מהאתר בשל פגיעה בזכויות יוצרים. ועל כך אני אומר, בהתרסה כלפי רשות השידור, שזכויות היוצרים שלה הן זכויות היוצרים של הציבור כולו (כל עוד הציבור נדרש לשלם אגרת טלוויזיה), ועליה לאפשר שימוש חופשי ביצירות שהפיקה לאורך השנים. [בינתיים הועלה הסרטון שוב...]


אספר על המראות המשתקפים בכתבתו של גולדשטיין- בשנות ה-70 נותרו בנווה צדק שרידי המשפחות שעלו ארצה מצפון אפריקה בגלי ההגירה הגדולים של שנות ה-50 (כשלא היה היכן לשכן את העולים, שמו אותם בבתים המטים לנפול בשכונות של יפו - נווה צדק היהודית, מנשייה הערבית - שכונות שניזוקו בצורה החמורה ביותר בקרבות מלחמת העצמאות שהתחוללו במרחב שבין תל אביב היהודית לבין יפו הערבית). באותה תקופה היו בודדים שכבר הבחינו בחן המיוחד של נווה צדק, ואחד מהם, שמכנה את עצמו בשם חוני המעגל, תיעד אותה בתמונות מדהימות שפורסמו בכמה אלבומים.



לא ברור לפי הכתבה מה הסיבה לכך שגולדשטיין יצא לתעד את נווה צדק - מה קרה דווקא ב-1974 שגרם לו לצאת ולתעד את השכונה בהתפוררותה ולספר על שורשיה? אני משער שזה היה בשעה שהתגבשו תוכניות לפינוי-פיצוי של מנשייה ונווה צדק. אגב, בשכונת מנשייה התוכנית יצאה לפועל- אולי התושבים שיתפו פעולה, אולי לא חשבו שהשכונה הערבית ראויה לשימור, אולי לעירייה היה דחוף להקים על חורבותיה את גן צ'רלס קלור (כדי שיהיה אפשר, לימים, לארגן איפשהו את פסטיבל הבירה השנתי)... מי שהוציאה את התוכנית אל הפועל הייתה חברה עירונית בשם "אחוזות החוף", שברבות השנים שינתה את ייעודה לניהול החניונים של תל אביב. ובאמת, כשחושבים על זה, מה היה מקור השם של החברה הזו, שכולנו גדלנו לשנוא? (כי למה, לעזאזל, שנשלם לעירייה על חנייה?) כנראה שכשעובדי החברה בגלגולה הראשון התעסקו עם הריסת שכונת מנשייה, באמת עמדו לנגד עיניהם אחוזות על החוף.


משכונת מנשייה לא נותר זכר, למעט מסגד חסן בק ומוזיאון האצ"ל בתש"ח. אני מניח שהתיעוד של גולדשטיין היה בין הפעולות הראשונות שננקטו כדי להציל את נווה צדק ולדאוג לשימורה, ולכל הפחות לתעד את השכונה לפני שתיהרס. כמובן, התוכנית לנווה צדק שונתה, ובמקום פינוי-פיצוי נוסחה תוכנית שימור, ובכתבות שמתארות את נווה צדק בימינו אין משפחות קשות-יום ואין נשים מבוגרות חסרות-מעש בפתח בתיהן המתמוטטים, כמו בכתבה של גולדשטיין משנת 1974. הנוף התחלף, והדימוי הטלוויזיוני של נווה צדק כולל עכשיו אוכלוסייה אמידה, מסעדות יוקרה, תיירים נלהבים וזוגות לפני חופה שבאים להצטלם על רקע האתרים ההיסטוריים של השכונה.

אדם ברוך כתב על אורי גולדשטיין באחד המדורים השבועיים שלו: "הוא גם אמן וגם כתב טלוויזיה. גם מתעד (כפשוטו) וגם לירי (במידה). הוא אחת הסיבות לצפייה ביומן של ערוץ 1."

8 ביולי 2009

שמרטוף

אני בעיצומה של משימה חשובה בתחום השמרטפות - בן-דוד שלי, רועי. יצאנו מהבית לטייל בעיר הגדולה, ודווקא רועי היה זה שהפתיע אותי ושאל אם נבקר בנווה צדק. בן 8, וכבר מתעניין בנושא... אני משער שהוא שמע על זה הרבה מהמשפחה. מיד כיוונו את עצמנו לנווה-צדק, ולמרות שחשבתי שישעמם אותו להסתכל על מבנים ישנים, דווקא זה מאוד דיבר אליו. כנראה שהוא מיוחד.





רועי מופיע בתמונות ליד בית שלוש, ליד בית אבולעפיה (הבית שבו התגורר ש"י עגנון בתחילת המאה ה-20) וליד בית נווה-צדקי שמחכה לשימור

6 במאי 2009

אלבום מראות תל אביב

"אלבום מראות תל אביב" / אברהם סוסקין, 1926


תמונות מיום צילומים קצר שבו ביססנו את מיתוס תל אביב של "העיר שצמחה בחולות" - מיתוס שאותו ננסה להפריך לאורך כל הסרט התיעודי שטלי טילר ואני מפיקים. התמונות מלוות בהסברים.

ולמחוסרי הזמן - יש גם וידאו:



ביום הצילומים השתתפה גם מורן שביט כשחקנית ועוזרת צלמת.

26 במרץ 2009

יום צילומים

יום צילומים נוסף במסגרת ההפקה של הסרט המשפחתי - הפעם גם בנווה צדק וגם באחוזת בית. נינים של אהרן שלוש (נכדיהם של אברהם חיים שלוש ויוסף אליהו שלוש) סיפרו לנו על ילדותם ועל ההיסטוריה/מיתולוגיה המשפחתית. בסוף היום גם צילמנו את קטע הקריינות האחרון שבו אני משתתף. שימו לב לתמונות, בהן נראה בית שלוש מוקף פיגומים - אדריכל השימור של הבית אמר לי שהשיפוץ הנוכחי נועד לחזק את הבית כדי שיוכל להמשיך לעמוד עוד 130 שנה...

צילומים לסרט המשפחתי - מרץ 2009


צוות ההפקה של יום הצילומים כלל את טלי טילר ומורן שביט.

19 בינואר 2009

קטעים נוספים מהפיילוט

השתמשו בחיצים על מנת לעבור בין הסרטונים:



הדוברים הם סבא שלי, אביעזר שלוש, בנו של צדוק שלוש; לאה אלכסנדרוביץ', בתו של משה שלוש (משה וצדוק הם שניים מבניו של יוסף אליהו שלוש); ואור אלכסנדרוביץ', נכד ללאה אלכסנדרוביץ' ובן דוד שלישי שלי.

8 בינואר 2009

פיילוט

באוקטובר 2009 ייערך כנס של צאצאי אהרן שלוש, ממייסדי נווה צדק - השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו. בכנס יוקרן גם סרט תיעודי אודות בני המשפחה שפעלו בסוף המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20 למען העצמת הקהילה היהודית ביפו, הקמת השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר וייסוד אחוזת בית (לימים, העיר תל אביב).

בדצמבר 2008 יצאנו לצילומי ניסיון לקראת הפקת הסרט - סבא שלי, אביעזר שלוש, ובת דודו, לאה אלכסנדרוביץ', שמכירים את תל אביב מצעירותה, שמחו לשתף אותנו בזכרונות ילדותם. על צילומי הניסיון ניצחה היוצרת טלי טילר.

הצילומים נערכו על ידי טלי לכדי סרט קצר ("פיילוט"), שלפיו ניתן יהיה להעריך את ההתקדמות של תהליך הפקת הסרט התיעודי. והנה הצצה לפיילוט - ארבעים השניות הראשונות... אביעזר שלוש נותן מבוא קצר לרושם שהותירה משפחת שלוש על דברי ימי תל אביב.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...