5 באוגוסט 2014

קצת היסטוריה על השבת בתל אביב

חלק א'

שרשרת שבת ברחוב הרצל. איורו של נחום גוטמן
בקיץ 1933 - לפני 81 שנה - פרסמה עיריית תל אביב מודעה "נגד חלול שבת בפרהסיא" בחתימת ראש העיר מאיר דיזנגוף. הייתה זו פנייה "לצבור התושבים, והחדשים מקרוב באו - שרבים מהם אינם יודעים אולי את מנהגי העיר הזאת". הארץ נשטפה באותם ימים בגל עלייה של יהודים מגרמניה (הנאצים עלו לשלטון בראשית אותה שנה). יהדות גרמניה חיה מזה כמה דורות ברוח תקופת ההשכלה ובאורח חיים חילוני יחסית. מה הפלא שהעולים לא ידעו שתל אביב שומרת שבת? למרות האתוס החילוני של תל אביב, עוד בימיה הראשונים של העיר, היו סוגרים את הרחוב הראשי - רחוב הרצל - בשרשרת שבת!

המודעה פורסמה זמן קצר לאחר תשעה באב - מועד שכנראה לא הורגש בתל אביב רווית העולים, וכנראה עורר תחושות קשות בקרב שומרי המסורת. דיזנגוף דרש "לנהוג כבוד בשבת... גם בלי שוטר ונוגש". לא רק נהגי "האבטובוסים הצבוריים", אלא גם "בעלי האבטומובילים הפרטיים ואפני-הנוע", נתבקשו שלא לנסוע בעיר בשבת, וגם הנהגים הלא-יהודים נדרשו שלא לעבור ליד בתי הכנסת בשעת התפילה. בעלי החנויות ובתי השעשועים נדרשו גם כן לסגור את עסקיהם, ואילו המסעדות ובתי הקפה היו יכולים להגיע להסדר פתיחה בשבת עם העירייה והרבנות הראשית. "שמרו על השבת והיא תשמור עלינו!" חתם דיזנגוף.

אבל המודעה, שרצתה להרגיע את הרוחות, דווקא הלהיטה את המריבות. "מהומה של שבת בתל אביב" דיווח עיתון "דבר", שבוע לאחר פרסום המודעה, אור ליום ראשון. "המודעות עם הגושפנקא העירונית הטעו כמה מן הקהל החרדי התמים לחשוב, כי אמנם הוחק חוק עירוני החל בשטח תל אביב על כל יהודי," ואלו יצאו מבית הכנסת הגדול לחסום את תנועת כלי הרכב ברחוב אלנבי. גם פועל בניין ששב מעבודתו בפתח תקווה לאחר כניסת השבת, הזדרז לעבור עם אופניו ליד בית הכנסת ונתקל בקללות וגידופים. קצין בריטי שהגיע למקום נקלע לעימות עם המפגינים, והזניק שוטרים נוספים שעצרו אותם באלימות. המפגינים חשבו שהתנהגותם מוצדקת נוכח הנוסעים ברחוב אלנבי, שבאו להכעיס. הם גם טענו שהשוטרים איימו להיכנס לבית הכנסת בשעת התפילה. מכל מקום, העצורים שוחררו בערבות שהפקיד עבורם ראש העיר מאיר דיזנגוף. כנראה שהוא חש אחראי למהומה שגרם.


שמרו על השבת והיא תשמור עלינו! דיזנגוף

חלק ב'

ב-1937 גרו בתל אביב כמעט 40% מהיהודים שהתיישבו בארץ ישראל. זה נתון מפתיע, כי המפעל הציוני תמיד נתן מקום מיוחד להתיישבות החקלאית (ובייחוד לקיבוצים), בעוד שהעיר נחשבה למקום סוטה ומנוון. ועוד נתון שלא כל כך מספרים עליו בשיעורי היסטוריה - תל אביב גם לא ממש התיישרה עם החזון הסוציאליסטי של הציונות, והקפידה, בהתרסה ובהפגנתיות, להעמיד ראשי עיר מתנועת "הציונים הכלליים" - מפלגה ליברלית-קפיטליסטית, שלימים התמזגה לתוך "הליכוד". אם הייתם מאשימים תל אביבי של שנות ה-30' בשמאלנות, הוא לא היה יודע על מה אתם מדברים.

לאחר קום המדינה, העיר התיישרה עם הסמכות המרכזית של הממשלה - נבחרו ראשי עיר מתנועת העבודה על גלגוליה השונים (מפא"י, המערך), והאוכלוסייה התפזרה לכל קצוות הארץ, בהתאם לחזון הציוני של יישוב הפריפריה. בשנות ה-70' רק 10% מהישראלים גרו בתל אביב.

בתקופה זו, העיר נוהלה במשותף עם נציגי הדתיים, ולא נרשמו חיכוכים משמעותיים סביב סוגיית השבת, למעט מקרה אחד - העירייה הזמינה מהקולנוען דוד פרלוב סרט קצר על תל אביב (אז היה מקובל להקרין בבתי הקולנוע סרט קצר של כ-10 דקות לפני הסרט העיקרי, כדי להכניס את הקהל לאווירה ולגרום לצופים להרגיש שהם הרוויחו שני סרטים בכרטיס אחד). בתוך הסרט שולב קטע שמתאר את השבת בתל אביב, ובו נראית נערה בדרכה לחוף הים. ראש העירייה מרדכי נמיר לא מצא שום פגם בכך, אבל סגנו מהמפד"ל חשב "שזו אינה התגלמות השבת בעירנו". מן הראוי לשלב צילומים של מתפללים בבית הכנסת, טען. הדיון בנושא לא הוכרע. והסרט - נעלם.

זו אינה התגלמות השבת בעירנו. סגן ראש העיר בויאר

חלק ג'

כמה שנים לפני המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון, התחולל המהפך הפוליטי הקטן - בתל אביב. לראשונה, מועמד הליכוד נבחר לראשות העיר, ולא סתם נבחר, אלא לארבע קדנציות רצופות (מ-1974 עד 1993). שלמה להט, שחלק מטיילת תל אביב נקרא על שמו עוד בחייו, הביא עימו משב רוח רענן. קודמיו בתפקיד - יהושע רבינוביץ (ההוא מגני יהושע) ומרדכי נמיר (ההוא מהדרך) - היו פקידים אפרוריים מזרועותיה השונות של מפא"י, ואילו הוא עשה קריירה צבאית של שלושה עשורים, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ההתשה. עיריית תל אביב החליפה ידיים - מפקידים למפקד.

יותר משהתואר "אלוף בדימוס" החמיא לשנותיו הרבות בצה"ל, הכינוי השובב "צ'יץ'" תימצת את השינוי האדיר שהביא עימו. ובניגוד לקודמיו בתפקיד, שעלו ארצה מרוסיה בשנות העשרים לחייהם, צ'יץ' עלה מגרמניה עוד כילד, כך שהספיק ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב - הלימודים בתיכון העברי הראשון של העיר העברית הראשונה הכשירו אותו כ"תל אביבי מספיק" כדי להיות ראש העיר, אפילו שהוא ליכודניק. גם היום, השילוב של קריירה צבאית עם קשר לגימנסיה מבטיח לפחות ארבע קדנציות בראשות העיר (ע"ע רון חולדאי, אליו נגיע בסוף החלק הזה).

לקראת הבחירות המקומיות של 1974, פורסם סקר שערך עיתון "דבר". לפי הסקר, בהתמודדות בין ראש העיר המכהן יהושע רבינוביץ' למועמד הליכוד שלמה (צ'יץ') להט, לא זו בלבד שרבינוביץ' ינצח, אלא שגם מרבית הנשאלים גילו את דעתם שניסיונו הצה"לי של צ'יץ' לא יסייע לו בהנהלת העירייה. ככה זה כשעיתון של מפלגת השלטון מפרסם שקרים... סליחה, סקרים. צ'יץ' רקד כל הדרך אל הקלפי, וסילק את רבינוביץ' מהעירייה. באופן מפתיע, הנושאים המרכזיים באותה מערכת בחירות היו תחבורה, ניקיון ברחובות, ביוב, תכנון ובנייה... אף אחד לא דיבר על היחסים בין דתיים לחילוניים בעיר. אף אחד לא ציפה למלחמות שבת.

השינוי לא הורגש בהתחלה - עם כניסתו לתפקיד, צ'יץ' חתם על הסכם קואליציוני עם המפד"ל, בדיוק כמו קודמיו מהמערך. הוא הבטיח לשמור על הסטטוס קוו בעיר, ובייחוד על כך שבתי הקולנוע שהיו סגורים בשבת ימשיכו להיות סגורים בשבת, ואלו שהיו פתוחים ימשיכו להיות פתוחים. אבל המתח התחיל לבעבע מתחת לפני השטח. שלטון הימין לא היה יכול להכיל לאורך זמן את המתח שבין מחויבותו לעקרונות ליברליים, בייחוד בתחום הכלכלי, לבין מחויבותו למסורת ישראל. המתח הזה שבין חופש העיסוק ושמירת השבת היה חייב להתפוצץ.

בינואר 1979, הצגה של תיאטרון הקאמרי (עוד במקום מושבו בדיזנגוף פינת פרישמן, היכן שפועל היום תיאטרון בית ליסין), שהייתה אמורה להתקיים בערב שבת, ערערה את הקואליציה העירונית. הדתיים איימו לא רק על שלטונו של צ'יץ' בעירייה, אלא גם על ממשלתו של מנחם בגין, שאולץ להתערב. בסופו של דבר, צ'יץ' נכנע ללחצים, והורה להפסיק את ההצגות בתיאטראות העיר. בתגובה התקיימה הצגת מחאה בערב שבת בהשתתפות כאלף מפגינים על מדרגות התיאטרון. לאחר כמה חודשים, התיאטרון העלה סדרה של הופעות בערבי שבת, אבל ללא קטעים מוזיקליים ובחינם. אבל הקהל החילוני עדיין שיווע למשהו קצת פחות... משעמם.

בניגוד לתיאטרון שהיה בבעלות עירונית, בתי הקולנוע היו פרטיים לחלוטין, ולא סרו למרותו של ראש העיר. קולנוע "מקסים" ברחוב קינג ג'ורג' פינת שדרות בן ציון (כיום, "האוזן השלישית" מול דיזנגוף סנטר) הקרין סרטים בערב שבת כדבר שבשגרה, לאור הסכמה עם רב השכונה, לפיה הצופים ייכנסו דרך כניסה צדדית. אבל במרץ 1980, נפתחה הכניסה הראשית בערב שבת, וככה התחילה קטטה המונית בין מפגינים חרדים לצופים החילונים. המשטרה סגרה את המקום מחשש למהומות אלימות נוספות.

הסטטוס קוו העירוני הביא לכל מיני דילים מוזרים שנרקמו בקואליציה העירונית, בין צ'יץ' לדתיים, וכך למשל פעל בשבתות מוזיאון תל אביב לאמנות, אך כרטיסים נמכרו רק בימי חול. מי שרצה להגיע למוזיאון בשבת נדרש לקנות כרטיס מבעוד מועד. קבוצה של תושבים שקצה נפשם בסידור הזה פתחו בשבתות קופה לא רשמית ליד הכניסה למוזיאון, ומכרו בה כרטיסים שקנו בעצמם. גם הדולפינריום וגן החיות העירוני (עוד לפני שפונה מתל אביב לרמת גן) עמדו במוקדם של כמה סכסוכים בין דתיים וחילונים בעיר על רקע פתיחתם בשבתות.

בסופו של דבר, כל הדילים האלה לא סיפקו את הדתיים, וכך החל להירקם חוק עזר עירוני חדש, בנוגע לשעות הפעילות של בתי עסק בעיר. בתי קפה ובתי מלון הורשו לפעול בשבתות. בתי קולנוע וחנויות למיניהן נאלצו להיסגר. הוסכם גם שבתשעה באב ייסגרו גם בתי הקפה, וביום כיפור הכל יהיה סגור. לשם האיזון, נקבע גם שבתי העסק ייסגרו בערב יום השואה וערב יום הזיכרון (למרות שחוקי הכנסת כבר כיסו את העניין הזה). למעשה, רוב רובו של החוק עוסק בכלל בעסקים שפתוחים בלילה, ובייחוד בסכום האגרה שהם נדרשים לשלם על כך. מאז ששר הפנים אישר את חוק העזר באפריל 1980, העירייה ביקשה לתקנו כל כמה שנים. ראש העיר הנוכחי, רון חולדאי, חתום בעצמו על שלושה תיקונים - בשנת 2000, 2007 ו-2008.

מאז החל לכהן ב-1998, חולדאי היה יכול להגיש בקשות לשינוי החוק או לביטולו לכל אחד מ-13 שרי הפנים שבאו והלכו במרוצת כהונתו. הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, כשאברהם פורז ממפלגת "שינוי" מונה לשר הפנים ב-2003. הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, כשאופיר פינס, חברו ממפלגת העבודה, מונה לשר הפנים ב-2005. הוא היה יכול לעשות זאת גם עם שרי הפנים ממפלגת "קדימה", בין השנים 2006-2009 (והוא באמת הגיש לשניים מהם תיקונים לחוק העזר, שאושרו). אבל הוא לא עשה את זה. הוא חיכה לפסק הדין של בית המשפט העליון, שתקע אותו עם שר פנים מהימין.

כ-400 חרדים הפגינו מחוץ לקולנוע "מקסים". תל אביב ב-1980

חלק ד'

למה אני חוזר אחורה? כי מהעבר אפשר ללמוד הרבה על ההווה, ואולי גם על העתיד. כך למשל אפשר לגלות שתל אביב חתמה על הסכם שיתוף פעולה משולש עם ברצלונה ועזה בשנת 1998 - הסכם זה אמנם לא בוטל מעולם, אך הוקפא עשר שנים לאחר מכן, בשנת 2008. אז עוד לא חלמו על מנהרות בעזה, אבל כן חלמו על מנהרות בתל אביב - רון חולדאי ניבא שתוך חמש שנים, כלומר, בשנת 2013, תחל לנוע הרכבת התחתית בתל אביב.

היא רוצה שגם על תל אביב יחולו חוקי המדינה. ח"כ גאולה כהן, 1980
מה עוד אפשר ללמוד מההיסטוריה? שתל אביב תמיד כיבדה את השבת, בצורה כזו או אחרת, אבל לפעמים ממש התקשתה לכבד את החוק. היחסים בין עיריית תל אביב לבין הכנסת והממשלה היו תמיד בעייתיים. לא סתם התקבע המונח "מדינת תל אביב" ביחס להתנהלות העיר במנותק מישראל. בסוף שנת 1980, לאחר שקידמה חוקים להחלת הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים ורמת הגולן, התבדחו באחד העיתונים על כך שחברת הכנסת גאולה כהן מבקשת להחיל את החוק הישראלי גם על תל אביב. באותה תקופה היה נראה שחוקי הכנסת, כמו החוק למניעת זיהום אוויר, לא מצליחים להניע את העירייה לפעולה, ואף יותר מכך - היה נראה שהיא אפילו לא פועלת לאכיפת חוקי העזר העירוניים שהיא עצמה חוקקה.

אבל מה שבאמת הרגיז את התושבים היה האופן שבו העירייה השתמשה בחוק כראות עיניה. ראש העיר שלמה להט (צ'יץ') אמר עם כניסתו לתפקיד ש"אחת הבעיות הקשות של החברה שלנו, שמותר אסור ואסור מותר... דבר אחד לא יהיה אצלי: חוקים שמחוקקים אותם בעת ובעונה אחת עם התחכמויות איך להפר אותם." כמה שנים לאחר מכן התחילה העירייה לגרור מכוניות בהתאם לחוק שימור רחובות, שאסר על הנחת דבר ברשות הרבים באופן שמפריע לסדר ולניקיון. אישה אחת, שחנתה על המדרכה ומכוניתה נגררה, ביקשה להישפט. השופטת הייתה המומה מהפרשנות של העירייה לחוק, עד כדי כך שהביאה הגדרות ממילון אבן שושן, והוכיחה לתובע מטעם העירייה ש"דבר" אפשר להניח אבל "מכונית" לא. "מכונית" לא מניחים, אלא מחנים, קבעה השופטת. הקנס בוטל, והעירייה חוקקה את חוק העזר העירוני להעמדת רכב וחנייתו עם איסור חנייה על המדרכה. מאז מחולקים דוחות לחונים בתל אביב לפי חוק עזר זה.



אבל האמת היא שזה לא מדויק. החוק אמנם אוסר לחנות על המדרכה משך כל שעות היממה, אבל בשנים האחרונות העירייה לא אוכפת את האיסור משבע בערב עד תשע בבוקר. היא גם לא אוכפת האיסור בכלל על אופנועים. הנושא הזה הגיע גם כן לבית המשפט לאחרונה, והשופטת נעה תבור נאלצה לנזוף בעירייה: "חניית הרכב ברחובות העיר אינה משולה להשתתפות ברולטה... מתעורר החשש שמא נוח לה לעירייה לא לפרסם את ההנחיות ולחסות באפלה." כלומר, העירייה לא פועלת לפי החוק, אלא לפי מה שמתאים לה (בין השאר, בתאם לצרכים הפוליטיים של ראש העיר).

על הדרך, העירייה גם יצרה מדיניות אכיפה סלחנית ביחס למכולות שפתוחות בשבת, עד לפסיקת בג"ץ בנושא. למעשה, פסק הדין ניתן ביוני 2013, העירייה חיכתה כחצי שנה, עד לאחר הבחירות המקומיות, ואז ניסחה מחדש את חוק העזר העירוני, והנוסח החדש היה צריך לעבור את אישורה של מועצת העיר (כולל הסיעות הדתיות), ואז שר הפנים לקח זמן כדי לנסח החלטה שלא מאשרת אותו, וכעת העירייה מנסחת את החוק מחדש בשנית. ובינתיים, קשה לומר שמדיניות האכיפה השתנתה מאז פסק הדין. חוק ומשפט הם המלצה עבור העירייה, שמיישמת אותם בזמן ובמקום שהיא מוצאת לנכון, ומצפצפת על חוקי הכנסת, על משרדי הממשלה ועל בית המשפט.

העירייה מתנהלת בהתאם לאינטרסים שלה גם בנושאים אחרים - למשל, מבנה נטוש בלב העיר בשם "בית צעירות מזרחי" היה במשך שנים אתר עלייה לרגל של נרקומנים, אך פניות התושבים לא הועילו, ורק בימי המחאה החברתית החליטה העירייה לגדר את המקום - כדי להבריח משם את המפגינים, שביקשו להשמיש את המבנה למען הציבור, ולא כדי לסלק את הנרקומנים.

ובאותו עניין, המחאה החברתית חייבת חוב גדול לעירייה, שניסתה לעצור אותה. ביום שבו דפני ליף רצתה להקים את האוהל שהצית את המחאה, היא רצתה לעשות את זה בכיכר הבימה. כיכר רבין הייתה בשיפוצים באותה תקופה, וכיכר הבימה בדיוק נפתחה לציבור. כשהעירייה גילתה שהולכים להגיע כמה מאות אנשים שימחו על יוקר הדיור, היא ביקשה מהמשטרה למנוע את ההפגנה. היה פחד שהמחאה תופנה כלפי חולדאי, שכבר דבק בו הכינוי "ראש עיר לעשירים בלבד". במקביל, פקחי העירייה קיבלו הוראה להציב גדרות מסביב לכיכר. מה עשו יוזמי המחאה? פשוט חצו את הכביש מכיכר הבימה לקצה שדרות רוטשילד. והשאר - אתם יודעים. אפשר רק לדמיין מה היה קורה למחאת האוהלים, כשבבוקר הראשון כל המפגינים היו חוטפים שמש ישירה בכיכר הבימה הצחיחה, ולא חוסים בצל העצים של השדרה. לדעתי, הם היו מתקפלים כבר ביום הראשון.

ככה העירייה גם תכננה את שבילי האופניים באבן גבירול, בניגוד להוראות התכנון של המשרדים הממשלתיים. ככה העירייה גם פרצה מנעולים של אופניים, שלטענת הפקחים הפריעו לתנועה, וללא התרעה לבעלי האופנים פשוט העמיסה אותם למחסניה. ככה היא גם הכריזה שהיא פונה למשרד התחבורה בעניין תחבורה ציבורית בשבת, אבל למעשה בכלל לא פנתה. ככה היא גם מתעלמת מחריגות של חברות פרסום משטחי הפרסום שהוקצו להם, למשל, בתחנות האוטובוסים ברחבי העיר. ככה היא גם שלחה את אנשי "הסיירת הירוקה" לגנים ציבוריים כדי לפתוח ממטרות על מחוסרי דיור. ככה היא גם שלחה את שארית הפליטה של המחאה החברתית - אלו ששלוש שנים אחרי המחאה עדיין גרים באוהלים - אל גן וולובולסקי-קרני (ליד תחנת הרכבת ארלוזורוב), ובמקביל גם הוציאה לפועל תוכניות מגירה להקמת מחלף חדש על שטח הגן. ככה היה צריך לגרור את העירייה לבית המשפט כדי שתשחרר את ספר התקציב שלה. ככה העירייה התעלמה במשך שנים מחוק שנחקק ב-2008, שמחייב אותה לנסח תוכנית תחבורתית להפחתת זיהום אוויר, רק משום שיוזם החוק, ח"כ דב חנין, התמודד מול רון חולדאי על ראשות העיר. ככה העירייה יכולה לבטל יום לימודים כי זה לא מסתדר עם המרתון העירוני, חרף טענות ההורים. ככה העירייה יכולה להחליט שלא לאשר פרויקטים מסוג תמ"א 38, פשוט כי המהנדסים שלה חושבים שהחיזוקים מפני רעידת אדמה פחות טובים מאשר הריסת מבנים ישנים והקמת מגדלים במקומם. ככה העירייה משכה באף את תושבי קריית ספר במשך שנים, בניסיונה להקים חניון בשכונה (התושבים השיגו בסוף את אחד הפארקים היפים בעיר, אבל בהרבה יזע ודמעות). אפילו סמל העיר הוחלף במצוות ראש העיר, ללא הצבעה של חברי מועצת העיר. היחס של העירייה לחוקי מדינת ישראל ולחוקי העזר העירוניים הוא מקרי בהחלט. ושופטי בג"ץ חשפו זאת בעתירה של בעלי המרכולים - השופט אליקים רובינשטיין תרם את המילה שמקפלת בתוכה את הכל: "ישראבלוף" (לפסק הדין המלא).

אבל העיר עובדת מצוין, תאמרו. כולם רוצים לגור בתל אביב, אז למי אכפת מה היחס של עיריית תל אביב לחוק? העיקר שאת הזבל אוספים בזמן. אז נכון, את הזבל אוספים בזמן, ושירות הלקוחות במוקד 106 מצוין. אבל חוץ מזה, לעירייה יש השפעה אדירה על כל תחומי החיים שלנו - חינוך, בריאות, תחבורה, רווחה, תכנון ובנייה, רישוי עסקים, שטחים פתוחים ועוד. זה מסוכן לאפשר לרשות שלטונית לפעול שלא במסגרת החוק. וחשוב לזכור שפסק הדין בנושא המרכולים בתל אביב ניתן שבע שנים שנים לאחר הגשת העתירה לבג"ץ. במשך שבע שנים לפחות העירייה עשתה את הישראבלוף שלה (וכזכור, מאז עברה עוד שנה ללא שינוי). אז אל תסמכו על בית המשפט שיורה לעירייה לשמור על החוק, גם אם זה החוק שהיא עצמה חוקקה. במקרה הטוב, זה ייקח לפחות שמונה שנים לגרום לעירייה לפעול בהתאם לחוק.

אז עם כל היצרים סביב השבת בתל אביב, קצת מעצבן לגלות שזה בכלל לא זה. הסוגיה של השבת בתל אביב היא לא סביב יחסי דתיים-חילוניים או יחסי דת ומדינה. זו סוגיה של שלטון החוק. העירייה לא נדרשה לכבד את חוקי הדת, אלא את החוקים שלה! ובעניין זה, מומלץ לקרוא את הניתוח של קרני בן יהודה: "מרכולים בשבת? קודם כל שעיריית תל אביב תעשה שיעורי בית". אז הפתרון אינו לנסח חוק חדש, אלא לפתח דמוקרטיה עירונית, כזו שמכבדת את שלטון החוק.

ועכשיו נחזור שוב לעבר, ונשאל מה נשתנה - סוחרים רבים בתל אביב חיכו משך תקופה ארוכה לחקיקת חוק לסגירת חנויות בשבת. לא רק הסוחרים הדתיים רצו בכך, אלא גם סוחרים חילונים, שרצו לעצמם יום מנוחה אחד בשבוע. בשנת 1937, שלטונות המנדט הבריטי אישרו את נוסח חוק העזר העירוני. זו הייתה הפעם הראשונה שהוחל בתל אביב חוק לסגירת בתי עסק בשבת. העירייה השתהתה בפרסום הוראות החוק. משעה שפורסם החוק, חלק מבעלי עסקים מחו על כך, שאין באפשרותם להתפרנס כראוי ללא פתיחת עסקיהם בשבת. תוך זמן קצר הודיעה העירייה שהחוק ינוסח מחדש, כך שלא יכלול מסעדות ובתי קפה, אך בינתיים יש להישמע לחוק שאושר. פקחי העירייה גילו שעסקים רבים פתוחים בשבת למרות החוק, והביאו את בעלי העסקים למשפט. בית משפט השלום בתל אביב לא רק השית קנסות על בעלי העסקים, אלא גם הדגיש שהקנסות יוגדלו עבור מי שיחזור על העבירה. בין השופטים היה גם אבנר שלוש, דוד של סבא שלי. השופטים פסקו: "כל עוד שהחוק יתקיים אנו נשליט אותו בכל תוקף." כעבור זמן מה, בשנת 1938, קם קול זעקה מצד הדתיים, על כך שהעירייה פונה לתיקון החוק, שזה עתה אושר, ובינתיים היא מקפיאה את אכיפתו, כך שאיסור פתיחת העסקים בשבת כמעט ולא נאכף על ידה. עברה עוד שנה. מלחמת השבת הזו נגמרה, כי פרצה מלחמה אחרת - מלחמת העולם השנייה.

אז ב-1938 לעירייה היה חוק עזר עירוני בנוגע לשבת, שיותר משהיא עמלה על אכיפתו היא עמלה על תיקונו מבלי לאוכפו. כדבריו של צ'יץ', מנסה לחוקק את החוק ככה שכבר מראש יהיו בו הדרכים לעקוף אותו. הדתיים מחו, וגם החילונים, וכל העסק הזה דעך כשפרצה מלחמה. נשמע לכם מוכר?
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...