טקסט זה נכתב לקראת ערב "סיפור מקום #4 - רחוב דיזינגוף" בגלריה זהזהזה
 |
| צינה דיזינגוף |
כיכר דיזינגוף (או בשמה הרשמי: כיכר צינה) עומדת בניגוד חד להיסטוריה הפוליטית של תל אביב. העיר העברית הראשונה מיעטה להנציח נשים במרחב הציבור. עד היום -
רק 3% מהרחובות בתל אביב קרויים על שם נשים.
רצה הגורל והגברת דיזינגוף הלכה לעולמה שש שנים לפני בעלה. הכיכר המרכזית בעיר ההולכת ונבנית נקראה על שמה, ואת הרחוב הראשי החוצה אותה קראו על שם ראש העיר המיתולוגי, מאיר דיזינגוף. כמה סמלי שהאישה מונצחת במעגל, והגבר מקבל קו ישר. אם לא הייתה "אשתו של", ספק אם היינו מזכירים אותה הערב.
את היחס בין נשים לגברים הגדירה סימון דה-בובואר במטאפורה נהדרת - הגבר רואה עצמו כאנך, כנקודת הייחוס האולטימטיבית. האישה היא האלכסון לאנך, היא נמדדת לפי הגבר. במילותיה של דה-בובואר: "האנושות היא זכרית והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא ביחס אליו." כך גם במקרה של גברת דיזינגוף.
כיכר צינה עומדת בניגוד חד לגינה הקטנה הנמצאת מרחק שתי דקות הליכה ממנה. אנחנו קוראים לה בחיבה "גינת הבנות", כי היא מוקפת בארבעה רחובות קטנים, שכולם קרויים על שם נשים. על שם מי? אסתר המלכה, רות המואביה, יעל ושולמית. כולן דמויות תנ"כיות, כולן נודעו בכישורי הפיתוי שלהן. אם אסתר לא הייתה מפתה את אחשוורוש, ורות לא הייתה מפתה את בועז בגורן, ויעל - את סיסרא, לא היינו שומעים עליהן. על שולמית נכתב "הנך יפה רעייתי", וההמשך גרפי מכדי לחזור עליו כאן. זו הייתה הגרסא של שיר השירים ל"וואי וואי מה הייתי עושה לך".
לעומת כל הנשים הפתייניות הללו, גברת דיזינגוף - צינה - מתבררת כפריג'ידית. אבל לפחות היא יכולה להיזכר בזכות היותה "עזר כנגדו", היחס הראשוני שבין אדם לחווה. לנשים בעולם הגברי יש שתי אפשרויות - להיות קדושה או קדשה, מדונה או זונה. שתי האפשרויות הן האלכסון לאנך.
אין כמו רחוב דיזינגוף כדי להדגים את יחסי הכוח בין גברים לנשים. רחוב דיזינגוף הוא האנך, ומכיכר דיזינגוף יוצא האלכסון שלו - רחוב ריינס. רחוב קצר יותר, צר יותר, אבל אומר לנו הרבה יותר. בשנות ה-50' וה-60', כשרחוב דיזינגוף היה המקום לראות ולהיראות בו, הומצא הפועל "להזדנגף". אבל מי שלא היה מרוצה מיופייה של בת הזוג שלו היה מצעיד אותה לא ברחוב דיזינגוף, אלא ברחוב הנחבא אל הכלים. הנערות שלא זכו להזדנגף, כינו אותן "נערות ריינס". שוב נשים נמדדות ביחס לגבר, ביחס למה שחושבים עליהם הגברים. במילון הסלנג מופיע: "נערת ריינס - (בהיתול), נערה מכוערת, 'שמתביישים ללכת איתה ברחוב דיזינגוף' [רחוב ריינס שבתל אביב מקביל לרחוב דיזינגוף]."
ואני מדגיש - לא מקביל, אלא אלכסוני. ההיסטוריה הפוליטית של העיר הזאת, ושל ערים בכלל, יכולה ללמד אותנו הרבה על יחסי הכוחות. יחסי הכוחות בין ערבים ויהודים, בין צפון לדרום, בין אשכנזים למזרחים ובין עשירים לעניים מרוחים על המפה. גם יחסי הכוחות בין הולכי הרגל ורוכבי האופניים לבין נהגי המכוניות נמצאים בכל תמרור, בכל פינת רחוב, בכל כיכר מוגבהת. ויחסי הכוחות בין גברים לנשים, כמובן, עליהם סיפרתי כאן הערב.
כשניפטר מהרודנות של הרחוב הראשי, של האנך, של רחוב דיזינגוף, אולי יעלה כוחה של נערת ריינס. נוכל לראות שברחוב ריינס חיה עדה בן-נחום, מנהל התיאטרונים המפורסמת, נכיר את חנה צ'יזיק שייסדה חווה חקלאית בקצה הצפוני של רחוב ריינס וגידלה שם דור של חלוצות, ובוודאי נגלה את ג'ניה אוורבוך שהייתה ה-אדריכלית של העיר הלבנה, והיא שתכננה את הבניינים סביב כיכר צינה.
 |
| כיכר צינה בימים פחות חמים |
