סיור בעקבות סבא

צולם על ידי אסף שלוש בכיכר ביאליק

הרבה דברים עברו לשיטת  Do it yourself - למשל, בעוד שבעבר צילום אמנותי נחשב למקצוע שיש ללמוד אותו ולהתמחות בו, היום כל אחד עם סמארטפון בכיס ואפליקציית אינסטגרם יכול לייצר צילומים מקצועיים למראה. גם דברים יותר בסיסיים כמו ספורט או בישול עברו דמוקרטיזציה מסוימת, משום שהנגישות למידע הופכת כל אחד למקצוען בפוטנציה, שלא זקוק לתיווך של מקצוען מנחה.

בתור מקצוען בתחום הדרכת סיורים עירוניים בנווה צדק, גם אני הופך למיושן. לרגל יום השנה של סבי, אביעזר שלוש, החלטנו במשפחה לצאת לסיור נחמד בעקבות תחנות בחייו. בזכות היכולת ליצור מפות ב-google maps, העליתי על מפה שני מסלולים אפשריים. סימנתי נקודות, הוספתי תכנים ושלחתי לבני המשפחה בכדי שיבחרו מה יותר מעניין אותם לראות.

הצג את הצעות לסיור בעקבות סבא במפה גדולה יותר

בימינו, היכולת ליצור הפכה להיות הרבה יותר פשוטה. כבר לא צריך הוצאה לאור כדי להדפיס ספר פרי עטך, כבר לא צריך עורך וידאו כדי להפיק סרט שזוכה לצפיות רבות ביוטיוב, ואולי בקרוב מאוד כבר לא יצטרכו מדריך סיורים כדי לעשות משהו כיפי ומעניין בחוג המשפחה, החברים או מקום העבודה. כל מה שצריך הוא קצת מקוריות ותעוזה, ואני כבר אמצא כנראה מקצוע אחר.

צולם על ידִי בכיכר מגן דוד (צומת הרחובות שינקין ואלנבי)

צולם על ידי אסף שלוש בכיכר ביאליק - צופים בקטעי וידאו של סבא ביוטיוב

תמונה משפחתית בבית ראובן רובין ברחוב ביאליק

סיבוב בהרצליה

במרכז החדש של הרצליה כיכר עירונית מקסימה עם מקומות ישיבה מוצלים ומזרקה מדליקה עם עץ במרכזה. אבל אף אחד לא עושה שימוש במקום

בניין חדש בפינת הרחובות בן גוריון ורמב"ם משמש את קופת חולים כללית. החזית המסחרית פשוט נוראית - כדי להיכנס לסניף של ניו פארם צריך לטפס במדרגות, למרות שיש דלתות הפונות אל המדרכה. כמו כן, המדרכה אמנם רחבה, אבל לא מוצלת. והכי גרוע - לבניין הזה יש חניון תת קרקעי, למרות שהמבנה הצמוד הוא התחנה המרכזית הרצליה (כמעט כל אוטובוס שעובר בהרצליה עוצר במרחק של פחות מחמש דקות הליכה מהבניין)

קניון לב העיר במרכז הרצליה - בקומת הקרקע יש מגוון של חנויות ובתי קפה ובקומה הראשונה משרדים של חלק מאגפי העירייה. השילוב של מגזר ציבורי ומגזר עסקי מבטיח שגם בתקופת מיתון המקום לא יעמוד נטוש

החזית המסחרית של התחנה המרכזית הרצליה - תשתיות ירודות אמנם, אבל במקום מגוון רחב של בתי עסק (וטרינר, מספרה, קיוסק, חנות צילום ועוד) והמדרכה מוצלת

החזית המעוצבת מסתירה מבנה די מכוער - גם קישוט פשוט יכול להיות אפקטיבי בהתחדשות עירונית. השילוב של המגזר העסקי עם המגזר הציבורי מוכיח את עצמו - גם אם הגלריה לא פעילה, בית הקפה פתוח ומושך קהל. בניגוד לכך, התיאטרון העירוני (אנסמבל הרצליה) שאינו משלב בית קפה ונמצא בסמוך נראה שומם

ג'יפ עומד בתחנת האוטובוס, ומקשה על אוטובוס להתקרב למדרכה. בינתיים טור של מכוניות הולך ותופח מאחורי האוטובוס והצפירות מחרישות אוזניים ומעכירות את המרחב הציבורי

שתי מדרכות - המוגבהת מוצלת והמונמכת חשופה לשמש. בכל זאת, עושים שימוש בשתיהן

הקולונדות של הבניין עושות צל, ובעלי העסקים מוציאים את מרכולתם. אחד מבעלי העסקים במקום אמר לי שהוא לא עושה שימוש במרחב הציבורי. לשאלתי האם הוא משלם ארנונה על השטח מחוץ לחנות שבו הוא משתמש לא ניתנה תשובה. ברור שהנושא הזה דורש הסדרה מאסיבית בשיתוף עם קברניטי העירייה, בעלי העסקים והתושבים

לא ברור למה דברים קורים

מחר ה-3/9/2012, בדיוק שנה ל"צעדת המיליון" - שיאה של המחאה החברתית של הקיץ שעבר.

לפני שנתיים וקצת, בסוף יולי 2010, התארגן אירוע בפייסבוק במחאה על מחירי הדיור. נרשמו 2,000 איש. להפגנה בשדרות רוטשילד הגיעו כמה עשרות.

לפני שנה וקצת, באמצע יולי 2011, חבורה של צעירים תל אביבים יזמו אירוע דומה. בתור התחלה, אחד מהם העביר את תכולת הדירה שממנה פונה לקצה הצפוני של שדרות רוטשילד. בערב התרכזו במקום מאות אנשים. במשך כל הקיץ המקום המה אנשים ואוהלים. אחרי מפגן הכוח הגדול של "צעדת המיליון", לקראת הסתיו, קצת אחרי ראש השנה, פונה המאהל המרכזי של המחאה החברתית ששטפה את הארץ, וקצה השדרה רופד בדשא.

ברור שהקיץ הזה לא היה דומה לקיץ שעבר. מחר לא יהיו חצי מיליון ישראלים בכיכר המדינה.

למה דברים מסוימים מצליחים ודברים אחרים, ממש דומים, לא? כנראה שהתשובה טמונה במושג "אפקט הפרפר". שינויים קלים בתנאי הפתיחה מובילים לתוצאות שונות לחלוטין.

אפילו פרפר קטן יכול לגרום לסופת הוריקן. אבל מה זה אומר לגבינו? שני דברים - אם אתה מנסה להבין את העולם, כנראה שאף פעם לא תצליח לגמרי. שינויים קטנים, בלתי נראים, מביאים לתוצאות בלתי צפויות. אבל אם אתה מנסה לשנות את העולם, יכול מאוד להיות שתצליח. אפילו אם אתה רק פרפר קטן.

בתמונה- הקצה הצפוני של שדרות רוטשילד, לפני המבול ואחריו (צולם על ידי Activestills.org)

דברים לא קורים בתל אביב יפו

לא הרבה יודעים שב-2008, קצת לפני חגיגות המאה לתל אביב, התקבלה החלטה על מיתוג מחדש של העיר, ובמקום הסיסמא "עיר ללא הפסקה", בעירייה רצו לאמץ את הסיסמא "תל אביב, הכל פתוח". בסוף הוחלט שלא באמת צריך סיסמא חדשה.
[http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1363523]

מעניין שגם כמה שנים לפני כן, בשנת 2002, החל קמפיין למיתוג מחדש תחת הסיסמא "דברים קורים בתל אביב יפו", שהיה אמור להוציא אנשים מהבית בתקופת האינתיפאדה השנייה. גם הוא לא ממש נחקק בתודעה.
[http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=598757]

נזכרתי בזה כששמתי לב לצירוף מקרים שדווקא מעיד על כך שדברים *לא* קורים בתל אביב יפו. ליתר דיוק- דברים שהיו אמורים לקרות, לא קורים. והנה שלוש דוגמאות:

+ תחבורה ציבורית בשבת - מה שהתחיל בהתרגשות רבה, נגמר בזה ששום דבר לא השתנה. ועכשיו שסיעת מרצ (שיזמה את ההחלטה) פרשה מהקואליציה של חולדאי, הסיכוי שזה אולי יקרה שואף למינימום.
[https://www.facebook.com/tomer.chelouche/posts/190426631060346]

+ מדרחוב רוטשילד - אחרי שני סופישבוע נזכרו בעירייה להפסיק את הפרוייקט, משום שהוא "לא מתאים לעונה". אם הקיץ מצליח ליפול עליכם כהפתעה, כנראה שאתם עובדים בעירייה.
[https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10150944679773746]

+ שאטלים מתחנת הרכבת למרכזי הבנקאות ברוטשילד - פרוייקט נוסף של תחבורה ציבורית, שלפחות כתב אחד של דה מרקר הדביק לו את הכינוי "מהפכה", שהיה אמור להתחיל השבוע, אבל ברגע האחרון המו"מ עם חברת "דן" נתקע.
[https://www.facebook.com/tomer.chelouche/posts/337680872972408]

ותחזית לעתיד: גם הרעיון להעביר את העירייה לתחנה המרכזית לא יתממש
[http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/383/354.html]

מהמיתוג מחדש של באר שבע למיתוג של תל אביב

הבלוג הכי מעניין שנחשפתי אליו בזמן האחרון נקרא "מיתוג ערים ומדינות" מאת איל צאום. הבלוג הזה נוגע גם בנושאים שונים ומגוונים אחרים, כמו פיתוח אורבני, קיימוּת, תיירות, שיווק, חברה וכלכלה, ולכן כל כך מהנה לקרוא את הפוסטים שמתפרסמים בו. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא הקשר שנוצר בין מקומות שונים בעולם - מדינה קטנה באירופה מבקשת למתג את עצמה מחדש כמוצר תיירות יוקרתי, בעוד שמדינות אחרות דווקא מחפשות את התרמילאים (מסתבר, אגב, שתרמילאי מוציא הרבה יותר כסף כי הוא נשאר להרבה יותר זמן, והוא גם מפזר את הבזבוזים שלו באופן שוויוני יותר בין מרכז ופריפריה). אפשר גם לראות את הקשר השיווקי בין יובל היהלום של המלכה אליזבת השנייה (תיבדל לחיים ארוכים) לבין האולימפיאדה בלונדון, ובכלל פתאום נוצרת מפה שלמה של תחומים שקשורים לאורבניות, ושאפשר לזהות אותם כמעט בכל עיר בעולם. ממש חוויה!

בהתייחס לבלוג הזה, אני רוצה לציין ארבעה פוסטים מהזמן האחרון:
- מגמות במיתוג ערים בישראל
- באר שבע חושפת את מיתוג העיר – "בירת ההזדמנויות של ישראל"
- מגפת המיתוג של ערי הדרום, ולמה זה ייגמר בכשלון
- ביקורת מיתוג: באר שבע בירת ההזדמנויות

כל אחד מהפוסטים הללו שווה קריאה, ואני פשוט אסביר בקצרה את המהלך של ארבעתם - בשנת 2009 נערכו חגיגות המאה לתל אביב, שאליהן התלווה קמפיין מיתוג ושיווק אדיר מימדים במונחים ישראליים. מאז, כל עיר בישראל רוצה לעבור תהליך מיתוג, כדי למצב את עצמה יותר בעמדה טובה יותר בעיני תיירים, משקיעים ותושבים פוטנציאליים (זה דווקא מתקשר לרעיון אחר שמתרוצץ בתוך מכלול הידע שעוסק באורבניות - ההעדפה הישראלית של עיקרון "העיר התחרותית" על פני "העיר החברותית", כלומר, כל עיר מוציאה הון עתק בניסיון למשוך אליה את האוכלוסייה החזקה במקום להיטיב את חייהם של התושבים הקיימים). ערי דרום הארץ יצאו לאחרונה בהכרזות מיתוג, כשהגדולה מביניהן היא באר שבע (ואחריה ערד, ועוד היד נטויה בעיירות מערב הנגב - אופקים, נתיבות ושדרות), שהכריזה על עצמה כ"בירת ההזדמנויות". ברור לכל שמיתוג ללא תשתיות הוא חסר ערך, וכנראה שערי הדרום לא ייוושעו הודות למשרדי פרסום ויחסי ציבור.

בלוג אחר שאני ממליץ עליו בחום הוא "עוד בלוג תל אביבי" מאת יואב לרמן. זהו ממש לא "עוד בלוג", אלא "ה-בלוג" - כל מי שמתעניין באורבניות חייב להיחשף אליו. לפני כחודש, נרצח בבאר שבע גדי ויכמן הי"ד [לפי ההערה של דוד שלי - ניתן גם הה"ל, כלומר, השם הביא למותו], ויואב לרמן פרסם בבלוג שלו את הפוסט "רצח על רקע תכנוני", שלדעתי בעתיד יתברר שהוא טקסט מכונן. לרמן טען שיש הרבה סיבות לאלימות, אבל אחת מהן היא התכנון העירוני הלקוי בישראל, שמייצר צפיפויות מגורים נמוכות. באזור מרכז תל אביב, שבו הצפיפות גבוהה, השטחים הציבוריים הפתוחים (שצ"פים) מעטים, והרחובות מלאים הולכי רגל גם בשעות מאוחרות, יש תחושת ביטחון. לעומת זאת, בבאר שבע השצ"פים רחבים מאוד (מתוך תפישה שריבוי פארקים מעלה את רמת החיים), ובמקום מקומות בילוי, מבני ציבור ובתי עסק יש חניונים ופארקים חשוכים, שאף מבוגר לא עובר בהם. למי שמתעניין בנושא "מניעת פשיעה באמצעות תכנון סביבתי", לרמן גם מספר שיש כנס בנושא ביום רביעי הקרוב (13 ביוני 2012). אפשר למצוא את הרעיון של "רצח על רקע תכנוני" גם בתל אביב.

מיתוג ושיווק מביאים תיירים, מעשירים את העסקים הוותיקים במרכז העיר ותורמים לאוכלוסייה החזקה ממילא. הכסף שמביאים התיירים לא מחלחל אל השכונות הפחות מבוססות של תל אביב, ושכונות דרום העיר נותרות בלא תשתיות מספקות. הידעתם שברובע דרום העיר (שפירא, פלורנטין, נווה עופר, קריית שלום, נווה שאנן) אין ולוּ תיכון עיוני אחד? שימו לב גם ליוזמת "דרום העיר לאנשים" שקוראת לשינוי ייעודי הקרקע בשכונות הדרום, כך שיהיו פחות מוסכים, חניונים, בתי מלאכה וכבישים, כדי שיהיו יותר צירים ירוקים, מבני ציבור ובתי עסק מקיימים. תושבי דרום העיר זקוקים לראש עיר שישפר את רמת חייהם מלכתחילה, כך ששכונותיהם לא יהיה למוקד עלייה לרגל עבור פליטים.

אזור דרום העיר בוער בשבועות האחרונים. אפילו אפשר לומר בשנים האחרונות, אם לא בעשורים האחרונים. מי שמתעניין בהפניית הגב ההיסטורית של תל אביב לשטח שמדרום לדרך יפו, מומלץ לקרוא את הספר "עיר לבנה עיר שחורה" מאת שרון רוטברד. בעקבות ההפגנות של תושבי דרום העיר הוותיקים נגד המסתננים / מבקשי המקלט / מבקשי החיים / מהגרי העבודה / הזרים / איך שלא תרצו לקרוא להם, ובעקבות התרופפות תחושת הביטחון האישי בתל אביב, אני ממליץ לקרוא כמה פוסטים שהעליתי לאתר "עיר לכולנו", התנועה הפוליטית הכי חשובה בתל אביב:

- מיתוג ושיווק אינם פתרון לבעיות אמיתיות

- הצעה לסדר במועצת העיר - בנושא הביטחון האישי

- בעקבות אירועי אמש בדרום תל אביב

ואני גם כותב כאן את הסטטוס שהעליתי לפייסבוק לפני כשבועיים:

מה הקשר בין הומואים לעובדים זרים? ומה הקשר ביניהם לראש העירייה חולדאי?

שלשום פתח חולדאי את אירועי שבוע הגאווה בהצהרה: "תל אביב היא עיר לכולם". כבר שכחנו לו הצהרה שונה לחלוטין שנתן קצת לפני שנבחר לתפקידו: "שני הומואים מתנשקים מגעילים אותי כמו ג'וקים".

[http://www.mako.co.il/pride-gay-pride2012/Article-f807fe33e137731006.htm]

לדעתי, שינוי עמדתו נובע בין השאר מהפוטנציאל הכלכלי והפוליטי של הקהילה הגאה. סוציולוגים מצאו כי בעלי הנטיות המיניות האלטרנטיביות נמצאים בדרך כלל ברמות הכנסה גבוהות יותר, ולרוב אין להם הוצאות גדולות על גידול משפחה, וגם רמת השכלה גבוהה מאפשרת להם להשתלב בעמדות מפתח. בתחום התיירות עיריית תל אביב יפו כבר פועלת במרץ למיצוי הפוטנציאל של תיירים גאים שיבואו לבקר בעיר בדיוק מסיבות אלו.

אלא שיש בעירנו קבוצה נוספת, מוחלשת מבחינה כלכלית ופוליטית. קבוצה שאינה נחשבת לפוטנציאל תיירותי. אמש התחולל נגדה פוגרום - הפגנה אלימה נגד מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. בין אם הם "פליטים" או "מסתננים", אלו תושבי תל אביב יפו. והם כאן כדי לחיות. וראש העירייה, שרק שלשום הגדיר את עירנו כ"עיר לכולם", יוצא בקמפיין נגדם יחד עם ראשי ערים אחרות, שאחד מהם טען: "לא צריך להתנצל על היחס כלפיהם".

[http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1715256]

סובלנות אינה סובלנות, אלא אם היא שווה ומופגנת כלפי כל הקבוצות באוכלוסייה. נוכח העובדה שהקהילה הגאה כבר ביצרה את מעמדה הלגיטימי בעיר בשני העשורים האחרונים, אני מציע לשנות את הכותרת של שבוע הגאווה (שיחל ב-2/6) ולהכריז על שבוע הסובלנות.

מדרחוב רוטשילד

*עדכון: לא יהיה מדרחוב ברוטשילד. לטענת העירייה, התברר שהפרוייקט "לא מתאים לעונה". ממש פתאום נהיה קיץ.

כלוחמים בחיל ההנדסה, למדנו לפרוץ את "המכשול הסורי המורכב מאוד", שמורכב מסט של תעלות וסוללות. סיפרו לנו קצת על ההיסטוריה של המכשול, והסתבר שהסורים בכלל העתיקו אותו מצה"ל. אלא שבהתחלה הם העתיקו אותו אחד לאחד כפי שהיה בצד הישראלי (ולא כתמונת מראה), וכך התאפשר לדחפורי חיל ההנדסה להתגבר עליו בקלות על ידי דחיפת סוללות העפר אל התעלות. מזה למדתי שגם כשאתה מעתיק משהו, כדאי שתחשוב קצת. 

בסוף השבוע האחרון הושק "מדרחוב רוטשילד" - מדי סוף שבוע במהלך הקיץ, שדרות רוטשילד ייסגרו לתנועת מכוניות משישי בשש בערב ועד מוצ"ש בשש בערב. הרעיון הזה הגיע מערים רבות בעולם - קופנהגן הייתה הראשונה לסגור רחוב ראשי במרכז העיר לתנועת מכוניות, שהפך ליעד תיירותי מרכזי ותרם לפיתוח החזון האורבני של העדפת הולכי רגל ורוכבי אופניים על פני מכוניות, ויש הקוראים לו בפשטות "קופנהגניזציה"; בבוגוטה, שגם כן הפכה לשם נרדף לקידום תחבורה בת קיימא, סוגרים מדי יום ראשון 100 ק"מ כבישים; ובניו יורק סגרו את טיימס סקוור לתנועת מכוניות בהצלחה חסרת תקדים.   ברשימה מעניינת של מקומות חופשיים ממכוניות ברחבי העולם אפשר למצוא גם דוגמא תל אביבית אחת - מדרחוב נחלת בנימין.

אבל מסיבה לא ברורה תל אביב בוחרת להעתיק פרוייקטים מוצלחים בצורה עקומה, שמעקרת את המשמעות שלהם. בעוד שבערי העולם בחרו לסגור צירי תנועה ראשיים שניתנה בהם עדיפות משמעותית למכוניות, בתל אביב בוחרים לסגור למכוניות דווקא את שדרות רוטשילד, שבהן רוב השטח ממילא מוקצה להולכי הרגל. מביקור חפוז בשדרה בסוף השבוע האחרון מסתבר שגם לא ממש מדובר במדרחוב - ראשית, אין שם יריד או הופעות או משהו שיצדיק את המושג "מדרחוב" כפי שלמדנו להכיר ממדרחוב נחלת בנימין; שנית, מכוניות יכולות לחצות את רוטשילד בכבישים החוצים את השדרה, בעוד שהולכי הרגל ורוכבי האופניים צריכים לעמוד ברמזורים, כמו בכל יום רגיל; ולבסוף, תושבי השדרה מקבלים תו מיוחד שמאפשר להם גם לנסוע במקטעים הסגורים. 

אז מה היה לנו פה? במקום לנסות להחיות רחוב שמאוד סובל מתנועה סואנת ורועשת ולקדם את ההליכה ברגל שהיא גם בריאה, גם אקולוגית וגם יותר שוויונית, סוגרים דווקא רחוב שהוא כבר היום שקט יחסית, שבע מאוד, ושרוב השטח בו ממילא מוקצה להולכי רגל באופן תמידי במאה השנים האחרונות, וכל זה כדי שיהיה קצת יותר שקט בין צומת לצומת ברוטשילד. פשוט בזבוז. אם היו מעתיקים את הרעיון הזה כמו שצריך, היו בוחרים ברחובות כמו אלנבי או בוגרשוב לפרוייקט הזה של סגירת נתיבי הכביש לתנועת מכוניות בסופישבוע. אלנבי ובוגרשוב הם שני רחובות אידיאליים לעיר שאחד הבילויים העיקריים בה הוא הליכה לים בשבת - שניהם מובילים מתוככי העיר אל החוף, מחברים בין רשת השדרות של העיר לבין הטיילת, וכיום אי אפשר לראות את הפוטנציאל שלהם מפני שהוא קבור מתחת לתנועה סואנת ורועשת של מכוניות. תנועה ערה של הולכי רגל באלנבי גם יכולה לשנות לחלוטין את המצב הלא ברור שבו רחוב כל כך ראשי ב"עיר ללא הפסקה" כמעט סגור לחלוטין בשבתות.

מדרחוב רוטשילד באתר העירייה | פלייר

מי לא מרוצה מהמדרחוב ברוטשילד? (עכבר העיר, 15/6/2012)

אפליקציית טיולים בתל אביב

.לאחר שתורידו את אפליקציית התיור של חברת "שיחור" תוכלו להיחשף למידע על ערים שונות בעולם. מסלולי הטיולים של העיר תל אביב (חינם למשתמשי האפליקציה) נכתבו על ידִי.

Check out this application on the App Store:

שיחור Shichor Publishing LTD Category: Travel Updated: 13 Mar 2012         9 Ratings

iTunes for Mac and Windows

Please note that you have not been added to any email lists. Copyright © 2012 Apple Inc. All rights reserved

ההנצחה החדשה של סבא

לזכרו של אביעזר שלוש: שינויים בדרכי ההנצחה / תומר שלוש

בנובמבר האחרון נפטר סבא שלי, אביעזר שלוש. ב-25 שנותיי הראשונות סבא לא החמיץ אף הזדמנות לספר לי על המורשת המשפחתית, שאותה הוא ביקש להנחיל לשלושת בניו, לשלוש כלותיו ולתשעת נכדיו ונכדותיו. עם לכתו התחלתי להרהר בשינויים שחלו בדרכי ההנצחה של אישים במשפחתנו.

בימינו האינטרנט משמש עבור האנושות כמאגר עצום של מידע שבו נמצא "כל הזיכרון שבעולם", כך שבמקביל לפעילויות ההנצחה הרגילות, ישנן כמה דרכים חדשות להעלות את זכר יקירינו. למרות שסבא לא היה רואה בעין יפה את השימוש במילים לועזיות (בילדותו היה חבר בסניף התל אביבי של "גדוד מגני השפה"), אני מציין את האתרים העיקריים שמאפשרים לכל אחד להוסיף מזיכרונותיו לאותו מאגר - ויקיפדיה, יוטיוב, פייסבוק וגוגל.

ויקיפדיה היא אנציקלופדיה חופשית אינטרנטית, שכל אחד יכול לתרום להרחבתה בכתיבת ערכים בעלי חשיבות ציבורית. מזה כמה שנים, גולשים שונים (חלקם ממשפחתנו וחלקם נותרו באלמוניותם) הרחיבו את הדף "קטגוריה:משפחת שלוש" שמרכז "ערכים הקשורים למשפחת שלוש - משפחה יהודית שעלתה ארצה מצפון אפריקה באמצע המאה ה-19 והתיישבה ביפו." בין הערכים ניתן למצוא את אבי המשפחה אברהם שלוש; את אהרן שלוש, ממייסדי נווה צדק; את יוסף אליהו שלוש, ממייסדי אחוזת בית; ואת צדוק שלוש, מהאישים שתרמו רבות להתפתחותה הכלכלית של תל אביב הקטנה. לאחרונה התווסף לוויקיפדיה הערך על ארוני שלוש (בן דוד של סבא, שהגיע לדרגת ניצב במשטרה וגם היה דיקאן הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב), שסבא אמר עליו "הוא כמו אח לי", וכך נוצר רצף של חמישה דורות למשפחת שלוש המונצחים בוויקיפדיה. לתחושתי, ישנו מקום גם לערך "אביעזר שלוש" בוויקיפדיה.

גם אנציקלופדיות מודפסות מצאו את דרכן לאינטרנט, ואחת מהן היא האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו מאת דוד תדהר, שסבא הרבה להיעזר בה כשכתב את ספרו "מי היה אותו אפלבוים?", שבו הנציח את משפחתה של אימו. באתר האנציקלופדיה אפשר גם לערוך חיפוש, וכך גיליתי כי גם סבא מאוזכר בה (תחת הערך "צדוק שלוש") כ"מזכיר הצירות הישראלית בבוקרשט" (האנציקלופדיה הודפסה בשנת 1950).

ואגב ספרו של סבא, כמה ספרים של בני המשפחה הועלו במלואם לאינטרנט - הטקסט המלא של "פרשת חיי" מאת יוסף אליהו שלוש זמין באתר "פרוייקט בן יהודה", שמאכלס טקסטים עבריים שזכויות היוצרים עליהם פגו; הספר "מגאלאבייה לכובע טמבל: סיפורה של משפחה" מאת ארוני שלוש הועלה על ידי אור אלכסנדרוביץ' לאתר סקריבד; וגם הספר "מי היה אותו אפלבוים?" מאת אביעזר שלוש נסרק והועלה לאתר גוגל בוקס.

יוטיוב משמש כמאגר הגדול בעולם של מדיה אודיו-ויזואלית. והוא הולך וגדל בקצב מסחרר - נכון לשנת 2010, בכל דקה מועלים ליוטיוב חומרי וידאו באורך כולל של 24 שעות. לקראת הכנס המשפחתי שערכנו בשנת 2009 הופק סרט דוקומנטרי על פועלם של אבות המשפחה למען פיתוחה של העיר תל אביב. סבא לי נתן את הכסף הראשוני (הלוואה של 2,000 ש"ח) כדי להפיק את צילומי הניסיון לסרט, שאותם העליתי ליוטיוב. סבא פתח את צילומי הניסיון במבוא קצר לפועלה של המשפחה, סיפר על דמותו הייחודית של סבו יוסף אליהו שלוש יחד עם לאה אלכסנדרוביץ' ז"ל, וגם סיכם את צילומי הניסיון.

קטעים נוספים שעלו ליוטיוב הוצאו מתוך הסרט הדוקומנטרי "נווה צדקנו" שהוקרן בכנס המשפחתי. באחד הקטעים סבא מספר על בית כנסת שלוש בנווה צדק, יחד עם עדי כהן, ואפילו שר חלק מתוך המזמור "אל נורא עלילה". בנוסף, הוסרטו כל הנאומים שנישאו בכנס המשפחתי, וגם נאומו הקצר של סבא, שבו פנה בהתרגשות אל בני המשפחה דוברי הצרפתית בשפתם. סבא לא הסתפק בסרט המשפחתי, והפיק בעצמו סרט תיעודי שבו תיאר את פרשת חייו - חלקו הראשון כבר עלה ליוטיוב, והיתר יועלה בעתיד הקרוב.

החשיבות של השינויים בדרכי ההנצחה בולטת בעיקר בזכות קטעי הווידאו שמנציחים את הלווייתו. הללו זמינים ביוטיוב, וכוללים הספדים שנישאו על ידי שלושת בניו - הספד ראשון מפי אביתר (תרי) שלוש, הספד שני מפי אבישי בועז שלוש והספד שלישי מפי יואב צדוק שלוש - כמו גם את הקדיש שנישא על קברו. לדעתי, סבא הוא הראשון מבני המשפחה, שדרכו האחרונה תועדה בווידאו והועלתה ליוטיוב. תמיד תפשתי את סבא כחלוץ בתחומים רבים, והוא בטח לא תיאר לעצמו שגם לאחר לכתו הוא יהיה בעיני נחשון.

פייסבוק היא רשת חברתית, שיש הרואים אותה, על 850 מיליון חבריה, כאומה השלישית בגודלה בעולם. סבא סיפר לי מדי פעם שהוא מקבל הזמנות באימייל להצטרף לפייסבוק, וביקש שאני אסביר לו מה זה. למרות שחשבתי שאין לו מה לחפש בפייסבוק, הוא התעקש על כך וביקש ממני לעזור לו להירשם. בראש דף הפייסבוק שלו עדיין מתנוססת תמונה שלו שאני בחרתי, ובה הוא נראה כבן 20 (נדמה לי שזה בערך הגיל הממוצע של נכדיו כיום).

אפשר להסתכל על דף הפייסבוק של סבא ולהיזכר בכמה רגעים קטנים משלוש השנים האחרונות - ברכות יומולדת מדי 28 ביולי, תמונות וקטעי וידאו מהכנס המשפחתי ולייק אחד שקיבלתי ממנו על הדף "תומר שלוש - איש נווה צדק" (באמצעותו אני מקדם את הסיורים שאני מדריך בעקבות סיפורה של המשפחה). לאחר לכתו של סבא, הדף משמש להנצחה, שכל משתמש פייסבוק יכול לכתוב בו געגוע או לשתף מזיכרונותיו.

גוגל הוא מנוע החיפוש המשמעותי ביותר שקיים באינטרנט, וחיפוש של הביטוי "אביעזר שלוש" (עם מרכאות) יספק 1,560 תוצאות. פעם אחת עשיתי את החיפוש הזה עם סבא, והוא התפלא שהוא מוזכר ברחבי הרשת כל כך הרבה פעמים. שמו מופיע גם באתר של מעריב וגם באתר של הארץ (שני העיתונים פרסמו כתבות לאחר לכתו - "זקן השבט: חייו ומותו של אביעזר שלוש" מאת עמית לוינסון ב"זמן תל אביב", "דיפלומט פורץ דרך" מאת אורי דרומי ב"הארץ"); באתר "אבלים" מופיעים גם כל האזכורים של מודעות האבל שפורסמו לאחר לכתו, כולל מודעה שפרסמה אוניברסיטת תל אביב שבה שימש כסגן הנשיא לקשרי חוץ.

אפשר להתחקות אחר מסלול חייו של סבא דרך התוצאות שמקבלים בגוגל - הדף שלו באתר הפלמ"ח מספק הצצה לימיו בפלוגה ו'; מאמר באתר הפרקליטות הצבאית מספר על חוקת השיפוט שסבא כתב עבור מחנות האימונים שהוקמו בצרפת על ידי שליחי ההגנה לאירופה; באתר גנזך המדינה מופיע כי מסמכיו של אביעזר שלוש מתקופתו כשגריר ישראל בניגריה שמורים בגנזך, ונמצאת גם סריקה של מכתב המשמשת כתיעוד לכהונתו בתפקיד מנהל המחלקה הכלכלית של משרד החוץ; כתבה בגלובס מזכירה שעבד כמנכ"ל חברת "מודיעין" שעסקה בחיפושי נפט; אתרים של ספריות רבות מציינים שיש ברשותן את הספר "מי היה אותו אפלבוים?" (סבא שלח עותקים של ספרו לעשרות ספריות ברחבי הארץ); בדוח של חברת דלק מערכות אנרגיה מוזכר אביעזר שלוש כאחד הדירקטורים בחברת "כלל תעשיות והשקעות"; הוא גם היה מעורב בארגון הכנסים המשפחתיים, ולכן דבריו מצוטטים בכתבות שהתפרסמו בעקבותיהם - בכתבה "גאוות היחידה של משפחת שלוש מנווה צדק" שפורסמה כמה ימים לאחר הכנס בשנת 2004, ובכתבה "עבודת בית: הבית הראשון של תל אביב עובר לידיים פרטיות" שפורסמה לאחר הכנס בשנת 2009; מצגת שיצר אודות הוריו צדוק שלוש ורוז לבית אפלבוים ואודות משפחותיהם ופועלן הציוני מזכירה לי שסבא, דווקא בגילו המתקדם, לקח קורס בהכנת מצגות פאוורפוינט. וכפי שהתעקש להתחבר לטכנולוגיה, גם לא חדל להתעניין באקטואליה, ואף טרח להביע את דעתו על מצבנו הלאומי והבינלאומי בכתב העת המקוון של אהוד בן עזר.

שמו מונצח גם באתרים הרלוונטיים למורשת המשפחתית והלאומית - בהיותו נכד ליוסף אליהו שלוש, הוא מוזכר באתר של עמותת משפחות מייסדי תל אביב; בזכות רעייתו רחל (רוחל'ה) לבית גורפינקל (שאותה לא זכיתי להכיר) הוא מוזכר גם באתר מייסדי ראשון לציון; ובזכות קשרי משפחה מצד אימו הוא מוזכר גם באתר משפחת ליטוינסקי. כמובן, שמור לו גם מקום של כבוד באתר המשפחתי שהוקם על ידי דוד שלי, תרי שלוש.

גם אני בעצמי כתבתי על סבא בבלוג שלי - ויותר מפעם אחת. בכך אני מקווה שהוספתי נדבך נוסף להנצחה "החדשה" של סבא.

עברית היא סקסמניאקית

״עברית היא סקסמניאקית״ - כך טענה יונה וולך. לכל מילה עברית ש זיהוי מיני, וההבחנה בין זכר לנקבה בפעלים לא ניתנת לערעור (בעוד I love you יכול להיות בעל משמעות מעורפלת, בעברית יש לבחור בין ארבע אפשרויות- אני אוהב/ת אותךְ/ךָ).

השימוש בשפה חשוב מאוד לקול הפנימי של כל אחד ואחת, אבל במרחב הציבורי הוא הופך למשמעותי פי כמה. חשבתי על זה כשראיתי את השלט הזה באוטובוס שבו נסעתי היום.

״כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר״. מפתיע אותי שבישראל 2012 העובדה הזו בכלל מוטלת בספק, אבל מן הסתם יש היגיון בשלט הזה נוכח המקרים שהתרבו באחרונה וכונו באופן קולקטיבי ״הדרת נשים״. אבל אולי דווקא בשל כך היה יותר ראוי לכתוב ״כל נוסעת רשאית לשבת בכל מקום שתבחר״.

ובמבט שני על השלט הזה לא יכולתי שלא לשים לב - המילים היחידות בו ממין נקבה הן ״מוגבלויות״, ״הטרדה״, ״עלולה״ ו״עבירה פלילית״. שמות עצם ממין זכר (״נוסע״, ״מקום״, ״מקומות מסומנים״ ו״אנשים״) נעדרים משמעות שלילית.

לשימוש בשפה במרחב הציבורי יש חשיבות רבה בעיצוב דרכי המחשבה שלנו, התרבות שלנו והחברה שלנו (על יחסי הכוחות שבה, כולל יחסי הכוחות בין המינים). לכן, הזהירות היא מחויבת המציאות.

מס שפתיים

מחר בחצות מחיר הדלק יתעדכן ויעמוד על כ-8 שקלים - "שיא של כל הזמנים", לפי חלק מאתרי החדשות. ממה מורכב מחיר הדלק? חצי מהמחיר הוא עלות הבנזין והחצי השני (ליתר דיוק, 52%) הוא מס שהולך לקופת המדינה. אלא שהמס, מעבר לגובהו השערורייתי, הוא גם "כפל מס" - למחיר הבנזין מתווספים כ-3 שקלים מס מיוחד שנקרא "בלו", ועל הסכום הזה נגבה גם מע"מ. כלומר, לא רק שמשלמים מע"מ על הדלק, אלא גם משלמים מע"מ על המס שמשלמים על הדלק. מעניין איך חברי הכנסת יצביעו מחר על ההצעה לביטול כפל המס על הדלק.

מדוע משרד האוצר הכריז מלחמה על השימוש ברכב הפרטי? הרכב הפרטי הוא הגורם העיקרי לרעש, זיהום אוויר, תאונות דרכים ועומסי תנועה, שלכולם יש מחיר כלכלי אדיר במונחים של ימי אשפוז כתוצאה ממחלות נשימתיות, אבדן זמן עבודה כתוצאה מעמידה בפקקים ופיצויים על נזקי רכוש כתוצאה מתאונות. אלו הן "עלויות חיצוניות", משום שמי שגורם להן לא משלם עליהן. בסך הכל, המשק הישראלי מאבד (נכון לשנת 2008) כ-6% מהתוצר הלאומי בגלל אותן עלויות חיצוניות:

כלומר, היינו יכולים להיות 6% עשירים יותר אם לא היינו סובלים את כל העלויות החיצוניות של עודף השימוש ברכב הפרטי. במשרד האוצר לא נשארו אדישים וגיבשו מסקנות בנוגע למדיניות המיסוי, שמטרתן לגלגל את העלויות החיצוניות הללו על מי שאחראי להן - הנהגים. לכן, מייקרים את הדלק, מעלים את המיסוי על מכוניות בזבזניות ומעלים את שווי השימוש של מכוניות ליסינג. הכל במטרה להפחית את כדאיות השימוש ברכב הפרטי. בעולם מושלם, זה היה יכול להיות פנטסטי, ובתור מי שלא מחזיק ברכב פרטי, הייתי צריך רק לשמוח על כך. אבל אני לא שמח. ממש לא שמח.

בצירוף מקרים מעניין, השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון היוצאת, נתנה היום את פסיקתה האחרונה. בייניש קבעה כי המוסד לביטוח לאומי לא יוכל לשלול הבטחת הכנסה מזכאים שמחזיקים אוטו בבעלותם. כלומר, אם יש לך אוטו זה לא אומר שאתה עשיר. נוכח העובדה שבכבישי ישראל נעים למעלה משני מיליון כלי רכב פרטיים (נכון לשנת 2010), אפילו אפשר להניח שרוב הנהגים אינם עשירים. אלו אנשים שייקור הדלק פוגע בהם קשות, ולכן אני לא מקבל את דברי הכלכלן שלמה מעוז, שדלק הוא מותרות ושהמיסוי עליו אינו הטלת "מס על עניים". עם זאת, אני כן מסכים איתו שגם בעבור 20 שקל לליטר, הנהג הישראלי לא יוותר על האוטו, כי זה מייעל את העבודה שלו.

ובגלל זה כל כך מכעיס אותי הראיון עם דורון כהן, ממלא מקום מנכ"ל משרד האוצר. לטענתו, "אין לנו השפעה על מחירי הדלק... אבל יש לנו השפעה על האלטרנטיבות שיש לציבור - ואנחנו מעודדים ומכוונים את הציבור להשתמש בתחבורה ציבורית ולקנות כלי רכב חסכוניים בדלק." תודה רבה למשרד האוצר שמעודד אותנו לעבור לתחבורה ציבורית, אבל נראה לי שצודק שלמה מעוז - אף אחד לא יעבור לתחבורה ציבורית, גם אם העלויות הכרוכות בשימוש ברכב פרטי יהיו אדירות, פשוט כי התחבורה הציבורית לא טובה. בצירוף מקרים נוסף, היום נדחתה (שוב) ההצעה להפעלת אוטובוסים בשבת - הפעם על ידי ועדת הכלכלה של הכנסת, שדנה בהחלטתה של עיריית תל אביב יפו לפנות למשרד התחבורה בסוגיה זו.

ואני אומר, אם התחבורה הציבורית כל כך חשובה למשרד האוצר, למה לא להתחיל בפקידי המשרד? דורון כהן לא התייחס בכלל לאפשרות שעובדי המדינה יפסיקו ליהנות ממכוניות הליסינג שלהם, על חשבון ציבור משלמי המסים. אני חושב שדוגמא אישית היא ערך חשוב, ולכן אני מציע שמשרד האוצר, אם הוא כל כך רוצה לעודד תחבורה ציבורית, יתחיל מזה ששר האוצר יעשה את הדרך מהבית למשרד באוטובוס פעם בשבוע. לצורך כך, אפילו ניפקתי לו כרטיס רב-קו. מבחינתי, אם הוא יעשה זאת, תהיה לו כל הזכות שבעולם להעלות את המס על הדלק.