24/10/2016

נפרדים מכיכר דיזינגוף


עיניו של נתנאל דוידוביץ נחתו על איוונט שפתחתי בפייסבוק לפני כמה ימים - "נפרדים מכיכר דיזינגוף". על מה ולמה האיוונט? על כך בסוף הפוסט הזה. לפני הכל - הנה דבריו של נתנאל: "של מי הרעיון המפגר של להחזיר את הכיכר למצבה הקודם?? כל דיזינגוף יהיה פקק שלא לדבר על הסבל של הדיירים עד תום העבודות... חלם זה פה!!" הפוסט הזה מוקדש לנתנאל. הנמכת כיכר דיזינגוף צפויה להתחיל בשבועות הקרובים, ואני אשיב כאן לנתנאל - איך הכל התחיל? הפוסט ילווה בסרטונים - כולם מקובצים בפלייליסט הזה ביוטיוב.


אני נחשפתי לסיפור ההנמכה של כיכר דיזנגוף כשהתחלתי להתעניין בעירוניות לפני 5-6 שנים. אז קראתי באדיקות את הבלוג המצוין של יואב לרמן ("עוד בלוג תל אביבי"). אני מחשיב את לרמן לגורו שלי לענייני אורבניות. למדתי ממנו המון. בזכותו נחשפתי לרעיונות של ניו-אורבניזם (הנה קורס מזורז על עירוניות למי שרוצים לדעת מה זה בעצם ניו-אורבניזם). פתאום הבנתי שכיכר דיזינגוף היא רק משל לסיפור גדול יותר, הסיפור על איך שהרסנו את הערים שלנו בגלל טעות אחת - התחלנו לתכנן ערים למכוניות במקום לבני אדם.

בהשראת לרמן, כתבתי על כיכר דיזנגוף וכיכרות אחרות בתל אביב, מנקודת המבט של מי שחוקר את ההיסטוריה של העיר. זה היה ב-2011. לרמן כתב על הנמכת כיכר דיזינגוף עוד ב-2007, כשמנה את החטאים האורבניים של תל אביב - מהדולפינריום ועד התחנה המרכזית החדשה.



על כיכר דיזינגוף כתב לרמן כך -
החטא - בניית מחלף לצורך פתרון בעיות תחבורה ללא התחשבות במרקם העירוני.
העונש - האצת קריסתו של רחוב דיזנגוף בשנות ה-70 ותרומה להתפוררות האורבנית של העיר.
הכפרה - צ'יץ' כבר הודה בטעות, ואולי עכשיו אחרי שיוציאו שלושה מיליון שקל מהכיס שלנו, יבואו עם תוכנית ראויה לחידוש כיכר דיזנגוף. 
אחד מהחטאים שדומה כי יתוקן עוד בימינו אנו, מקסימום בתקופת הכהונה של ראש-העיר הבא. ג'ניה אווברוך וצינה דיזנגוף מתהפכות בקבריהן מרוב מתח. בזמנו, בסוף שנות ה-70, עת דיזנגוף מת סופית בעקבות בניית הכיכר, ואיתו שאר תל-אביב, מחירי הדירות בתל-אביב היו זהים לאלו שבפתח-תקווה. הכיכר הוגבהה ב-1978 על-מנת לאפשר לתנועה לזרום ביתר חופשיות במרכז העיר תל-אביב. פרנסי העיר באותה תקופה, ובראשם צ'יץ', שכחו שמטרת העיר היא להיות מקום לחיות בו, לא להזרים תנועה משומקום לשומקום ובחזרה. אם ירצה השם, עוד תחודש הכיכר ותפרח כקדם.
כיכר דיזינגוף על פי האמן רפי פרץ - סגנון הציור הנאיבי מקנה למרחב הציבורי מראה מלבב

לרמן גם דיווח ממפגש בעיריית תל אביב בנושא עתיד כיכר דיזנגוף. הוא זיהה שיש קונצנזוס בקרב המתכננים - להנמיך את הכיכר. המפגש הזה התקיים ב-31 באוקטובר 2007 - לפני 9 שנים כמעט. זה מלמד אותנו על הקצב שבו מתקבלות החלטות אורבניות. אמנם הנמכת כיכר דיזינגוף, שתחל בשבועות הקרובים, תיפול על תושבים רבים כהפתעה גמורה, אבל הרוח המנשבת מאחורי הפרויקט החלה כנשיפה קלה לפני כמעט עשור, והיא תהפוך לסופת הוריקן ממש עוד מעט.

אם חוזרים אחורה, לומדים שההנמכה לא הייתה יוצאת לפועל ללא נמרצותם של תושבים אכפתיים. בשנת 2009 הוקמה "החזית להורדת כיכר דיזינגוף". חברי "החזית" קיימו אירועים והפגנות בכיכר, ואפילו גייסו פוליטיקאים לטובת העניין. צריך לזכור שבאותה תקופה הייתה התמודדות חדשה של שכונות דרום העיר עם מהגרים מסודן ואריתריאה, והייתה סכנה שהמאבק הזה יצטייר כ"מאבק שמנת", כדרישה חזירית של תושבי מרכז העיר השבע לעומת הצרכים הבוערים של תושבי השכונות האחרות. בכל זאת, הקריאות החוזרות לעירייה - להחזיר את הכיכר לפני הרחוב, להשיב להולכי הרגל את המרחב הציבורי שנגזל על ידי המכוניות - נשמעו. בשנת 2011 העירייה החליטה לערוך סקר. בפני התושבים הוצגו שלוש אלטרנטיבות - (1) שיפוץ של הכיכר הקיימת, (2) הורדת הכיכר ללא חניון, (3) הורדת הכיכר עם חניון תת קרקעי.



רגע, מה פתאום להנמיך? מסתבר שכיכר דיזינגוף לא תמיד הייתה ככה. היא הפכה למעין מחלף רק בשנות ה-70'. למעשה, במשך כ-40 שנה, כיכר דיזינגוף הייתה בגובה פני הרחוב - מאז חנוכתה ב-1938 ועד התרוממותה ב-1978. אגב, הכיכר נקראת על שם צינה דיזנגוף, אשתו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר המיתולוגי של תל אביב. בפוסט אחר שלי כתבתי בעקבות "כיכר צינה" על האופן שבו מונצחות נשים בתל אביב (פחות מ-3% מרחובות העיר קרויים על שם נשים).



האדריכלית ג'ניה אוורבוך
לא זו בלבד שהכיכר קרויה על שם אישה, אלא שהיא גם תוכננה על ידי אישה: "בתחרות לתכנון הכיכר שנערכה ב-1934 זכתה הצעתה של האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שתכננה את הכיכר על פי הסגנון הבינלאומי," כך על פי הכתוב באתר הארכיון העירוני. למעשה, אוורבוך לא תכננה את הכיכר ולא תכננה את הבניינים סביבה. את הכיכר תכננו מהנדס העיר יעקב בן-סירה (שיפמן) והגנן העירוני אביגדור משל. כל בניין מסביב לכיכר תוכנן על ידי אדריכל אחר. אז מה ג'ניה אוורבוך תכננה? למעשה היא קבעה את התכנון העקרוני של הבניינים הסובבים את הכיכר - שחזיתותיהם קעורות וביחד הן משלימות מעגל חיצוני העוטף את המעגל הפנימי של הכיכר. אגב, גם תכנון זה לא היה של ג'ניה אוורבוך לבדה, אלא הוא היה במשותף עם האדריכל יהודה גריניץ'. אם כך, מדוע הפכה להיות כל כך מזוהה עם הכיכר בתצורתה המקורית? זו דרכם של מיתוסים, שהם נוצרים ותופסים להם אחיזה ולא משחררים. בכל זאת,  אוורבוך הייתה אדריכלית פורצת דרך בתל אביב הקטנה, והיא תכננה כמה מבתי הבאוהאוס שהפכו לשם דבר בעיר.

כבר בשנות ה-30' עלה הרעיון להגביה מעט את הכיכר לצורך "גאראג' לטכסי ולאבטומובילים פרטיים. הגאראג' יסודר בתוך האדמה, והגג מורם מעל פני הכיכר כדי מטר אחד." כלומר, כשהעירייה שאלה את התושבים ב-2011 האם הם מעוניינים בחניון תת-קרקעי במידה והכיכר תונמך, לא הייתה זו המצאה חדשה. בכל זאת, חברי החזית מחו על האופן שבו נערך הסקר. בייחוד משום שחניון מתחת לכיכר פוגע בהולכי הרגל לא פחות מהכביש שעובר מתחת לכיכר. גם כביש וגם חניון מזמנים מכוניות אל מרכז העיר (וכיכר דיזינגוף היא לא סתם מרכז, אלא "המרכז של הצנטרום של הפיילה" כמאמר הגשש החיוור).

ההזמנה לחנוכת הכיכר, 1938
כל הרעיון של החזרת הכיכר הקודמת היה לחזור לימים שבהם הולכי הרגל נהנו מהמרחב הציבורי, בעוד שהמכוניות היו עוברות אורח. בכיכר דיזינגוף טרם הקמת המדינה רבים נהנו ממרחב ציבורי ירוק עם מזרקה נאה - עד כדי כך שהגיעו לעירייה מכתבי תלונה ש-20 הספסלים שנמצאים בכיכר מספיקים רק לעשירית מהמבקרים בה  בעוד "השאר סובבים בה ללא תקווה למצוא מקום ישיבה". בכיכר התמקמו גם כמה מבתי הקולנוע המיתולוגיים של תל אביב - פרק שלם של נוסטלגיה תל אביבית שלא זה המקום להרחיבו, אבל אפשר ליהנות מהערך בוויקיפדיה שמונה עשרות רבות של בתי קולנוע שהיו פזורים ברחבי העיר (וגם מציין מה קרה עם כל אחד מהם - חלקם נהרסו, חלקם שינו ייעוד, ורק שניים עדיין פועלים באופן מסחרי).

האם הקמת חניון תת קרקעי משרתת את ההפיכה של הכיכר למרחב ציבורי טוב? חברי "החזית" טענו ששום דבר טוב לא ייצא מזה - מור גלבוע הצביע על כך שיש מספיק חניונים באזור כיכר דיזנגוף שפשוט עומדים ריקים. עומר כהן טען שהוספת חניון לפרויקט הורדת הכיכר הוא "עז" שהכניסו לתוכניות. גם לרמן כתב שזו שטות. בכל מקרה, הסקר הביא למשבר - קמה חבורה של תושבים, שהחליטה להשקיע זמן, כסף ואנרגיה כדי לשכנע את העירייה לעצב מחדש מקום שמהווה, לדעת רבים, מפגע אורבני. ואמנם העירייה עושה עצמה מקשיבה, ואפילו רוצה להקשיב ביתר קשב ועורכת סקר בקרב התושבים, אבל מגיעה למסקנה כמעט הפוכה - במקום לעודד את הולכי הרגל, העירייה מוסיפה עוד נדל"ן למכוניות. התושבים לא אמרו נואש, והחזית הפכה ל"החזית להורדת כיכר דיזינגוף ללא חניון".



אז מה היו תוצאות הסקר? האדריכל מיכאל יעקבסון דיווח - במדגם מייצג של 1,001 מתושבי העיר נמצא כי 61% מעדיפים הנמכה, ורק 37% מעדיפים להשאיר את הכיכר המוגבהת. בהמשך לכך, בהינתן שהכיכר תונמך, 53% מהנשאלים תמכו בהקמת חניון מתחת לכיכר, בעוד 39% התנגדו לכך. אבל הסקר הזה, שנערך בשנת 2011, העלה אבק במגרות המתכננים עד לפני חצי שנה. בזמן הזה, העירייה גם ירדה מהכוונה לבנות חניון תת קרקעי מתחת לכיכר (אז לשם מה היה הסקר אם מתעלמים מתוצאותיו?) וכמעט חמש שנים חלפו עד שהתוכניות להורדת הכיכר הפכו לממשיות. שנת 2016 הייתה השנה שבה סוף סוף פורסם כי הכיכר יורדת. ליתר דיוק, הכיכר יורדת בלי חניון.

אבל לפני ההנמכה, קצת על ההגבהה - באתר הארכיון העירוני נכתב כי "בשל עומס התנועה הזורמת אל הכיכר מכיוונים שונים, הוצע בשנת 1976 להפריד בין כלי רכב והולכי רגל על ידי הגבהת הכיכר". בעצם אפשר לראות איך הגבהת כיכר דיזינגוף מתכתבת עם המעבר של רחוב הרצל מתחת למגדל שלום. עד 1959 עמד בקצה רחוב הרצל הבניין המרשים של גימנסיה הרצליה, או אז הגיעו האחים מאיר, שהיו בוגרי הגימנסיה, ולמעשה הגשימו חלום של כל תלמיד בית ספר - להרוס אותו. על חורבות הגימנסיה הם הקימו את מגדל שלום, שהיה גורד השחקים הגבוה במזרח התיכון משך שלושה עשורים. הם לא שכחו "לפתוח" את קצהו של רחוב הרצל כך שמכוניות יוכלו לעבור בכל מקום - אפילו דרך בניינים. זה שיאו של החזון המודרניסטי - רחובות שנשלטים לחלוטין על ידי מכוניות. אותו דבר כרגע גם בכיכר אתרים, וגם שם הכביש הרג את הכיכר.


ההזמנה לחנוכת הכיכר, 1978
טקס חנוכת הכיכר המוגבהת נערך ב-25 ביולי 1978. ההגבהה נעשתה על פי תוכניתו של האדריכל צבי לישֹר, שממשיך לטעון בזכות הכיכר המוגבהת. לטענתו, השטח שעומד לרשות הולכי הרגל גדול הרבה יותר מאשר במצב שבו הכיכר נמצאת בגובה פני הרחוב. הנמכת הכיכר תביא למצב של מעגל תנועה מנותק ולא נגיש להולכי רגל, בעוד המפלס הנוסף של הכיכר המוגבהת מייצר חוויה עירונית נדירה ומסקרנת ונקודות מבט חדשות.

במרכז הכיכר המוגבהת הייתה מזרקה עם פסל זכוכית, מעשה ידי האמן אלן דוד. פסל זה הוחלף שמונה שנים לאחר הגבהת הכיכר בפסלו המפורסם של יעקב אגם - "אש ומים". מנקודה זו ואילך כיכר דיזינגוף תהפוך להיות מזוהה עם הפסל באופן בל יינתק - באופן שגוי שחוטא לאיכויותיה האמיתיות של הכיכר, לפי לישֹר.

הנה זיכרון מכיכר דיזינגוף שלפני הפסל של אגם:

כיכר דיזנגוף, אייטיז עדי אלקין סבא וסבתא שלי היו עולים מרומניה שהתיישבו בתל אביב בראשית שנות החמישים, ועד יום מותם לא הפנימו לחלוטין את המציאות הלבנטינית. כשהיו לוקחים אותי לטיול בדיזנגוף, לרוב מהבית של סבתא שלי ברחוב הירשנברג ליד גורדון אל דיזנגוף סנטר, היינו רואים את חבריהם, הקשישים הבורגנים של תל אביב של אז, שותים נס על חלב ואוכלים סברינות או בורקסים. פוקדים את החנויות הקטנות שלהם. יושבים בהמוניהם בכיכר דיזנגוף במיטב חליפותיהם, כובעיהם ושמלותיהם ונהנים מקרני השמש. חלק מסדרת אייטיז בתל אביב החל מ- 150 ש"ח www.5070.co.il #5070 #Painting #illustration #print #madeinisrael #telaviv #insta_israel #interiordesign #walldecor #kidsroomdecor #ציור #איור #אומנות #חמישיםשבעים #תלאביב #עיצוב #כיכרדיזינגוף
A photo posted by 5070 (@5070gallery) on

מי שנכנס למוזיאון תל אביב לאמנות ימצא כבר במבואה שלו יצירת ענק של אגם. בצידה השני של העיר, ההולך בטיילת יוכל לחזות ביצירה אחרת של אגם - החזית המערבית של מלון דן. אגם שומר על עקרונות אמנותיים דומים בכל יצירותיו, כשהמטרה העיקרית היא ליצור אלף אלפי נקודות מבט שונות, כך שכל פסל הוא למעשה אלף אלפי פסלים. מכל נקודת מבט ניתן לראות צבעים שונים, זוויות שונות, אורות וצללים. הפסל "אש ומים" לוקח את העיקרון הזה לקצה - התנועות הסיבוביות של שלושת חלקי הפסל, התזזיתיות של האש וההתזות של המים, יחד עם המוזיקה שמלווה את המופעים ארבע פעמים ביום (ב-11, ב-13, ב-19 וב-21), כל אלה יוצרות מופעים חד-פעמיים, כך שהפסל כל הזמן משתנה.

אם תשאלו אותי, אני חושב שהפסל הזה זוכה לעדנה בעידן הרשתות החברתיות כי אפשר לצרף אליו אינספור האשטגים (#מים #אש #אגם #צבעים #מוזיקה #תנועה #אורות...) - אבל בניגוד לפסלים אחרים של אגם, דווקא על "אש ומים" נשפכו קיתונות של רותחין וקצת אהדה באינסטגרם לא תוכל לשנות זאת. כבר ביום הצבתו במרכז הכיכר, היו מי שתקפו את הפסל הזה והיו מי שנאלצו לסנגר עליו, לפי הכתבה הזו. תושבת אחת שנכחה בטקס הצבתו של הפסל סיכמה את זה יפה: "זה משפריץ, זה מנגן, זה בוער, זה מסתובב. מעניין מה עוד ימציאו... אין מה להתרגש. במוקדם או במאוחר יבוא גאון אחר וימצא ראש עיר אחר ויבנו שוב משהו חדש".



סאגת הפסל לא הפסיקה לרגע - כבר ב-1986 נתגלה שלא חישבו נכון את הוצאות האחזקה של הפסל, והגיעו לחריגה אדירה בתקציב. ב-1991, שלמה להט (צ'יץ'), ראש העיר המיתולוגי השני של תל אביב, הודה שטעה בכך שלקח תרומה נכבדה (של הנדבן יוסף בוכמן) והשקיע אותה ברכישת הפסל של אגם. הלך צ'יץ' ובא רוני מילוא, הלך מילוא ובא רון חולדאי, ובשנת 2001 אגם תבע את עיריית תל אביב על כך שאינה מתחזקת את הפסל כראוי. העירייה התחייבה לתקן את הליקויים. בשנת 2006 העירייה שקלה להוריד את הכיכר, אך נסוגה מכוונתה בשל הסעיף בחוזה עם אגם, שמחייב את הפעלת המזרקה באותו המקום - לעולמי עולמים. ב-2009 שוב בית משפט - הפעם אגם האשים את העירייה ששיפצה את המזרקה עם סט צבעים לא נכון, ולכן היא הפרה את הבטחתה לדאוג לפסל. בית המשפט קבע שהעירייה תשפץ את הפסל בהתאם להסכם עם אגם. 

ב-2011 הפסל אכן נכנס לתקופת שיפוצים. שני מיליון ש"ח ו-12 חודשי עבודה הושקעו בקילוף הפיסות הצבעוניות ושיפוץ הפסל מהיסוד. עם זאת, מי שמגיע היום לכיכר לא ישתכנע שהשיפוץ האחרון היה לפני שנים ספורות. לדעתי, התחזוקה הדרושה לפסל הזה מצריכה שיפוץ אחת לשנתיים. כנראה שהמים שוחקים את הצבעים מהר מאוד. וגם הרצפה שמסביב למזרקה פשוט שחורה באופן תמידי, אולי בגלל הכלור במים, שמסרבים להישאר בתוך המזרקה וקופצים כל הזמן החוצה.


תוכנית השימור של תל אביב קיבעה את מעמדם ההיסטורי של בנייני הבאוהאוס העוטפים את כיכר דיזינגוף והמפוזרים ברחובות שסביבה כחלק מהמורשת הארכיטקטונית של העיר. ההכרזה של אונסק"ו בשנת 2003 על "העיר הלבנה" של תל אביב כאתר מורשת עולמית דחפה את מקבלי ההחלטות לשקול את החזרה לשנות ה-30', לימי הזוהר של הכיכר, אז הייתה למופת של סגנון האדריכלות הבינלאומי.

באופן אירוני, דווקא השנים האחרונות היטיבו עם כיכר דיזינגוף. הבניינים עברו שימור, רחוב דיזינגוף חזר להיות ה-מקום לראות ולהיראות בו. מסעדות ובתי קפה חדשים ומעודכנים נפתחו סביב הכיכר ובקרבתה. עלייתם של מלונות הבוטיק מחד וחזרתו לחיים של דיזינגוף סנטר מאידך - כל אלה החזירו את האנשים לכיכר דיזינגוף. אולי זה גם גרם להם להגיד משהו בסגנון "כל הדברים האחרים ברחוב עוברים שימור, שיפוץ ושחזור, אז למה כיכר דיזינגוף נראית ככה?"

הורדת הכיכר צפויה להתחיל בקרוב ולהתפרס על פני כל שנת 2017. עלות הפרויקט מוערכת בכ-60 מיליון ש"ח. ההדמיות של הכיכר החדשה-ישנה פורסמו. עדיין לא ברור מה יהיו הסדרי התנועה בתקופת העבודות. כבר נשמעו קולות שקוראים לעצור את הדחפורים. עד כאן זה היה כמו כל פרויקט שמכריזים שהוא יוצא לדרך. ואז התחילה ההתלהבות בפייסבוק - כמו בפיצוץ גשר מעריב, גם הפעם היו מי שפתחו איוונט בתור בדיחה. 5,000 גולשים לקחו את הבדיחה ברצינות, ונרשמו לאיוונט "הורדת כיכר דיזינגוף". כשאתר ynet יצא בהכרזה על תחילת העבודות, ההתעניינות בכיכר דיזינגוף הגיעה לשיא של חמש שנים:

קפיצה דרמטית בחיפוש המונח "כיכר דיזינגוף" באוקטובר 2016

גם אני מהמתעניינים בגורלה של כיכר דיזינגוף. זה הפוסט השלישי שאני כותב לקראת העבודות להורדת הכיכר. באחד מהם נתתי לוח זמנים לעבודות, שהפך ללא-רלוונטי בשל עיכובים בתכנון הפרויקט. בכל זאת מדובר במבצע לוגיסטי מורכב. בפוסט השני כתבתי על העצים שצפויים להיעקר לצורך החזרת הכיכר לגובה פני הרחוב - 11 פיקוסים שכל אחד מהם בן 70 שנה. גלגלתי בראש מה היה קורה אילו היו נוטעים עכשיו פיקוסים חלופיים - הנכדים שלי יזכו לראות אותם... כשיהיו להם נכדים משל עצמם! זה סדר גודל של כריתת עצים ותיקים, שהיא בכייה לדורי דורות. וזה מזכיר את השיר "גן מאיר בתל אביב" לנתן אלתרמן:


אם נזכה והזמן המהיר 
לא יאמר לנו פתע: הרף! 
עוד נלך, ידידי, 
בשבילי גן מאיר, 
נשענים על מקלות, עם ערב. 

נהלך בין עצים ירוקים 
שדרורי תל אביב בם תסערנה, 
וזקנינו יהיו ארוכים, 
הוי, וכל עצמותינו תאמרנה, 

הוי, וכל עצמותינו, אחי, 
תספרנה זקנה נאנחת, 
אשר יש בה קצת עצב ובכי, 
אבל יש בה גם משהו נחת. 

מעלינו ינועו עצים 
שיאורו באור בין ערביים. 
הכרנום בעודם עציצים 
והנה ראשיהם בשמים. 

והנה בהדר קומתם 
הם ברעש ורעד סבבונו. 
השנים שהגביהו אותם 
הן אותן השנים שכפפונו... 

הפרידה מכיכר דיזינגוף, ובפרט מהעצים שבכיכר, הניעה אותי לצאת מהעולם הווירטואלי לעולם האמיתי. אמנם יש הטוענים שהרשתות החברתיות גזלו את מקומה של כיכר העיר, אבל הן גם יכולות לעורר פעולה במרחב הציבורי ובעצם לחזק את מעמדה של הכיכר האמיתית. אנחנו חיים בשני יקומים מקבילים - אחד וירטואלי ואחד אמיתי - והם מזינים זה את זה. לכן, יזמתי מפגש עם מומחה העצים צביקי פילו. הוא יהיה חלק מסדרת אירועי פרידה מכיכר דיזינגוף. זה קורה ביום רביעי, 26/10, בשעה 18:00 - נפגשים בכיכר דיזינגוף כדי לדבר על החשיבות של שימור עצים ותיקים במרחב העירוני. יש גם 10% הנחה על קפה לקחת ב"קפה נחת" הסמוך


*אחרון חביב - האיור המקסים של נופר ברנס לקראת העבודות להורדת כיכר דיזינגוף

תגובה 1:

  1. נפרדים מכיכר השתן והדלק בעע איזה פלופ אדריכלי מביש.

    השבמחק

שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...