ניצן הורוביץ עולה על הגל?

המרוץ של ח"כ ניצן הורוביץ לראשות עיריית תל אביב יפו לא נראה טוב עד שלשום. עד כה הוא לא הצליח לבדל את עצמו באופן חד מספיק מראש העיר הנוכחי רון חולדאי. הוא התחיל את הקמפיין בכך ששיבח את תרומתו של חולדאי לעיר, אך הציע לנסח מחדש את סדרי העדיפויות של העירייה. הקמפיין המשיך בכל מיני התבטאויות של הורוביץ מעל גלי הפייסבוק שתומכות במאבקים מקומיים, כמו אולפני ההקלטות בתל אביב או בית הספר האנתרופוסופי ברמת אביב. מי שרואה את עצמו מועמד לראשות העיר צריך לעבור מהמיקרו למאקרו, להציע השקפת עולם כוללת.

לא פלא שסקר (של מפלגת העבודה) הראה כי חולדאי יזכה בכמחצית מהקולות, והורוביץ יסתפק בכרבע מהקולות בלבד. ההשפעה החיובית של הורוביץ על הבחירות המקומיות ניכרת יותר במרוץ למועצת העיר, שם מרצ צפויה להכפיל את כוחה (כפי שעשתה בבחירות הארציות לפני כחצי שנה) ולעלות מ-3 ל-6 מושבים. גם אם מרצ יזכו בכל המושבים של מועצת העיר, כל עוד חולדאי נבחר לראשות העיר, הורוביץ צפוי לחזור לעבודתו הפרלמנטרית.

שיטת השקשוקה התל אביבית - פרק ראשון

השערורייה התורנית שדבקה בעיריית תל אביב יפו היא פיילוט של חברת Woosh להצבת מתקני מים מעוצבים במרחב העירוני. מעבר לתהייה הברורה מה ההבדל בין זה לבין ברזיה, ההתנגדות למיזם קשורה לכך שמתקני המים המעוצבים ממוחשבים (היה מי שטען שמדובר במקרה של "טכנולוגיית יתר"), ודורשים הזדהות באמצעות צ'יפ אלקטרוני או קוד אישי שמונפקים על ידי העירייה על שלוחותיה ("תל אופן" ו"דיגיתל"). ניתן גם להזדהות באמצעות כרטיס אשראי, למרות שהשירות ניתן ללא תשלום.

אתר חברת Woosh

המרוץ למועצת העיר תל אביב

הבחירות לראשות העיר והבחירות למועצת העיר נערכות באותו מועד, אך הן שונות בתכלית. הבחירות לראשות העיר (בפתק צהוב) הן אישיות, ואם אף אחד מהמועמדים לא זוכה ב-40% מהקולות נערך סיבוב נוסף שבועיים לאחר מכן. הבחירות למועצת העיר (בפתק לבן) הן לא אישיות, אלא רשימתיות. בהקשר זה כדאי לציין שבבחירות המקומיות יכולה להשתתף רשימה שאינה מפלגה (בניגוד לבחירות לכנסת), כלומר, כל קבוצת תושבים יכולה להתאגד ולהציג רשימת מועמדים למועצת העיר.

עוד דבר חשוב בנוגע לבחירות למועצת העיר הוא אחוז החסימה. בבחירות למועצת העיר סופרים את כל הקולות הכשרים ומחלקים אותם במספר המושבים במועצת העיר (למשל, ב-31 מושבים בקרה של מועצת העיר תל אביב יפו). המספר המתקבל הוא המכסה, שמשמעותה מנדט אחד. אחוז החסימה עומד על 75% מהמכסה. למשל, בבחירות למועצת העיר ב-2008, הצביעו כ-140 אלף איש. לאחר החלוקה ל-31 מושבים, המכסה עמדה על כ-4,500 קולות. אלא שהסיעה הקטנה ביותר שנכנסה למועצת העיר - רשימת יאפא (רשימה ערבית יפואית בראשות סמי אבו שחאדה ועומר סיקסיק) - הצליחה לעשות זאת עם 3,717 קולות בלבד! למעשה, גם 3,370 קולות בלבד (75% של 4,500) היו מספיקים לרשימה כדי להשתתף בחלוקת המנדטים ולהכניס חבר מועצה אחד. כלומר, אחוז החסימה בבחירות המקומיות עובד בצורה ההפוכה, ודווקא מעצים את המפלגות הקטנות שעל גבול אחוז החסימה.

שימור על הגובה

הכותרת צרחה "מגדלים בת"א יוגבהו בתמורה לשימור מבנים" (ynet, 6/6/2013) - אלא שלא מדובר בתופעה חדשה. מזה שנים העירייה עושה עסקאות חליפין דומות, בסגנון "שמר מבנים, קבל אחוזי בנייה", ובכלל ישנה מגמה של הענקת זכויות בנייה לקונגלומרטי הנדל"ן בתמורה לעבודות ציבוריות (הקמת חניון תת קרקעי, גן שעשועים, בריכה עירונית או כל נכס ציבורי אחר). יש לציין כמה מקרים שבהם הקבלן התחמק מהתחייבויותיו והמטלות הציבוריות שנדרשו ממנו לא בוצעו - כך דווח בתוכנית "המקור" בערוץ 10 (28/2/2012) על הבריכות שהוקמו בפרויקט "רובע לב העיר" ברחוב בלפור וב"מגדל ג'י" ברחוב אבן גבירול, שהיו אמורות להיות ציבוריות, אך בפועל משרתות את הדיירים בלבד.

מה שמרתיח בתוכניות הללו הוא כמובן הענקת זכויות בנייה ששוות עשרות מיליונים בתמורה לפרויקטים שהעירייה מעדיפה שלא לבצע בעצמה משיקולים שונים, אך העלות שלהם לא מגרדת את השווי של ההטבה שמגולמת באישור לקומות נוספות במגדלים. אמנם מדובר במודל עסקי שהוכיח את עצמו, ואכן אנחנו רואים בתל אביב אוסף מרשים של פרויקטים לשימור (המלהיב ביותר שנתקלתי בו לאחרונה הוא פרויקט בלפור 6 בלב העיר), כמו גם מגדלים חדשים שצצים כפטריות אחרי הגשם. אולם, אני שואל את עצמי האם באמת חמש קומות נוספות במגדל המגורים בשדרות רוטשילד 36 הן לא הטבה עצומה ביחס לפרויקט שימור מלון גנוסר - אחד מבתי המלון הראשונים של תל אביב הקטנה (אגב, זהו מבנה הציבור הראשון שתכנן אדריכל יהודה מגידוביץ', מהנדס העיר הראשון של תל אביב):

אלנבי פינת רוטשילד, 2011 - למגדל המגורים נוספו חמש קומות בתמורה לשימור המבנה הסמוך
(לפי תוכנית תא/מק/3837)

למודל העסקי הזה מתלווים חסרונות לא מעטים, למשל, העצמת הקבלנים הגדולים על חשבון הקבלנים הקטנים, פגיעה בקו הרקיע של העיר מצד המגדלים, והפיכתם של המבנים לשימור למלונות בוטיק. במקום לסייע בפתרון משבר הדיור, המודל הזה משרת בעיקר את טייקוני ישראל ואת תושבי החוץ והתיירים. לכן, הטענות של נועה אסטרייכר בנוגע לכך שאף אחד לא דואג שיהיה לה איפה לגור מוצדקות. אבל עם מודל עסקי מצליח שמייפה את העיר קשה להתווכח.

אז מהו התיקון הדרוש? קודם כל צריך להכיר בכך שעיריית תל אביב מצליחה להגשים את יעדיה גם כשמדובר בשוק הנדל"ן הפרטי. הנכסים הללו אינם נכסי ציבור, ובכל זאת העירייה מצליחה להשביח אותם. כלומר, כאשר העירייה מציבה לעצמה יעדים, אפילו כשהם נמצאים מחוץ להישג ידה המיידי, היא עומדת בהם בהצלחה מרובה. בתקציב שנתי שקרוב ל-5 מיליארד ש"ח, שזה יותר ממה שחלק נכבד מהמשרדים הממשלתיים מקציבים (משרד החוץ 1.6 מיליארד, משרד המשפטים 2.5 מיליארד, משרד המדע 1 מיליארד, המשרד להגנת הסביבה 0.3 מיליארד, משרד הרווחה 4.7 מיליארד, המשרד לקליטת עלייה 1.3 מיליארד וכן הלאה; לפי תקציב המדינה לשנת 2012), סביר להניח שהעירייה תוכל להשיג בכוחות עצמה כמעט כל דבר שתרצה.

שנית, צריך להכליל בכוונותיה של העירייה לא רק את הקצה העליון של שוק הנדל"ן. מבנים לשימור ומגדלי יוקרה, על אף הבולטות הרבה שלהם, אינם המרכיב הדומיננטי בעיר. יש בתל אביב למעלה מ-190 אלף יחידות מגורים (לפי השנתון הסטטיסטי של תל אביב לשנת 2011), המפוזרות בין עשרות אלפי מבנים ברחבי העיר. כיצד המבנים הללו ייראו בעוד חמש שנים, בעוד עשר שנים? כמה מהם יזדקקו לשיפוץ כדי שהעיר לא תיראה לבסוף כאוסף גדול של בתים מטים לנפול? כמה מהם זקוקים לשיפוץ כבר עכשיו? הנה כמה תמונות של מבנים רגילים - לא מגדלים ולא מבנים לשימור - בתל אביב 2013:

בקרבת רחוב יהודה המכבי

בקרבת רחוב בלפור

ברחוב בלפור פינת מלצ'ט

ברחוב בן יהודה

בקרבת רחוב יהודה המכבי

לבסוף, צריך לבנות מודל עסקי חדש שיאפשר לכל בניין בתל אביב להפוך לבר קיימא. כלומר, יש למצוא את הדרך להכליל גם את הבניינים הקיימים שאינם חלק מתוכנית השימור בחזון בניית העיר. אין זה אומר שהעירייה צריכה לשאת בעלויות של שיפוץ נכסים פרטיים, אך היא ללא ספק צריכה לעודד זאת. כבר היום יש חברה עירונית שפועלת במישור זה - "עזרה ובצרון". החברה העירונית הזו הוקמה ב-1936 במטרה לסייע לפליטי יפו היהודים (שברחו מאימת מאורעות תרצ"ו) להשתכן בתל אביב (מטרה זו משתקפת בשם החברה - מתן עזרה לפליטים וביצורם מפני הפורעים). בין מייסדיה היה גם דוד של סבא שלי, אבנר שלוש. בחלוף הזמן שינתה החברה את ייעודה (בדומה לחברת "אחוזת החוף", שהוקמה בכדי לטפל באחוזות המדהימות של שכונת מנשייה הערבית, שהוקמה על קו החוף בקצה הצפוני של יפו והשתרעה עד למסגד חסן בק, ולאחר שהשכונה הוחרבה בשנות ה-60' שינתה את ייעודה להפעלת החניונים הציבוריים של עיריית תל אביב). כיום "עזרה ובצרון" מסייעת בתחזוק הבניינים ברחבי העיר, בין השאר על ידי מתן הלוואה לדיירים המעוניינים בשיפוץ. יש להרחיב ולשכלל את המודל של "עזרה ובצרון" כדי שתל אביב העתידית תתוחזק כראוי לדורות הבאים.