1 בדצמבר 2019

סיכום העשור

נכנסנו לחודש האחרון של העשור הנוכחי. באתרי החדשות כבר מזמן התחילו לסכם. תחושת הדרמה מתגברת, אז אני גם רוצה להצטרף עם הזווית שלי.

קודם כל, אני מודאג מכך שאין ממש שם לעשור הזה. הסבנטיז, האייטיז, הניינטיז - שמות מעולים. שנות האלפיים (לציון העשור 2000-2009) - זה משהו שאפשר לחיות איתו. ועכשיו אנחנו ב... עשור השני למאה ה-21? שנות העֶשׂרֵה למילניום הנוכחי? בעיתון ה-Mirror הבריטי הציעו כמה שמות בפרוס העשור שתכף עומד להיגמר: "...the tens, teens, tenties and even the tenners." באנגלית אפשר גם פשוט 2010s (נהגה "twenty-tens"  או "two thousand (and) tens"). אבל בעברית?

עבורי, העשור הזה היה בסימן של למידה, עבודה ומשפחה - אולי בדומה לרוב האנשים בני גילי. המסלול הרגיל להחריד שבסופו אתה צריך לצאת עם קורות חיים נורמליים. בעשור הזה למדתי תואר ראשון במדע המדינה וקולנוע, ומיד אחר כך תואר שני במדע המדינה ומדיניות ציבורית. במקביל גם עבדתי בכל דבר שעניין אותי, כמעט בלי קשר לכסף. יש יותר פרויקטים שלקחתי על עצמי ולא הגיעו לקו הגמר מאשר כאלה שכן. רק בשלוש השנים האחרונות התבססתי מבחינה מקצועית, ואני מתפרנס מכמה מקורות הכנסה - כמדריך סיורים בתל אביב (TLVXP), מומחה לעירוניות (Urbanizator) וכותב פודקסטים (ובייחוד "היסטוריה לילדים").

אפרופו עבודה שלא מרוויחים ממנה - בקיץ האחרון, יחד עם חברי הפסיכולוג יפתח גולדוין, התחלנו את הפודקסט "בהמשך לשיחתנו". באחד הפרקים האחרונים דיברנו על עבודה בחינם ועל התועלת שצומחת ממנה.



בתחילת העשור הזה לא הייתי יכול לדמיין שאני אציג את עצמי כ"אורבניסט". בטח שלא הייתי יכול לדעת איך עבודות לא בהכרח קשורות יתרמו להבנה שלי את הכישורים שיש לי להציע. זה גורם לי לחשוב שרק במבט לאחור אתה באמת יכול להבין את עצמך. אתה יכול לתת שם לפרויקט רק אחרי שהוא נגמר. לשם המחשה, אפשר לקחת (קצת) השראה מסיפור בראשית - אלוהים קודם כל בורא משהו, ורק אחר כך נותן לו שם.

הרגע שבו החיים המקצועיים שלי השתנו היה פחות או יותר באמצע העשור, בשנת 2015, כשהחלטתי ללכת בדרך עצמאית. קצת אחרי שהורידו את גשר מעריב בתל אביב, כדי לפנות את הדרך לרכבת הקלה, סיימתי לעבוד כשכיר והתחלתי להשקיע מאמצים בבניית עסק עצמאי. לא הבנתי איך עושים את זה ולא עשיתי לי תוכנית. הבנתי את הדברים תוך כדי תנועה. הייתי יכול להרשות לעצמי את האי-ודאות הזו, וברור לי שלא כל אחד יכול. היכולת לקחת סיכונים משפיעה על קבלת ההחלטות, ובמידה רבה גם על ההצלחה.

אז אם לסכם את העשור, ובכן, בקצרה - אני מבסוט.

עוד קצת בנוגע לבלוג הזה - הוא מלווה אותי עוד משנת 2008. אני מאוד אוהב אותו, ואני שמח שהוא מגיע לאנשים שאוהבים לקרוא אותו. בגרף למטה אני רואה לא רק את מספר הגולשים שנכנסו לבלוג, אלא גם את עצמי. בתקופות שבהן הייתי יותר פעיל בכל מיני פרויקטים, פרסמתי יותר פוסטים בבלוג, נגיד ב-2012. בתקופה שבה הייתי יותר מרוכז בשתי עבודות שונות כשכיר, בין 2014-15, פרסמתי פחות פוסטים ומספר הקוראים ירד בהתאם. השיא של ה-15k הוא מקרה די מוזר, שבו פרסמתי פוסט שנוי במחלוקת - מבט פמיניסטי על תאונת קורקינט - שפורסם בעמוד פייסבוק פופולרי. השיא השני, של 10k, היה בנובמבר 2017, שבו פרסמתי לא מעט פוסטים, ורבים מהם להקראת ההנמכה של כיכר דיזנגוף. הכי פופולרי מביניהם היה הפוסט "העניינים התלהטו" - איך שלמה להט (צ'יץ') נלחם בכל העולם ואשתו כדי להרים את כיכר דיזנגוף.


אני כותב גם ההיסטוריה של תל אביב וגם על ההווה שלה, בעיקר מזווית של תכנון עירוני ועיצוב אורבני. את הפוסטים הפופולריים ביותר אפשר לראות בסרגל שבצד ימין של הבלוג. בראש הרשימה: אזורי מיתון תנועה. ובמקום השני: מתחם התחנה על יד נווה צדק. הם צברו אלפי כניסות. על פני עשור שלם - זה בין אלף לאלפיים בשנה. למה דווקא אלו הפוסטים הכי פופולריים? אני לא בטוח. כשאני קורא אותם שוב היום, בידיעה של כל מה שהשתנה בעשר השנים האחרונות בתל אביב, הם כבר נראים כמו מוצג ארכיוני, שריד לתקופה שהייתה ואיננה.


Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...