שיימינג לעצים

הפוליטיקה של המרחב הציבורי נחשפת בראיון קצר (למטה) שמתגלגל ברשתות החברתיות בטייםאאוט. הכתב גיא פרחי ראיין את האקטיביסט האורבני אילן גולדשטיין, בעקבות ההחלטה לעקור 11 פיקוסים עם הורדת כיכר דיזנגוף. גולדשטיין שם את האצבע בדיוק על הנקודה הנכונה - היה הרבה יותר קשה לעקור את הפיקוסים אם לא היו מקטרים עליהם השכם והערב מתחת לכל עץ רענן. "זה מלכלך", "זה מביא עטלפים", "זה מין פולש", "זה מרים את המדרכות". הפיקוס באמת עבר רצח אופי. באותה מידה, גם רוכבי האופניים החשמליים מקבלים את אותה התייחסות בשנים האחרונות בהיותם "מין פולש" בעיני חלק ממשתמשי הדרך.

פוליטי פודקסט 3

חצי שנה לאחר הפרק האחרון, הנה פרק נוסף של הפודקסט שלי ושל עידו. הפרק הזה הוקלט במרץ 2016, ולמרות העיכוב הוא עדיין אקטואלי ועדכני. בפרק הזה דיברנו על ח"כ יצחק הרצוג ועל הסנטור האמריקאי ברני סנדרס, ועל עוד שלל פוליטיקאיות ופוליטיקאים מפה ומשם. הפרקים הקודמים כאן - פרק ראשון, פרק שני.

אנחנו אוהבים לדבר על פוליטיקה, בעיקר ישראלית, אבל לא רק, ומאוד נהנים לשדר את המחשבות שלנו. לכן, אנחנו משתדרגים עם ערוץ ב-iTunes. אז אם יש לכם מוצר של אפל מסוג אייפון, אייפד, אייפוד או איי-משהו, תוכלו להאזין לנו גם בקישור הזה.

האזנה נעימה!

במרכז הדיון של הפרק הזה עמדו הניתוחים של עידו שפורסמו בעיתון "הארץ" ובאתר "המקום הכי חם בגיהנום" -

• עידו דמבין // לכל היותר שכפול של ברק
• עידו דמבין // המהפכה תצטרך לחכות. בינתיים

והנה עוד כמה דברים שרלוונטיים לדיון שלנו -

- תזכורת לבחירות לראשות העבודה בשנת 2011
המתמודד יצחק הרצוג: "אמרתי בימים האחרונים שאהיה הפתעת הבחירות ואכן הוכח הלילה שמחנה הרצוג הוא מחנה גדול, ואם היו חבירות נוספות הייתי מנצח. אבחן הכול בשיקול דעת לטובת המפלגה. אתייעץ עם שותפי וכמובן עם אראל מרגלית, ואז ישמעו ממני לגבי ההמשך. הוכח שמפלגת העבודה היא היא מפלגה גדולה וחזקה שיש לה סדר יום חברתי ומדיני"

- יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג. היום
"בעניין הסקרים הצופים מפלגה למחנה הציוני אמר הרצוג כי הוא בטוח שהתמונה תשתנה כאשר הציבור יצטרך לקבל הכרעה ביום הבוחר. עם זה מתח ביקורת על אנשי מפלגתו שבוחרים בהתכתשות פנימית."

- עידו דמבין // הדרקון מהדרום שיציל את הממלכה השוקעת

- עידו דמבין // תמונת המראה היפה, המוצלחת והקנדית של בוז'י הרצוג

- על התרסקות המפלגה הרפובליקאית בארצות הברית (1)

- על התרסקות המפלגה הרפובליקאית בארצות הברית (2)

- האם ברני יחזור?

- ברני יכתוב לנו ספר

מלחמות השבת ומכסי ביוב

כתב רשות השידור אלון שרביט לקח אותי לנווה צדק כדי לדבר על ההיסטוריה של השבת בתל אביב. כתבתי על כך באריכות בפוסט "קצת היסטוריה על השבת בתל אביב" שפרסמתי בקיץ 2014. כתבתי אז על שרשרת השבת שנמתחה ברחוב הרצל, הרחוב הראשי של אחוזת בית, השכונה שממנה צמחה העיר תל אביב. כתבתי אז גם על המשבר הקואליציוני סביב סרט תדמית של עיריית תל אביב, שהציג נערה הולכת לים בשבת. החרדים הציעו שהסרט יציג מתפללים הולכים לבית הכנסת, אך בסופו של דבר הסרט פשוט נעלם ועימו המשבר הקואליציוני.

הכתבה המלאה בקישור הזה: מלחמות השבת (צולם ביום חול; שודר בערוץ 1 בערב שבת, ב-9/9/2016). מתחיל בדקה 01:05 -

הנה כמה ציטוטים מתוך הכתבה (כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מם):

בית הספר לבנות

טור זה פורסם באתר xnet בתאריך 29/8/2016 -- בתודה לאיתי כ"ץ והילה שמר

מרכז סוזן דלל, שנחנך ב-1989, הפך לאבן שואבת לקהל שהגיע לנווה צדק מדי ערב והפיח בה רוח חיים. היא הפכה מ"המקום הכי נמוך בתל אביב", שכבר היו תוכניות מאושרות להחריבו עד היסוד, לשכונה הכי נחשקת בישראל. זה קרה בזכות תרומתה הנדיבה של משפחת דלל מלונדון, שביקשה להנציח את הבת סוזן בקריאת מרכז תרבות ומחול מודרני על שמה. כעת, המשפחה מרימה תרומה נוספת להקמת "חלל מרחף" על גג הבניין המרכזי של מרכז סוזן דלל, ששימש בעברו כבית הספר לבנות של נווה צדק.

ב-1908 הייתה זו תרומה של יהודי מרוסיה, פיינברג שמו, שאיפשרה את הקמתו המקורית של בית הספר לבנות. אם יש למפעל הציוני מורשת שמתמידים בה, הרי שהיא ללא ספק הפילנתרופיה. בלי התרומות של הרוטשילדים למיניהם, זה לא היה מצליח.

המשימה להפוך את הכסף לבניין הוטלה על הקבלן, יליד הארץ, יוסף אליהו שלוש. שלוש מספר באוטוביוגרפיה "פרשת חיי" על התדהמה שהיכתה בו כשקיבל את התוכניות ששורטטו "על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה". באותה תקופה גם התחזקה הקריאה האידיאולוגית ל"עבודה עברית", וחברי הוועדה שפיקחה על הקמת בית הספר - זלמן דוד לבונטין, מאיר דיזינגוף וחיים חיסין - הכריחו את שלוש להעסיק פועלים יהודים שעלו מרוסיה.

הקבלן יוסף אליהו שלוש

הוא התרעם על התערבות הוועדה, והסביר כי העולים מרוסיה אינם מיומנים בעבודות בניין: "בארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים, אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבניין המקובלות במזרח". חרף אזהרותיו של שלוש, לפועלים נמסרה מלאכת הנגרות של גג הבניין והנחת הרעפים, ו"באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מיהרתי החוצה והנה כל הגג קרס". ועדת החקירה שהוקמה בעקבות האירוע זיכתה את שלוש מכל אשמה, והוא הקים לאחר מכן גם את בית הספר לבנים, אף הוא חלק ממרכז סוזן דלל של היום.

כשאדריכלות מתנגשת עם זהות מקומית

הסיפור על הגג הקורס הוא משל טוב להתנגשות שבין אדריכלות וזהות מקומית. האם "החלל המרחף" שיוקם על בניין בית הספר לבנות יקרוס גם הוא בגלל התעלמות מהסביבה? לא, אבל התעלמותו מהסביבה כואבת. מבחינה אדריכלית, יש להלבשה המודרניסטית על גג הבניין פוטנציאל לפגוע באופי המיוחד של השכונה. תוספת הזכוכית והפלדה של "החלל המרחף" היא סימן ההיכר של הבנייה המודרניסטית. התוספת מזכירה בחומריה את החיפוי של מוזיאון האצ"ל, שנמצא ממש על קו החוף הסמוך לכאן. החומרים הללו עומדים בניגוד מוחלט לאבן הכורכר המקומית, ומדגישים את השבר שבין הישן לחדש.

הבתים של נווה צדק, שנבנו עוד לפני הקמת תל אביב, שילבו סגנונות של מזרח ומערב ויצרו תערובת מעניינת, מקומית ומעודכנת, ולעומתם "החלל המרחף" שינחת על מרכז סוזן דלל לא יוכל אלא לדקור את העין, כמו מגדל נווה צדק המזדקר מעל השכונה.

אך מעבר לסוגייה האסתטית, יש כאן פוטנציאל לנזק חמור בהרבה. ההתעלמות מהסביבה באה לידי ביטוי במובן אחר, כואב הרבה יותר - זו ההתעלמות משכונות אחרות בתל אביב, שנמצאות היום בדיוק במצב שבו הייתה שרויה נווה צדק בשנות ה-80. התרומה המשמחת של משפחת דלל הייתה יכולה להשיג הרבה יותר, אילו הייתה מביאה להקמתו של עוד מרכז תרבות כמו "סוזן דלל" בשכונה אחרת. ואם כך יהיה, לא רק נזכה לראות את שכונת התקווה או את יפו ג' הופכות לנווה צדק, אלא גם נזכה לראות צדק.

כיכר צינה

טקסט זה נכתב לקראת ערב "סיפור מקום #4 - רחוב דיזינגוף" בגלריה זהזהזה

צינה דיזינגוף

כיכר דיזינגוף (או בשמה הרשמי: כיכר צינה) עומדת בניגוד חד להיסטוריה הפוליטית של תל אביב. העיר העברית הראשונה מיעטה להנציח נשים במרחב הציבור. עד היום - רק 3% מהרחובות בתל אביב קרויים על שם נשים.

רצה הגורל והגברת דיזינגוף הלכה לעולמה שש שנים לפני בעלה. הכיכר המרכזית בעיר ההולכת ונבנית נקראה על שמה, ואת הרחוב הראשי החוצה אותה קראו על שם ראש העיר המיתולוגי, מאיר דיזינגוף. כמה סמלי שהאישה מונצחת במעגל, והגבר מקבל קו ישר. אם לא הייתה "אשתו של", ספק אם היינו מזכירים אותה הערב.

את היחס בין נשים לגברים הגדירה סימון דה-בובואר במטאפורה נהדרת - הגבר רואה עצמו כאנך, כנקודת הייחוס האולטימטיבית. האישה היא האלכסון לאנך, היא נמדדת לפי הגבר. במילותיה של דה-בובואר: "האנושות היא זכרית והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא ביחס אליו." כך גם במקרה של גברת דיזינגוף.

כיכר צינה עומדת בניגוד חד לגינה הקטנה הנמצאת מרחק שתי דקות הליכה ממנה. אנחנו קוראים לה בחיבה "גינת הבנות", כי היא מוקפת בארבעה רחובות קטנים, שכולם קרויים על שם נשים. על שם מי? אסתר המלכה, רות המואביה, יעל ושולמית. כולן דמויות תנ"כיות, כולן נודעו בכישורי הפיתוי שלהן. אם אסתר לא הייתה מפתה את אחשוורוש, ורות לא הייתה מפתה את בועז בגורן, ויעל - את סיסרא, לא היינו שומעים עליהן. על שולמית נכתב "הנך יפה רעייתי", וההמשך גרפי מכדי לחזור עליו כאן. זו הייתה הגרסא של שיר השירים ל"וואי וואי מה הייתי עושה לך".

לעומת כל הנשים הפתייניות הללו, גברת דיזינגוף - צינה - מתבררת כפריג'ידית. אבל לפחות היא יכולה להיזכר בזכות היותה "עזר כנגדו", היחס הראשוני שבין אדם לחווה. לנשים בעולם הגברי יש שתי אפשרויות - להיות קדושה או קדשה, מדונה או זונה. שתי האפשרויות הן האלכסון לאנך.


אין כמו רחוב דיזינגוף כדי להדגים את יחסי הכוח בין גברים לנשים. רחוב דיזינגוף הוא האנך, ומכיכר דיזינגוף יוצא האלכסון שלו - רחוב ריינס. רחוב קצר יותר, צר יותר, אבל אומר לנו הרבה יותר. בשנות ה-50' וה-60', כשרחוב דיזינגוף היה המקום לראות ולהיראות בו, הומצא הפועל "להזדנגף". אבל מי שלא היה מרוצה מיופייה של בת הזוג שלו היה מצעיד אותה לא ברחוב דיזינגוף, אלא ברחוב הנחבא אל הכלים. הנערות שלא זכו להזדנגף, כינו אותן "נערות ריינס". שוב נשים נמדדות ביחס לגבר, ביחס למה שחושבים עליהם הגברים. במילון הסלנג מופיע: "נערת ריינס - (בהיתול), נערה מכוערת, 'שמתביישים ללכת איתה ברחוב דיזינגוף' [רחוב ריינס שבתל אביב מקביל לרחוב דיזינגוף]."

ואני מדגיש - לא מקביל, אלא אלכסוני. ההיסטוריה הפוליטית של העיר הזאת, ושל ערים בכלל, יכולה ללמד אותנו הרבה על יחסי הכוחות. יחסי הכוחות בין ערבים ויהודים, בין צפון לדרום, בין אשכנזים למזרחים ובין עשירים לעניים מרוחים על המפה. גם יחסי הכוחות בין הולכי הרגל ורוכבי האופניים לבין נהגי המכוניות נמצאים בכל תמרור, בכל פינת רחוב, בכל כיכר מוגבהת. ויחסי הכוחות בין גברים לנשים, כמובן, עליהם סיפרתי כאן הערב.

כשניפטר מהרודנות של הרחוב הראשי, של האנך, של רחוב דיזינגוף, אולי יעלה כוחה של נערת ריינס. נוכל לראות שברחוב ריינס חיה עדה בן-נחום, מנהל התיאטרונים המפורסמת, נכיר את חנה צ'יזיק שייסדה חווה חקלאית בקצה הצפוני של רחוב ריינס וגידלה שם דור של חלוצות, ובוודאי נגלה את ג'ניה אוורבוך שהייתה ה-אדריכלית של העיר הלבנה, והיא שתכננה את הבניינים סביב כיכר צינה.

כיכר צינה בימים פחות חמים

*עדכון 5/9/2016 - בבלוג "אורבנולוגיה" התפרסמה רשומה בנושא "הפוליטיקה בשמות הרחובות באפריקה". אם אהבת את הפוסט שלי כנראה שגם זה יעניין אותך

סיפור דיזנגוף

ביום שלישי, 26 ביולי 2016, בשעה 19:00 - מפגש "סיפור מקום" מס' 4 של גלריה זהזהזה בנמל תל אביב

עד כה נערכו שלושה מפגשים של סדרת "סיפור מקום" - על רחוב שינקין, על דיזנגוף סנטר ועל נווה צדק - והמפגש הרביעי יעסוק ברחוב דיזנגוף. בכל מפגש יש כעשרה דוברים, מרקעים שונים ומגוונים, וכל אחד עולה לדבר חמש דקות מהזווית האישית שלו. ברשימת הדוברים של המפגש הקרוב גם אני מופיע. יהיה מעניין

להגדלה לחצו על התמונה

איוונט בפייסבוק - סיפור מקום #4: רחוב דיזנגוף
הרשמה באתר של גלריה זהזהזה - סיפור מקום #4: רחוב דיזנגוף

אירועי עירוניות בקצרה

רביעי, 18/5
ערב עיון לכבוד הספר "אוטוטופיה" מאת תמר ברגר במרכז מינרווה למדעי הרוח שבאוניברסיטת תל אביב - פרטים כאן

חמישי, 19/5
ערב עיון על עירוניות והתחדשות במרחבים "נעלמים" של המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה (PECLAB) באוניברסיטת תל אביב - פרטים כאן

חמישי, 26/5
הכנס השנתי ליזמות חברתית-סביבתית בישראל במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. פרטים כאן

חמישי-שבת, 26-28/5
פסטיבל "בתים מבפנים" ייערך בסוף השבוע הזה במגוון אתרים בתל אביב שיהיו פתוחים למבקרים

שישי, 27/5
במסגרת אירועי "בתים מבפנים" ייערך סיור של התנועה לאיחוד המטרופולין על גבול תל אביב ובת ים

שישי, 27/5
רוכבי האופניים ממשיכים בדרישה לשבילי אופניים באירוע הרכיבה המסורתי "מסה קריטית"

רביעי, 1/6
ערב עיון של האגודה הישראלית למחקר תחבורה במכללת אפקה להנדסה

רביעי-חמישי, 1-2/6
כנס בנושא "עירוניות אחרת" של תוכנית התואר השני לעיצוב אורבני בבצלאל

חמישי, 2/6
כנס בנושא התפישה המטרופולינית בישראל ייערך במכון לשלטון המקומי באוניברסיטת תל אביב

עוד עדכוני עירוניות

1) בצד אחד של תל אביב - במכללה האקדמית תל אביב יפו - התקיים כנס עיר שווה, שעוסק בקשר שבין מגדר ועירוניות. שווה לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק עיר שווה של עיריית תל אביב, ובו סרטונים מהכנס שהתקיים ועוד עדכונים על קידום מעמד האישה בעיר

2) ובצד השני של העיר - באוניברסיטת תל אביב - התקיים כנס ערים חכמות צרפת-ישראל ביוזמת שגרירות צרפת. איל פדר דיווח מהשטח

3) במרכז העיר - במרכז הקהילתי החדש דב הוז (וחבל שלא שמרו על השם בית צעירות מזרחי, כפי שכתבתי כאן) - תיפתח "המדגרה", שהיא בעצם חלל לתלמידי י"א-י"ב שלומדים לבגרויות. זהו המשך של "המחרשה" שנפתחה לפני כמה שנים במזא"ה 9 (מרכז הצעירים של תל אביב), ושל מחרשות נוספות שנפתחו בעקבותיה, ושנועדו בעיקר לסטודנטים

4) עלו למרשתת סיכומי הדברים של כנס קיימות עירונית, שנערך בבת ים בחודש שעבר. כולל גם סרטונים של כל ההרצאות

עדכוני עירוניות

1) קרן World Wildlife Fund משיקה קמפיין דיגיטלי בשם We Love Cities שמאפשר לאנשים להביע את תמיכתם בהתפתחות עירונית מקיימת. הקמפיין הזה הוא למעשה תחרות בין ערים מסוימות שכבר בקשר עם ה-WWF על תואר חביבת הקהל

התחרות הזו היא אבן דרך נוספת בתהליך ההשלמה בין ארגונים ירוקים לבין ערים. במשך הרבה שנים, ארגונים ירוקים היו מאוד אנטי-אורבניים, משום שהעיר נתפשה כמקור כל רוע - העיר הייתה ענן הפיח וכביש האספלט, ותמיד איימה להתפשט ולהשתלט על השטחים הסמוכים. זה עדיין הדימוי שלה בקרב חלק מהאנשים, אבל הארגונים הירוקים כבר מבינים שאם יש משהו שיציל את הטבע, זו העיר. העיר מאפשרת ליותר אנשים לגור על פחות שטח, ובכך היא דווקא מצמצמת את אבדן השטחים הפתוחים. העיר גם מאפשרת את פעילותה של תחבורה ציבורית יעילה, בניגוד לפרברים ויישובים כפריים, שבהם אי אפשר בלי אוטו, ולכן דווקא הם גורמים ליותר זיהום אוויר ורעש מתחבורה. אנחנו נראה בעתיד עוד ארגונים ירוקים שעושים יד אחת עם ערים ועם תנועות למען עירוניות

קריה למלך רם

ג'יימס בונד בקריית הממשלה

אני אדריך הליכת ג'יין בירושלים ביום שישי 6/5 (איוונט). יוצאים לדרך ב-11:00 מדוכן מפעל הפיס בדרך יפו (מול התחנה המרכזית). נבקר בקריית הממשלה, ונדבר על המפגש של הפוליטי עם העירוני בירושלים

> מפת הסיור

> על הסיור באתר העולמי של הליכות ג'יין

> מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של הליכות ג'יין ירושלים

ג'יין ג'ייקובס היא הז'אן ד'ארק של האורבניסטים - היא הייתה פה לפני כולם, נלחמה על עקרונותיה, ולעד תיזכר כגיבורה. תמצאו אותה בספרי ההיסטוריה וההיא-סטוריה, וכדאי לקרוא עליה באתר של הוצאת בבל "מכונת קריאה"

השנה מציינים מאה שנים להולדתה, ופסטיבל הליכות ג'יין מתקיים בישראל זו השנה העשירית. לפני שנתיים הדרכתי הליכת ג'יין בתל אביב על עירוניות ותחבורה בנווה צדק, והפעם אני עולה לירושלים