*עדכון 11/2/2016 - דיווחתי ל-Google Maps שיש לתקן את שמות הרחובות - רחוב אהרן שלוש וסמטת אהרן שלוש - באנגלית. כעת הצורה הנכונה - Chelouche - מופיעה על המפה
בית אהרן שלוש מופיע ב"גוגל מפות".
אמנם בגרסא האנגלית בית שלוש בולט בהיעדרו (ואפילו שם הרחוב עצמו מופיע כ-Shlush, בעוד שצורת הכתיבה הנכונה היא Chelouche), אבל נסתפק בינתיים בגרסא העברית.
ביום חמישי האחרון (20 במאי 2010) שודר פרק מס' 4 של התוכנית "חלום לים התיכון" של הטלוויזיה החינוכית בהנחיית שמעון פרנס. בפרק זה שודר ראיון שפרנס ערך אתי בנווה צדק לפני זמן מה. אני די בטוח, בעקבות הצפייה בראיון, שהטלוויזיה מוסיפה 3 קילו.
כשאתה אומר לאנשים שאתה מתעניין באורבניות ובסביבה עירונית, אתה לא מצפה שהם באמת יידעו איך לאכול את זה. לאחרונה, דווקא מעכלים את זה לא רע. חברה טובה העבירה לי קישור על פרוייקט מיוחד של IBM שנקרא The Smarter City.
הפרוייקט הזה מציג רעיונות מדליקים, שחלקם כבר מיושמים, לשדרוג הערים שלנו והפיכתן לערים חכמות. חינוך, בריאות, תשתיות, ביטחון פנים, תחבורה ועוד תחומים יכולים להיות חכמים יותר. התחומים הללו יוכלו להתייעל אם רק נטמיע מערכות לאיסוף נתונים ברמה המוניציפלית ונעשה בהם שימוש מושכל. Smarter Cities של IBM עוד עשוי להשפיע רבות על האופן שבו חיים יושבי הערים.
אני קורא באופן די קבוע את הבלוג של תום ונדרבילט שעוסק באופן שבו אנחנו מעבירים את עצמנו ממקום למקום. קשה להגדיר את ונדרבילט כאחד ממובילי המאבק נגד תחבורה פרטית (יש לו אוטו), אבל הוא גם כן מאמין שהמצב הקיצוני שהגענו אליו, שאפילו נסיעות עירוניות קצרות מתבצעות עם אוטו ושכמות הנקטלים בתאונות דרכים לא הגיונית בעליל, חייב להשתנות. לכן, בבלוג שלו מופיעים דברים בסגנון הזה:
יצירת תרבות אופניים נראית לי מאוד ישימה בתל אביב, שהיא עיר די שטוחה, שאין בה הרבה ימים גשומים, ושממילא כולם מזיעים בה בחודשי הקיץ (אז לפחות שיזיעו בדיווש ולא בהליכה). לשם כך, דרוש אומץ ציבורי הרבה יותר גדול מצד קברניטי העיר. צביעת מדרכות ממש לא תקדם את תרבות האופניים בעיר...
תל אביב של העשור האחרון הציגה גישה חדשה לניהול עיר, שעיקרה הוא מיצוי הקיים לפני הזרמת תקציבי עתק. המהלכים שהנהיג רון חולדאי היו צנועים - זולים יחסית, קלים לביצוע וגמישים (כלומר, ניתן היה לבטל אותם אם לא היו קוצרים הישגים) - אך הם הביאו לשינויים גדולים. כדאי ללמוד אותם דווקא עכשיו, כשראש העירייה עולה לכותרות בנושא אחר.
אין חולק על יכולות הניהול הכלכלי של חולדאי - כשרוני מילוא עזב את משרד ראש העירייה, הוא הותיר אחריו גירעון גדול בתקציבה. חולדאי הצליח לכפות משמעת תקציבית, ובמהלך כהונתו הפך את התקציב מגירעוני למאוזן, ובשנים האחרונות קיים אפילו עודף. ניתן לשער שכיוצא קיבוץ חולדה סיגל לעצמו התנהלות של חיסכון ושימוש במשאבים הקיימים. למשל, אחת מפעולותיו הראשונות כראש עיריית תל אביב הייתה חידוש שדרות העיר. סלילת שבילים להולכי רגל ולרוכבי אופניים בשדרות רוטשילד, בשדרות ח"ן ובשדרות בן גוריון הניעו תהליך התחדשות עירונית בפעולה פשוטה ולא יקרה. בהמשך כהונתו, חודש עוד נכס עירוני חשוב שעמד בשיממונו - נמל תל אביב, שהיה מחסן לבתי מלאכה ולמוסכים, הפך למתחם בילוי ופנאי מצליח. ניצול של הנכסים והמשאבים הקיימים (כמו גם של המיתוג המיוחד של תל אביב כעיר ללא הפסקה) הוא דרך פעולה אופיינית ומוצלחת של ניהול נכון מצידו של חולדאי.
הבנייה לגובה בעיר בזמן כהונתו של חולדאי קיבלה תפנית משונה - בכל שנה נבנים יותר גורדי שחקים, כמו מגדל נווה צדק, מגדלי YOO, מגדל הקריה, מגדלי אקירוב ועוד, אך כל הענקים הללו קצת מבלבלים, כי למעשה תל אביב היא עדיין עיר נמוכה להחריד ביחס לערים אחרות בישראל, כמו נתניה, פתח תקווה וראשון לציון. כלומר, אמנם תל אביב מובילה בכמות גורדי השחקים הנבנים בתחומה, אך עדיין הרבה מאוד בניינים בעיר אינם עולים על 3-4 קומות. בעצם חולדאי קידם מאוד את העסקים הגדולים (גורדי השחקים) אך הפקיר את העסקים הקטנים (בנייני דירות נמוכים), שהם מנוע הצמיחה. תוספת של קומה אחת או שתיים בכל בניין נמוך בעיר תגוון את האוכלוסיה, תקל על התשתיות העירוניות, לא תחדד את הפערים בין עשירים לעניים ותמשיך את המגמה של התחדשות עירונית וניצול הקיים.
חולדאי ידע להפיק את המיטב מהמשאב האנושי - מצעד הגאווה, מרתון תל אביב, יום כדור הארץ, לילה לבן ושאר פסטיבלים הוציאו את ההמונים לרחובות. ועם זאת, חולדאי לא ניצל את צעירי העיר, ואין זה פלא שבבחירות האחרונות זכה בראשות העיר ברוב של 51%, בעוד שיריבו ד"ר דב חנין קיבל את את אמונם של 34% מהמצביעים. זו הייתה מעין הצבעת אי אמון בשלטונו של חולדאי, שהולך ומצטייר כאליטיסט, שמעדיף בנייה לעשירים על פני דיור בר השגה, שמרחיק את מקומות הבילוי מרחובות העיר למתחמי בילוי סגורים (בנמל תל אביב וביד חרוצים) וממסגר את תרבות הפנאי בפסטיבלים לכל המשפחה. אולי האיתות מהבוחרים גרם לחולדאי להבין שזמנו קצוב, ולכן הוא מתחיל לפזול אל הפוליטיקה הלאומית.
מה יכול חולדאי לעשות? אם בכוונתו להתקדם למשכן הכנסת או אפילו למשרד ראש הממשלה, אין ספק שהוא רכש ניסיון רב כראש ממשלת תל אביב. ואם בכוונתו להישאר בתפקידו הנוכחי, ראוי ורצוי שיחזור להתנהלות שאפיינה אותו בעבר. במקום רכבת קלה או רכבת תחתית, פשוט וזול יותר ליצור נתיבים ייעודיים לתחבורה ציבורית ותשתית נוחה להולכי רגל ולרוכבי אופניים. במקום פרוייקטי בינוי שיאפשרו דיור בר השגה, כדאי לעודד יזמים לבצע פרוייקטים של התחדשות עירונית על ידי הפחתה מתקני הבנייה הקיימים (כשקבלן מוכרח, לפי תקני החנייה הקיימים, להקים חניון תת קרקעי מתחת לבית הדירות שהוא בונה, הדירות בהכרח יהיו יקרות יותר, לדוגמא). במקום תוכנית מתאר עירונית כוללת, כדאי להמשיך בפרוייקטים מקומיים, כמו מדרון יפו, מתחם התחנה ומתחם גן החשמל, שיש בהם גמישות רבה יותר והם מעודדים יוזמה פרטית וחופשית. כדאי לוותר בעתיד על פרוייקטים גרנדיוזיים שניתן לחיות בלעדיהם כמו שיפוץ תיאטרון הבימה ורישות רחובות העיר באינטרנט אלחוטי. חולדאי אולי שכח, אבל אנחנו זוכרים - less is more. ורצוי שייזכר בכך, גם אם ימשיך בתפקידו הנוכחי, וגם אם ימשיך לתפקיד אחר.
בעקבות הקורס שעברתי בנושא "תחבורה עירונית בת קיימא", אני מאוד ממליץ על הפעילות של העמותה שארגנה את הקורס - תחבורה היום ומחר. ב-21 באפריל 2010 ייערך כנס בשיתוף תחבורה היום ומחר, המשרד להגנת הסביבה ושלל ארגוני תחבורה נוספים תחת הכותרת "העתיד הולך ברגל". יינתנו הרבה הרצאות על איך הפכנו להיות חברה שלא הולכת ברגל, איך הערים שאנחנו בונים מעוצבות כך שלא נחשוב אפילו ללכת ברגל, למה זה לא טוב ואיך אפשר לשנות את זה. בקורס שעברתי היו כמה הרצאות בנושא הזה שמאוד פקחו את עינַי, ולכן אני ממליץ להירשם לכנס הזה.
סיבה נוספת לכך שאני ממליץ להירשם לכנס הזה היא שבסיומו ייערך סיור בנווה צדק. בין מדריכי הסיור יהיה גם יואב לרמן, שחובה על כל חובבי האורבניות בכלל ותל אביב בפרט לעקוב אחרי הבלוג שלו. בניגוד לסיורים שאני מעביר בשכונה, אני מניח שהסיור הזה יתמקד לא בהיסטוריה של נווה צדק, אלא באופי העירוני שלה. ברור- נווה צדק נבנתה עוד לפני עידן המכוניות, כלומר, היא מלכתחילה לא תוכננה להכיל אותן. אבל בכל זאת, נווה צדק היא דוגמא טובה לאזור מגורים שהיעדר המכוניות הולם אותו, ויוצר בו משהו יוצא דופן באופן חיובי. רחובות צרים, היעדר חנייה, פסי האטה, רחובות הולנדיים, צמתים עם שדה ראייה מוגבל, חזית פעילה ברחוב שבזי, רחבה גדולה בסוזן דלל, אתרים מעניינים וגינות שכונתיות קטנות שהגישה אליהם בכלי רכב ממונעים בלתי אפשרית, נפח תנועה גדול של הולכי רגל (גם קבוצות שעושות סיור בשכונה וגם עוברי אורח), מדרכות צרות (שבגללן הולכי הרגל יורדים לכביש) - כל אלה מקשים על הנהגים והופכים את הכניסה לנווה צדק עם אוטו לקשה, מסורבלת, יקרה, מסוכנת ומיותרת. פתיחתם של חניונים גדולים ורבים מסביב לשכונה, גם כן תורמת לתהליך קבלת ההחלטה של הנהגים להשאיר את האוטו מחוץ לנווה צדק ולהיכנס אליה ברגל. ובזכות זה כל כך נעים להסתובב בה.
למתעניינים במיוחד בנושא של מיתון תנועה באזורי מגורים, אני ממליץ לקרוא את הפוסט הזה של האדריכל יודן רופא, שמסביר מה זה מיתון תנועה, איך עושים את זה, מה התוצאות החיוביות של מיתון תנועה ולמה לא עושים את זה בארץ.
אמר מי שאמר "מידע רוצה להיות חופשי" - והמתנדבים של פרוייקט בן יהודה עוזרים למידע להשתחרר - הם עומלים על הקלדתן של יצירות ספרותיות בעברית ומעלים אותן לרשת, כדי שכל אחד, בכל מקום, יוכל לגשת אליהן בחינם.
כשכמה קרובי משפחה פנו אלי בשאלה איך להעלות לרשת את "פרשת חיי", ספרו של יוסף אליהו שלוש (סבא של סבא שלי), אחת האפשרויות שחקרנו הייתה העלאת הטקסט לפרוייקט בן יהודה. אבל זה לא עניין של מה בכך - הפרוייקט הזה התחיל בשיריה של רחל המשוררת, בסיפוריו של יוסף חיים ברנר, במאמריו של אחד העם, בתרגומיו של אורי ניסן גנסין ובכתביו של חיים נחמן ביאליק... אז איפה החשיבות של יוסף אליהו שלוש בספרות העברית?
יש לזה תשובה קלה - רחל (בלובשטיין), ברנר, אחד העם (גינצברג), גנסין וביאליק, כולם נולדו בתחום המושב של האימפריה הרוסית. הם נולדו למשפחות יהודיות שגרו בדוחק בשטעטלך'ים מזרח אירופאיים, גדלו על שפת הים השחור או על גדות הוולגה, התחנכו בחדר, שמרו על אורח חיים יהודי, גילו את הציונות המדינית והרוחנית בסוף המאה ה-19, ובתחילת המאה ה-20 היגרו לארץ ישראל כדי לממש את חזונו של הרצל ואחרים. אמנם זה קצת יומרני להכניס את גדולי הספרות העברית של העת החדשה לאותה ביוגרפיה, אבל זה לא כל כך רחוק מהמציאות כי יש ביניהם הרבה נקודות השקה. ונקודות ההשקה הללו חסרות מאוד בביוגרפיה של יוסף אליהו שלוש, ולכן הוא ייחודי ביותר בנוף הספרות העברית. הוא לא נולד בשטעטל, אלא בארץ ישראל. הוא גדל ביפו, והשלים את השכלתו התורנית בביירות. אני מנחש שלא ראה שלג בימי חייו, ובעוד שכל אלו שמניתי לעיל היו נתיני הצאר, יוסף אליהו נולד כנתין עות'מאני ונפטר כתושב בשטח המנדט הבריטי פלשתינה-א"י. אז עד כאן אפשר להבין שבוודאי הייתה לו זווית ראייה אחרת מעצם היותו צבר, מעצם העובדה שהוא נולד ציוני ולא גילה את הציונות. אפשר גם להוסיף על כך ולומר שבניגוד לכל אלו שמניתי לעיל, הוא ספרדי. אבל מה הוא כבר עשה בחייו, מה כבר יכול להצדיק ביוגרפיה?
יוסף אליהו שלוש היה איש אשכולות בתחום הבניין - הוא ייסד ביחד עם אחיו אברהם חיים שלוש את מפעל האחים שלוש לחומרי בניין (בסמוך לבית אביהם, אהרן שלוש); הוא היה הקבלן שדאג להקמתו של בית הספר לבנות בנווה צדק (כיום מרכז סוזן דלל) ולבניית שלושים מבתיה הראשונים של תל אביב (עוד כשנשאה את השם אחוזת בית); והוא גם הותיר לנו כמה רישומים אדריכליים של מבנים שתכנן בעצמו. הבתים התאומים בנווה צדק ממחישים עד כמה יוסף אליהו שלוש חלש על כל שרשרת הייצור של הבנאות - הקרקע הייתה ברשות המשפחה, שרטוטי הבנייה חתומים על ידי יוסף אליהו, חומרי הבנייה סופקו על ידי מפעל האחים שלוש ויש להניח שהוא גם פיקח על העבודות בשטח כקבלן.
אבל לא זו בלבד, יוסף אליהו שלוש היה גם איש ציבור - אחדים אפילו ציינו אותו כיד ימינו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב. דיזנגוף עצמו מכנה את יוסף אליהו בספרו "עם תל אביב בגולה" בשמות "אחיעזר" ו"אחיסמך". כאיש היחיד באותה תקופה שהיה חבר גם בוועד תל אביב וגם בעיריית יפו, יוסף אליהו שלוש נדרש לגשר על הפערים בין ציבור לציבור, בין יהודים לערבים. הוא זה שהצליח לשכנע את ערביי יפו להתחבר לרשת החשמל של רוטנברג, על אף שהיה מדובר ב"ייבוא של חשמל יהודי".
כיליד ארץ ישראל, כיהודי ספרדי, כבנאי שהשתתף ביישוב הארץ ובניינה, כאיש ציבור תל אביבי - ליוסף אליהו שלוש היה הרבה מה לספר. פרשת חייו משתרעת בין השנים 1870-1930, והיא בהחלט מרתקת. סיפורים מבית המשפחה שמתארים את אורח החיים בחבל הארץ הנידח הזה של האימפריה העות'מאנית ערב שקיעתה; סיפורים על היציאה מבין חומות יפו, על הקמת נווה צדק, על ייסוד אחוזת בית ועל בניית תל אביב בראשיתה; סיפורים על מצוקות ואסונות, כמו החטיפה של יוסף אליהו שלוש בצעירותו, גירוש תל אביב בימי מלחמת העולם הראשונה והפרעות של שנות העשרים; וגם לא מעט ביקורת -
"בוני הישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו ובאי עמדתם בשאלה זו, יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאד בישוב, וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תאור כזה את הארץ בכתב ובעל פה, אך ורק בתור קרקע בתולה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, העמדו כל השיטות הציוניות בבנין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אחד ששכחו והוא, תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו."
"פרשת חיי" מאת יוסף אליהו שלוש ראה אור לראשונה בהוצאת המחבר בשנת 1931. בשנות ה-70, הספר הודפס מחדש (במהדורה מצולמת) ועותקיו חולקו בין בני המשפחה. בשנת 2005, הוצאת "בבל" לקחה על עצמה להדפיס מהדורה שלישית של "פרשת חיי", שתימכר לציבור הרחב. במהדורה זו תוקנו מעט טעויות (בעקבות השוואה עם כתב היד של הספר השמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים), הונהגו כללי הכתיב המלא העדכניים וגם נוספו הערות, הקדמה, מפתח ותצלומים. כמדומני, עדיין אפשר להשיג עותקים של מהדורה זו בחנויות הספרים.
בעקבות הדפסת המהדורה האחרונה, מבקרת הספרות עפרה ישועה-ליית סיכמה את חוויית הקריאה תחת הכותרת "עברי וערבי, ציוני ופלסטיני, תל אביבי ויפואי. פעם היה אדם כזה". אור אלכסנדרוביץ, בן-נינו של יוסף אליהו שלוש (ובן דוד שלישי שלי), שעמל על ההוצאה המעודכנת והמחודשת של "פרשת חיי", מחווה דעה בביקורת אחרת: "אי אפשר להתעלם מכך שהאישיות הייחודית של יוסף אליהו - אדם שעמד כל חייו בצומת שבין יהודים לערבים, בין ימין לשמאל, בין מסורתיות לקדמה - אפשרה לו לראות דברים בצורה שהוזנחה לחלוטין במהלך השנים, ושלטעמי היה ראוי לנסות ולהתבונן עליה מחדש ולראות האם ייתכן שהיא הדרך הרלבנטית ביותר להתבונן בחיים שלנו כאן, היום, בארץ ישראל. יוסף אליהו מתמקד באדם הבודד וביכולת שלו ליזום ולשנות, אבל עושה את זה כל הזמן מתוך הבנה עמוקה שבלי שיתוף פעולה בין כל העמים שמסתובבים במרחב הזה שום דבר טוב לא ייצא. העיקרון המרכזי שהנחה אותו היה זה של שכנות טובה - הרבה לפני לאומיות טובה - בלי לגרוע אפילו פסיק מהקיום שלו כיהודי בארץ ישראל".
הרבה זמן עבר מאז עזרתי למלא את הקטגוריה "משפחת שלוש" בוויקפדיה. כמה אישים וכמה אתרים הנושאים את השם שלוּש זכו לערכים בוויקיפדיה, והיה חשוב לסדר להם קטגוריה משלהם.
לאחרונה קלטתי בוויקיפדיה ערך חדש - זכי שלוש. בן לאברהם חיים שלוש ונכד לאהרן שלוש, זכי הוא בן דוד של סבא-רבא שלי צדוק שלוש. אבל פחות חשוב ההקשר המשפחתי... יותר חשוב מה הוא עשה.
זכי בילה זמן רב באירופה בלימודי ארכיטקטורה. כשחזר לארץ בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, היה זה תור הזהב של הבנייה בתל אביב. גל אדיר של עולים שיווע למקומות מגורים, ואדריכלי העיר עיצבו אותה בכל יום מחדש. זו הייתה תקופה שהצמיחה סגנונות בנייה מיוחדים, מודרניים, בינלאומיים - והידוע מכולם הוא הבאוהאוס.
המבנים היפים שתכנן ברח' אחד העם בתל אביב זכו להיכלל בתוכנית השימור של עיריית תל אביב. ועם השימור הפיזי, מגיע לזכי גם שימור וירטואלי - ולכן הרחבתי את הערך אודותיו בוויקיפדיה.
.JPG)
