זהו המשך ל- "אורבניזם בתל אביב: 2 - מאורבניזם לניו-אורבניזם"
אז ראינו מה זה אורבניזם (השקפה שמאדירה ערים גדולות מיושבות בצפיפות) ולמה זה חשוב, וראינו איך קרו כל מיני תהליכים של עיור, פירבור והתחדשות עירונית. גם התחלנו להכיר את הגישה שנקראת ניו-אורבניזם, שדוגלת במרקם עירוני צפוף עם עירוב שימושים מגוון ומרושת בתחבורה בת-קיימא. איפה נתקלים בפרוייקטים של ניו-אורבניזם בתל אביב?
דוגמא אחת שאני אוהב היא מרכז סוזן דלל. לא רק מפני שאני קשור (משפחתית ומקצועית) לשכונת נווה צדק, שהיא בעצם "העיר העתיקה" של תל אביב, אלא מפני שזו הדוגמא האולטימטיבית להתחדשות עירונית בתל אביב. מי שיקרא את החלקים הרלוונטיים בפירוט הסיור שאני עורך בנווה צדק, יגלה שלפני שני עשורים השכונה הייתה שונה מאוד ממה שהיא היום. היא סבלה מהזנחה ארוכת שנים, והיה נדמה שהפתרון למצוקתה הוא הריסת השכונה ובניית רבי-קומות במקומה. למזלנו, נווה צדק זכתה לתוכנית שימור, והצעד העיקרי בכיוון זה היה השמשתם מחדש של מבני הציבור במרכז השכונה - שני בתי ספר שעמדו נטושים מאז שנות ה-70' הפכו בשנת 1989 למרכז תרבות, שמדי ערב מועלות בו הופעות מחול ותיאטרון. השכונה חזרה לחיים, הנדל"ן התייקר בשיעורים חדים, ובתים היסטוריים עברו תהליכי שיפוץ ושימור. בקיצור, שכונת מצוקה (Slum) הפכה לאחד האזורים הנחשקים בתל אביב בפרט ובישראל בכלל.
ועוד דוגמא לפרוייקט של התחדשות אורבנית בתל אביב - בשנת 1988, החל לפעול יריד נחלת בנימין. הדבר התאפשר לאחר הפיכת החלק הצפוני של רחוב נחלת בנימין למדרחוב. כמו נווה צדק, גם האזור של נחלת בנימין סבל מהידרדרות ארוכת שנים. תל אביב בכלל סבלה מבריחת תושבים לפרברים ומהזדקנות (של בנייניה ותושביה), כך שניתן לומר שהחל בשנות ה-60' וכלה בשנות ה-80' העיר הייתה במגמת שקיעה. דוגמאות נוספות - רחוב שינקין (שהפך מרחוב זקן של סנדלרים לסיסמוגרף של האופנה הישראלית) ושדרות רוטשילד (שבשנות ה-90' הפכו משביל בוץ חסר ייחודיות למקום לראות ולהיראות בו).
שימו לב שכל המקומות שהזכרתי נחשבים היום ליוקרתיים במיוחד, אבל זה לא היה כך תמיד - מה שמוכיח שאין למקומות הללו איזשהו קסם מיוחד. פשוט דאגו לערוך בהם פרוייקטים של התחדשות עירונית נכונה, לפי גישת הניו-אורבניזם. הפרוייקטים הללו מעלים על נס את הולכי הרגל, על חשבון המכוניות (רח' יחיאלי בין מבני מרכז סוזן דלל הפך לרחבה, רח' נחלת בנימין נסגר בחלקו לכניסת מכוניות, השטח שהוקצה בשד' רוטשילד וברח' שינקין להולכי רגל גדול בהרבה מהשטח שהוקצה למכוניות נוסעות). כמו כן, הם משתלבים במרקם העירוני (מהווים חלק מרשת רחובות) ומכילים עירוב שימושים של מגורים, מסחר, תעסוקה ומבני ציבור.
דוגמא מהזמן האחרון - התחדשות בכיכר רבין. שיפוץ מינורי של בריכה בפינה הדרום-מזרחית של הכיכר (שהסתיים ממש לפני כמה חודשים) יצר פינת חמד עירונית שמדי יום זורמים אליה מבקרים רבים. חלק מהמבקרים מתגלגלים לשם - בין אם אלה ילדים בעגלות ובין אם אלה מבוגרים בכיסאות גלגלים - ומלווים אותם הורים ומטפלים. כלומר, ניתן לזהות מגוון רחב של גילאים, שזה אחד הסממנים להצלחה של פרוייקט של ניו-אורבניזם.
כדי להבין את החשיבות של הפרוייקטים הללו, כדאי להזכיר גם דוגמאות לפרוייקטים שליליים מבחינה אורבנית. למשל, נמל תל אביב, רובע מועדוני הבילוי ביד חרוצים ומתחם התחנה - כל אלו הם מתחמים מסוגרים ומנותקים, בעלי קיימוּת נמוכה, שנוגדים את העקרונות של תחבורה בת קיימא ועירוב שימושים. יד חרוצים הפך להיות מעין רובע מהומות, שמצריך פעילות משטרתית ענפה מדי סוף שבוע, רק כדי שכל בליין יחזור הביתה בחתיכה אחת. הנמל והתחנה אמנם מאוד מוצלחים מבחינת שימור המבנים ההיסטוריים, אבל הקשרים התחבורתיים הלקויים כמו גם החניונים הרחבים הסמוכים להם יוצרים עומס יתר של מכוניות. לא פלא שהתושבים שגרים בסמיכות לנמל תל אביב התלוננו לעירייה, וזו החליטה לסגור את החניונים בסופי שבוע. לא רחוק היום, שבו גם החניונים של מתחם התחנה יגיעו לנקודת רוויה. זה מה שקורה כשמקימים מתחמים, במקום ליצור מרקם עירוני מרושת - העומס נופל על נקודה מסוימת ומביא לקריסה, במקום שהעומס יתחלק על פני שטח רחב יותר. זהו ניסיון להתחדשות עירונית, אבל משום שהיא לא בת קיימא, זה לא ניו-אורבניזם.
פרוייקטים עוד יותר גרועים הם כל חניון (למשל, חניון הבימה) וכל מחלף (למשל, מחלף קפלן) בתל אביב. פרוייקטים נוספים שמקדשים את הרכב הפרטי - הגבהת כיכר אתרים והגבהת כיכר דיזנגוף. הללו מעודדים את השימוש ברכב הפרטי, שמוביל לזיהום אוויר, רעש, תאונות דרכים, פקקים והרס של מרקם החיים האורבני.
קשה לאמץ בבת אחת את גישת הניו-אורבניזם, ולכן אנחנו עדים לפרוייקטים שמקיימים אותה כמו גם לפרוייקטים ששוללים אותה. הפרוייקטים האורבניים של תל אביב מרתקים אותי. בפרקים הבאים אחזור לדון בחלק מהפרוייקטים שהזכרתי כאן - והראשון שבהם: כיכר דיזנגוף.
אז ראינו מה זה אורבניזם (השקפה שמאדירה ערים גדולות מיושבות בצפיפות) ולמה זה חשוב, וראינו איך קרו כל מיני תהליכים של עיור, פירבור והתחדשות עירונית. גם התחלנו להכיר את הגישה שנקראת ניו-אורבניזם, שדוגלת במרקם עירוני צפוף עם עירוב שימושים מגוון ומרושת בתחבורה בת-קיימא. איפה נתקלים בפרוייקטים של ניו-אורבניזם בתל אביב?
דוגמא אחת שאני אוהב היא מרכז סוזן דלל. לא רק מפני שאני קשור (משפחתית ומקצועית) לשכונת נווה צדק, שהיא בעצם "העיר העתיקה" של תל אביב, אלא מפני שזו הדוגמא האולטימטיבית להתחדשות עירונית בתל אביב. מי שיקרא את החלקים הרלוונטיים בפירוט הסיור שאני עורך בנווה צדק, יגלה שלפני שני עשורים השכונה הייתה שונה מאוד ממה שהיא היום. היא סבלה מהזנחה ארוכת שנים, והיה נדמה שהפתרון למצוקתה הוא הריסת השכונה ובניית רבי-קומות במקומה. למזלנו, נווה צדק זכתה לתוכנית שימור, והצעד העיקרי בכיוון זה היה השמשתם מחדש של מבני הציבור במרכז השכונה - שני בתי ספר שעמדו נטושים מאז שנות ה-70' הפכו בשנת 1989 למרכז תרבות, שמדי ערב מועלות בו הופעות מחול ותיאטרון. השכונה חזרה לחיים, הנדל"ן התייקר בשיעורים חדים, ובתים היסטוריים עברו תהליכי שיפוץ ושימור. בקיצור, שכונת מצוקה (Slum) הפכה לאחד האזורים הנחשקים בתל אביב בפרט ובישראל בכלל.
ועוד דוגמא לפרוייקט של התחדשות אורבנית בתל אביב - בשנת 1988, החל לפעול יריד נחלת בנימין. הדבר התאפשר לאחר הפיכת החלק הצפוני של רחוב נחלת בנימין למדרחוב. כמו נווה צדק, גם האזור של נחלת בנימין סבל מהידרדרות ארוכת שנים. תל אביב בכלל סבלה מבריחת תושבים לפרברים ומהזדקנות (של בנייניה ותושביה), כך שניתן לומר שהחל בשנות ה-60' וכלה בשנות ה-80' העיר הייתה במגמת שקיעה. דוגמאות נוספות - רחוב שינקין (שהפך מרחוב זקן של סנדלרים לסיסמוגרף של האופנה הישראלית) ושדרות רוטשילד (שבשנות ה-90' הפכו משביל בוץ חסר ייחודיות למקום לראות ולהיראות בו).
שימו לב שכל המקומות שהזכרתי נחשבים היום ליוקרתיים במיוחד, אבל זה לא היה כך תמיד - מה שמוכיח שאין למקומות הללו איזשהו קסם מיוחד. פשוט דאגו לערוך בהם פרוייקטים של התחדשות עירונית נכונה, לפי גישת הניו-אורבניזם. הפרוייקטים הללו מעלים על נס את הולכי הרגל, על חשבון המכוניות (רח' יחיאלי בין מבני מרכז סוזן דלל הפך לרחבה, רח' נחלת בנימין נסגר בחלקו לכניסת מכוניות, השטח שהוקצה בשד' רוטשילד וברח' שינקין להולכי רגל גדול בהרבה מהשטח שהוקצה למכוניות נוסעות). כמו כן, הם משתלבים במרקם העירוני (מהווים חלק מרשת רחובות) ומכילים עירוב שימושים של מגורים, מסחר, תעסוקה ומבני ציבור.
דוגמא מהזמן האחרון - התחדשות בכיכר רבין. שיפוץ מינורי של בריכה בפינה הדרום-מזרחית של הכיכר (שהסתיים ממש לפני כמה חודשים) יצר פינת חמד עירונית שמדי יום זורמים אליה מבקרים רבים. חלק מהמבקרים מתגלגלים לשם - בין אם אלה ילדים בעגלות ובין אם אלה מבוגרים בכיסאות גלגלים - ומלווים אותם הורים ומטפלים. כלומר, ניתן לזהות מגוון רחב של גילאים, שזה אחד הסממנים להצלחה של פרוייקט של ניו-אורבניזם.
כדי להבין את החשיבות של הפרוייקטים הללו, כדאי להזכיר גם דוגמאות לפרוייקטים שליליים מבחינה אורבנית. למשל, נמל תל אביב, רובע מועדוני הבילוי ביד חרוצים ומתחם התחנה - כל אלו הם מתחמים מסוגרים ומנותקים, בעלי קיימוּת נמוכה, שנוגדים את העקרונות של תחבורה בת קיימא ועירוב שימושים. יד חרוצים הפך להיות מעין רובע מהומות, שמצריך פעילות משטרתית ענפה מדי סוף שבוע, רק כדי שכל בליין יחזור הביתה בחתיכה אחת. הנמל והתחנה אמנם מאוד מוצלחים מבחינת שימור המבנים ההיסטוריים, אבל הקשרים התחבורתיים הלקויים כמו גם החניונים הרחבים הסמוכים להם יוצרים עומס יתר של מכוניות. לא פלא שהתושבים שגרים בסמיכות לנמל תל אביב התלוננו לעירייה, וזו החליטה לסגור את החניונים בסופי שבוע. לא רחוק היום, שבו גם החניונים של מתחם התחנה יגיעו לנקודת רוויה. זה מה שקורה כשמקימים מתחמים, במקום ליצור מרקם עירוני מרושת - העומס נופל על נקודה מסוימת ומביא לקריסה, במקום שהעומס יתחלק על פני שטח רחב יותר. זהו ניסיון להתחדשות עירונית, אבל משום שהיא לא בת קיימא, זה לא ניו-אורבניזם.
פרוייקטים עוד יותר גרועים הם כל חניון (למשל, חניון הבימה) וכל מחלף (למשל, מחלף קפלן) בתל אביב. פרוייקטים נוספים שמקדשים את הרכב הפרטי - הגבהת כיכר אתרים והגבהת כיכר דיזנגוף. הללו מעודדים את השימוש ברכב הפרטי, שמוביל לזיהום אוויר, רעש, תאונות דרכים, פקקים והרס של מרקם החיים האורבני.
קשה לאמץ בבת אחת את גישת הניו-אורבניזם, ולכן אנחנו עדים לפרוייקטים שמקיימים אותה כמו גם לפרוייקטים ששוללים אותה. הפרוייקטים האורבניים של תל אביב מרתקים אותי. בפרקים הבאים אחזור לדון בחלק מהפרוייקטים שהזכרתי כאן - והראשון שבהם: כיכר דיזנגוף.