סיורי אהבה בנווה צדק

בערב ט"ו באב (6/8/2017) ובמוצאי ט"ו באב (7/8/2017) אדריך סיורים רומנטיים לזוגות מאוהבים בנווה צדק. מוזמנות ומוזמנים להירשם בקישור זה: "האהבות הסודיות של העיר הגדולה - סיור אהבה בנווה צדק"

חנוכיות בנווה צדק

אחרי שישה סיורים מוצלחים בהשתתפות למעלה מ-350 איש, אני אומר שלום לכיכר דיזנגוף (תמונות נוספות למטה). בקרוב יחלו העבודות להורדת הכיכר, וכבר חזרתי להדריך סיורים בנווה צדק.

חג החנוכה מתקרב בצעדי ענק, ואני רוצה להמליץ לכם על תערוכת החנוכיות במוזיאון נחום גוטמן, שנמשכת עד סוף החודש. בתערוכה מוצגות 60 חנוכיות מכל העדות, שנאספו לאורך יובל שנים על ידי בני הזוג דרורה ופנחס זכאי. כל הכבוד לביתם, ד"ר יעל אלמוג זכאי, שיזמה את התערוכה הזו לאחר לכתם, בכדי לאפשר לקהל הרחב ליהנות מהאוסף הנדיר הזה. יש גם פעילויות מיוחדות במסגרת התערוכה, שעליהן אפשר לקרוא באתר המוזיאון.

גילוי נאות: יעל אלמוג זכאי היא בת-נינה לאהרן שלוש, ממייסדי נווה צדק, ואני נכד-נין לאהרן שלוש. החנוכיה המיוחדת שעוצבה כשם המשפחה "שלוּש" היא אחד הפריטים המעניינים בתערוכת החנוכיות:

והנה ראיון וידאו עם יוזמת התערוכה, יעל אלמוג זכאי:

תמונות מהסיור האחרון בכיכר דיזנגוף (תמונות מסיורים קודמים - 1, 2, 3)

מלחמות השבת ומכסי ביוב

כתב רשות השידור אלון שרביט לקח אותי לנווה צדק כדי לדבר על ההיסטוריה של השבת בתל אביב. כתבתי על כך באריכות בפוסט "קצת היסטוריה על השבת בתל אביב" שפרסמתי בקיץ 2014. כתבתי אז על שרשרת השבת שנמתחה ברחוב הרצל, הרחוב הראשי של אחוזת בית, השכונה שממנה צמחה העיר תל אביב. כתבתי אז גם על המשבר הקואליציוני סביב סרט תדמית של עיריית תל אביב, שהציג נערה הולכת לים בשבת. החרדים הציעו שהסרט יציג מתפללים הולכים לבית הכנסת, אך בסופו של דבר הסרט פשוט נעלם ועימו המשבר הקואליציוני.

הכתבה המלאה בקישור הזה: מלחמות השבת (צולם ביום חול; שודר בערוץ 1 בערב שבת, ב-9/9/2016). מתחיל בדקה 01:05 -

הנה כמה ציטוטים מתוך הכתבה (כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מם):

בית הספר לבנות

טור זה פורסם באתר xnet בתאריך 29/8/2016 -- בתודה לאיתי כ"ץ והילה שמר

מרכז סוזן דלל, שנחנך ב-1989, הפך לאבן שואבת לקהל שהגיע לנווה צדק מדי ערב והפיח בה רוח חיים. היא הפכה מ"המקום הכי נמוך בתל אביב", שכבר היו תוכניות מאושרות להחריבו עד היסוד, לשכונה הכי נחשקת בישראל. זה קרה בזכות תרומתה הנדיבה של משפחת דלל מלונדון, שביקשה להנציח את הבת סוזן בקריאת מרכז תרבות ומחול מודרני על שמה. כעת, המשפחה מרימה תרומה נוספת להקמת "חלל מרחף" על גג הבניין המרכזי של מרכז סוזן דלל, ששימש בעברו כבית הספר לבנות של נווה צדק.

ב-1908 הייתה זו תרומה של יהודי מרוסיה, פיינברג שמו, שאיפשרה את הקמתו המקורית של בית הספר לבנות. אם יש למפעל הציוני מורשת שמתמידים בה, הרי שהיא ללא ספק הפילנתרופיה. בלי התרומות של הרוטשילדים למיניהם, זה לא היה מצליח.

המשימה להפוך את הכסף לבניין הוטלה על הקבלן, יליד הארץ, יוסף אליהו שלוש. שלוש מספר באוטוביוגרפיה "פרשת חיי" על התדהמה שהיכתה בו כשקיבל את התוכניות ששורטטו "על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה". באותה תקופה גם התחזקה הקריאה האידיאולוגית ל"עבודה עברית", וחברי הוועדה שפיקחה על הקמת בית הספר - זלמן דוד לבונטין, מאיר דיזינגוף וחיים חיסין - הכריחו את שלוש להעסיק פועלים יהודים שעלו מרוסיה.

הקבלן יוסף אליהו שלוש

הוא התרעם על התערבות הוועדה, והסביר כי העולים מרוסיה אינם מיומנים בעבודות בניין: "בארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים, אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבניין המקובלות במזרח". חרף אזהרותיו של שלוש, לפועלים נמסרה מלאכת הנגרות של גג הבניין והנחת הרעפים, ו"באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מיהרתי החוצה והנה כל הגג קרס". ועדת החקירה שהוקמה בעקבות האירוע זיכתה את שלוש מכל אשמה, והוא הקים לאחר מכן גם את בית הספר לבנים, אף הוא חלק ממרכז סוזן דלל של היום.

כשאדריכלות מתנגשת עם זהות מקומית

הסיפור על הגג הקורס הוא משל טוב להתנגשות שבין אדריכלות וזהות מקומית. האם "החלל המרחף" שיוקם על בניין בית הספר לבנות יקרוס גם הוא בגלל התעלמות מהסביבה? לא, אבל התעלמותו מהסביבה כואבת. מבחינה אדריכלית, יש להלבשה המודרניסטית על גג הבניין פוטנציאל לפגוע באופי המיוחד של השכונה. תוספת הזכוכית והפלדה של "החלל המרחף" היא סימן ההיכר של הבנייה המודרניסטית. התוספת מזכירה בחומריה את החיפוי של מוזיאון האצ"ל, שנמצא ממש על קו החוף הסמוך לכאן. החומרים הללו עומדים בניגוד מוחלט לאבן הכורכר המקומית, ומדגישים את השבר שבין הישן לחדש.

הבתים של נווה צדק, שנבנו עוד לפני הקמת תל אביב, שילבו סגנונות של מזרח ומערב ויצרו תערובת מעניינת, מקומית ומעודכנת, ולעומתם "החלל המרחף" שינחת על מרכז סוזן דלל לא יוכל אלא לדקור את העין, כמו מגדל נווה צדק המזדקר מעל השכונה.

אך מעבר לסוגייה האסתטית, יש כאן פוטנציאל לנזק חמור בהרבה. ההתעלמות מהסביבה באה לידי ביטוי במובן אחר, כואב הרבה יותר - זו ההתעלמות משכונות אחרות בתל אביב, שנמצאות היום בדיוק במצב שבו הייתה שרויה נווה צדק בשנות ה-80. התרומה המשמחת של משפחת דלל הייתה יכולה להשיג הרבה יותר, אילו הייתה מביאה להקמתו של עוד מרכז תרבות כמו "סוזן דלל" בשכונה אחרת. ואם כך יהיה, לא רק נזכה לראות את שכונת התקווה או את יפו ג' הופכות לנווה צדק, אלא גם נזכה לראות צדק.

המלצה לפסח

מוזיאון נחום גוטמן

מוזיאון נחום גוטמן עורך משחקי ניווט לילדים בשכונת נווה צדק (18 ש"ח למשתתף). ההשתתפות מקנה גם כניסה חינם לכל התערוכות במוזיאון

יש במוזיאון גם אוסף פשוט מדהים של יצירות גוטמניות, וגם חלק שמוקדש לאמנות עכשווית. באופן כללי, אין מה לעשות עם הילדים בפסח, אז תנו להם לרוץ ולחפש אפיקומנים בשכונה

אורבניזם בתל אביב: 4 - חשיבותם של מבני ציבור

זהו המשך ל- "אורבניזם בתל אביב: 3 - תחילתו של ניו-אורבניזם בתל אביב"

בפרק הקודם סקרתי כמה תופעות אורבניות, שלדעתי מהוות את המחלוקת העיקרית כיום בין הדוגלים בגישת הניו-אורבניזם לשוללים אותה. בעיקר הדגשתי את ההבדל בין מרקם עירוני צפוף עם עירוב שימושים מגוון ומרושת בתחבורה בת-קיימא (ניו-אורבניזם) לבין מתחמים (הזכרתי את מתחם התחנה, נמל תל אביב ויד חרוצים, ואפשר להוסיף לרשימה את מתחם המגדלים פארק צמרת, קמפוס אוניברסיטת תל אביב, קמפוס המכללה האקדמית תל אביב יפו וקריית עתידים).

רציתי להרחיב בנושא המתחמים לכיוון קצת שונה - פסטיבלים. כמו שמתחמים (בניגוד לרשת רחובות עם עירוב שימושים) יוצרים עומס במרחב מסוים, כך פסטיבלים (בניגוד לפעילויות קטנות ותדירוֹת) יוצרים עומס בזמן מסוים. אלא שהיום הועברה אלי ידיעה על תוכניות בינוי ברחוב יצחק אלחנן, שרציתי להתייחס אליהן כבר כעת, ובפעם הבאה אתייחס אל נושא הפסטיבלים.

ניו-אורבניזם מדגיש את החיוניות של מבני ציבור. עיר שמוכנה לאמץ את עקרונות הניו-אורבניזם צריכה לקבוע לעצמה מדד פשוט - איזה סוגים של מבני ציבור נגישים לכל תושב במרחק הליכה מינימלי. למשל, ניתן לקבוע שכל בית מגורים בעיר נמצא 15 דקות הליכה מגן ילדים, קופת חולים, בית ספר יסודי, סניף דואר ותחנת אוטובוס. ככל שמגוון השימושים גדול יותר ונמצא בנגישות גבוהה יותר, כך העיר יותר מוצלחת בעינַי.

התפישה הרווחת (ההפוכה לגישת הניו-אורבניזם) היא תפישה של איזוּר (מלשון "אזור"), כלומר, שלכל שימוש צריך להיות אזור משלו (למשל, אזור תעשייה, אזור מגורים, פארק הייטק, קריית חינוך וכו'). גם בתל אביב ניתן להיתקל בכך דרך המתחמים השונים שהזכרנו קודם. גם הסבתם למגורים של מבני ציבור היא בגדר איזוּר. למשל, מרפאת זמנהוף של קופת חולים כללית תהפוך ל-51 יחידות דיור, סניף ביטוח לאומי ליד כיכר מסריק יהפוך לפרוייקט הנדל"ן M15, בית צעירות מזרחי ששימש כסמינר למורות יהפוך לדיור מוגן לקשישים או למעונות סטודנטים, קולנוע תל אביב נהרס לטובת בית מגורים של חמש קומות, וכנראה שגורלו של ראינוע עדן יהיה דומה. מקומות מסוימים הופכים לאזורים למגורים בלבד, בעוד מבני הציבור מועברים למקומות אחרים, שבהם ערך הקרקע נמוך יותר.

"עמותת תושבים למען נווה צדק" טוענת שתוכנית הבינוי של רחוב יצחק אלחנן, שנמתח בין מגדל שלום לבין מסוף כרמלית, תקיף את השכונה במגדלים ותתרום לעומסי התנועה באזור. לדעתי, טענה זו מוצדקת. מאידך, מוצדקת גם הטענה של היזמים, שהתנגדותה של עמותת נווה צדק לתוכנית הבינוי מעכבת את השמשתם של כמה מבנים לטובת הציבור.

מאוד קשה לגור במקום כמעט נטול מבני ציבור כמו נווה צדק. על כל דבר קטן - לשלוח חבילה בדואר, לעלות על אוטובוס או ללכת לרופא המשפחה - צריך לצאת מהשכונה. השמשתם של מבני הציבור על ידי היזמים היא בעצם חלק מהתוכנית, מעין תשלום לתושבי נווה צדק על החסרונות של התוכנית.

עוד "תשלום" שהיזמים נותנים במסגרת התוכנית הוגדר על ידם כהארכת שד' רוטשילד עד הים. אפשר לומר שזוהי הגשמת חלום עבור רבים - טבעת השדרות של תל אביב, מחוף הים אל חוף הים דרך שד' בן גוריון, שד' ח"ן ושד' רוטשילד. התשלום הזה, כמו גם התשלום בדמות השמשת מבני הציבור, מוזכרים בכתבה שהתפרסמה עוד בדצמבר 2008 על "שדרוג רח' יצחק אלחנן".

האם התשלום של היזמים תואם את הרווחים שיפיקו מהתוכנית ו/או את חסרונות התוכנית שמגולגלים על התושבים? לשיפוטכם:



כדאי לקרוא עוד על תוכנית "שדרות אלחנן" (באתר של שכונת כרם ישראל, שנמצאת מצפון לנווה צדק - בין שתי השכונות עובר רח' יצחק אלחנן, כך ששתיהן יושפעו מתוכניות הבינוי ברחוב).

ניתן לומר שמגדלים דומים למתחמים בכך שהם מרכזים עומס על נקודה מסוימת. מעבר לכך, ההתנגדות שלי למגדלים נובעת מכך שהקמתם מגדילה את הפערים החברתיים-כלכליים בישראל. ואם לחזור לרמה האורבנית - אני חושב שברוב המקרים ה"תשלום" של היזמים לציבור (בדמות שיפוץ רחובות, השמשת מבני ציבור או שימור אתרים היסטוריים) לא שווה את הנזקים שנגרמים. לכן, אני מכריע את הכף לטובת עמותת נווה צדק, ונגד תוכנית "שדרות אלחנן".

סיבה נוספת לכך שאני מכריע את הכף נגד "שדרות אלחנן" היא הניסיון של התוכנית להתמודד עם עומסי התנועה באמצעות הרחבת הכביש משני נתיבים לארבעה. תוספת של כבישים, חניונים ומחלפים מובילה תמיד להגברת השימוש ברכב הפרטי, כלומר, עומסי התנועה רק הולכים וגוברים.

עברתי מנושא לנושא די מהר ואני רוצה לכתוב את הדברים שהתייחסתי אליהם בנקודות -
* גישת הניו-אורבניזם דוגלת במרקם עירוני צפוף עם עירוב שימושים מגוון ומרושת בתחבורה בת-קיימא
* תופעת האיזוּר (הפרדה לפי אזורים בין שימושים שונים, כמו מגורים, תעשייה וכו') מנוגדת לניו-אורבניזם
* גישת הניו-אורבניזם מדגישה את חיוניותם של מבני ציבור כחלק מהמרקם העירוני

משם עברתי לנושא של נווה צדק, פרוייקטי נדל"ן שמשנים את המרקם העירוני ויוצרים התנגדות בקרב התושבים, שמצריכה "תשלום" מצד היזמים. התייחסתי גם בקצרה לנושא המגדלים (מורשתו הבלעדית של ראש העירייה רון חולדאי, לטוב ולרע) ולנושא הרחבת כבישים, אליהם אחזור בהמשך.

אורבניזם בתל אביב: 3 - תחילתו של ניו-אורבניזם בתל אביב

זהו המשך ל- "אורבניזם בתל אביב: 2 - מאורבניזם לניו-אורבניזם"

אז ראינו מה זה אורבניזם (השקפה שמאדירה ערים גדולות מיושבות בצפיפות) ולמה זה חשוב, וראינו איך קרו כל מיני תהליכים של עיור, פירבור והתחדשות עירונית. גם התחלנו להכיר את הגישה שנקראת ניו-אורבניזם, שדוגלת במרקם עירוני צפוף עם עירוב שימושים מגוון ומרושת בתחבורה בת-קיימא. איפה נתקלים בפרוייקטים של ניו-אורבניזם בתל אביב?

דוגמא אחת שאני אוהב היא מרכז סוזן דלל. לא רק מפני שאני קשור (משפחתית ומקצועית) לשכונת נווה צדק, שהיא בעצם "העיר העתיקה" של תל אביב, אלא מפני שזו הדוגמא האולטימטיבית להתחדשות עירונית בתל אביב. מי שיקרא את החלקים הרלוונטיים בפירוט הסיור שאני עורך בנווה צדק, יגלה שלפני שני עשורים השכונה הייתה שונה מאוד ממה שהיא היום. היא סבלה מהזנחה ארוכת שנים, והיה נדמה שהפתרון למצוקתה הוא הריסת השכונה ובניית רבי-קומות במקומה. למזלנו, נווה צדק זכתה לתוכנית שימור, והצעד העיקרי בכיוון זה היה השמשתם מחדש של מבני הציבור במרכז השכונה - שני בתי ספר שעמדו נטושים מאז שנות ה-70' הפכו בשנת 1989 למרכז תרבות, שמדי ערב מועלות בו הופעות מחול ותיאטרון. השכונה חזרה לחיים, הנדל"ן התייקר בשיעורים חדים, ובתים היסטוריים עברו תהליכי שיפוץ ושימור. בקיצור, שכונת מצוקה (Slum) הפכה לאחד האזורים הנחשקים בתל אביב בפרט ובישראל בכלל.

ועוד דוגמא לפרוייקט של התחדשות אורבנית בתל אביב - בשנת 1988, החל לפעול יריד נחלת בנימין. הדבר התאפשר לאחר הפיכת החלק הצפוני של רחוב נחלת בנימין למדרחוב. כמו נווה צדק, גם האזור של נחלת בנימין סבל מהידרדרות ארוכת שנים. תל אביב בכלל סבלה מבריחת תושבים לפרברים ומהזדקנות (של בנייניה ותושביה), כך שניתן לומר שהחל בשנות ה-60' וכלה בשנות ה-80' העיר הייתה במגמת שקיעה. דוגמאות נוספות - רחוב שינקין (שהפך מרחוב זקן של סנדלרים לסיסמוגרף של האופנה הישראלית) ושדרות רוטשילד (שבשנות ה-90' הפכו משביל בוץ חסר ייחודיות למקום לראות ולהיראות בו).



שימו לב שכל המקומות שהזכרתי נחשבים היום ליוקרתיים במיוחד, אבל זה לא היה כך תמיד - מה שמוכיח שאין למקומות הללו איזשהו קסם מיוחד. פשוט דאגו לערוך בהם פרוייקטים של התחדשות עירונית נכונה, לפי גישת הניו-אורבניזם. הפרוייקטים הללו מעלים על נס את הולכי הרגל, על חשבון המכוניות (רח' יחיאלי בין מבני מרכז סוזן דלל הפך לרחבה, רח' נחלת בנימין נסגר בחלקו לכניסת מכוניות, השטח שהוקצה בשד' רוטשילד וברח' שינקין להולכי רגל גדול בהרבה מהשטח שהוקצה למכוניות נוסעות). כמו כן, הם משתלבים במרקם העירוני (מהווים חלק מרשת רחובות) ומכילים עירוב שימושים של מגורים, מסחר, תעסוקה ומבני ציבור.

דוגמא מהזמן האחרון - התחדשות בכיכר רבין. שיפוץ מינורי של בריכה בפינה הדרום-מזרחית של הכיכר (שהסתיים ממש לפני כמה חודשים) יצר פינת חמד עירונית שמדי יום זורמים אליה מבקרים רבים. חלק מהמבקרים מתגלגלים לשם - בין אם אלה ילדים בעגלות ובין אם אלה מבוגרים בכיסאות גלגלים - ומלווים אותם הורים ומטפלים. כלומר, ניתן לזהות מגוון רחב של גילאים, שזה אחד הסממנים להצלחה של פרוייקט של ניו-אורבניזם.

כדי להבין את החשיבות של הפרוייקטים הללו, כדאי להזכיר גם דוגמאות לפרוייקטים שליליים מבחינה אורבנית. למשל, נמל תל אביב, רובע מועדוני הבילוי ביד חרוצים ומתחם התחנה - כל אלו הם מתחמים מסוגרים ומנותקים, בעלי קיימוּת נמוכה, שנוגדים את העקרונות של תחבורה בת קיימא ועירוב שימושים. יד חרוצים הפך להיות מעין רובע מהומות, שמצריך פעילות משטרתית ענפה מדי סוף שבוע, רק כדי שכל בליין יחזור הביתה בחתיכה אחת. הנמל והתחנה אמנם מאוד מוצלחים מבחינת שימור המבנים ההיסטוריים, אבל הקשרים התחבורתיים הלקויים כמו גם החניונים הרחבים הסמוכים להם יוצרים עומס יתר של מכוניות. לא פלא שהתושבים שגרים בסמיכות לנמל תל אביב התלוננו לעירייה, וזו החליטה לסגור את החניונים בסופי שבוע. לא רחוק היום, שבו גם החניונים של מתחם התחנה יגיעו לנקודת רוויה. זה מה שקורה כשמקימים מתחמים, במקום ליצור מרקם עירוני מרושת - העומס נופל על נקודה מסוימת ומביא לקריסה, במקום שהעומס יתחלק על פני שטח רחב יותר. זהו ניסיון להתחדשות עירונית, אבל משום שהיא לא בת קיימא, זה לא ניו-אורבניזם.

פרוייקטים עוד יותר גרועים הם כל חניון (למשל, חניון הבימה) וכל מחלף (למשל, מחלף קפלן) בתל אביב. פרוייקטים נוספים שמקדשים את הרכב הפרטי - הגבהת כיכר אתרים והגבהת כיכר דיזנגוף. הללו מעודדים את השימוש ברכב הפרטי, שמוביל לזיהום אוויר, רעש, תאונות דרכים, פקקים והרס של מרקם החיים האורבני.

קשה לאמץ בבת אחת את גישת הניו-אורבניזם, ולכן אנחנו עדים לפרוייקטים שמקיימים אותה כמו גם לפרוייקטים ששוללים אותה. הפרוייקטים האורבניים של תל אביב מרתקים אותי. בפרקים הבאים אחזור לדון בחלק מהפרוייקטים שהזכרתי כאן - והראשון שבהם: כיכר דיזנגוף.

על נווה צדק, על תחבורה

קישורים שרציתי לשתף מהזמן האחרון -


על נווה צדק:

• אתר העמותה לתיירות תל אביב עלה לאוויר, ומפרסם מגוון רחב של סיורים. יצרתי איתם קשר כדי שנוכל לשתף פעולה, ועושה רושם שזה מתקדם בכיוון הנכון. אחרי פגישת עבודה אחת, נציגה של העמותה תבוא לסיור שאני עורך היום, כדי לבחון איך אוכל להשתלב במערך הסיורים שלהם. והנה הקישור - בשמת כוכב כותבת על הקסם של סיור בנווה צדק.
 

• דעות שונות על מתחם התחנה - כל סיור שאני עורך יוצא בחודשים האחרונים ממתחם התחנה, ואפשר לומר בכנות שזה גם המקום הכי חי בעיר וגם המקום הכי מת בעיר. אני מתכוון שבלילות ובסופי שבוע המקום מתמלא חיים, הפאבים והמסעדות מפוצצים, ואנשים לא מפסיקים לעשות קולות של התפעמות. עם זאת, ברוב שעות היום בימי חול אני מוצא את המקום די נטוש. אני לא מרחם על העובדים במקום שצריכים להתמודד עם השינוי התדיר הזה בזרימת האנשים. אז היה מי שקרא לה מלכודת תיירים, והיה מי שהתעצבן על האופן שבו שומרה התחנה (וגם ציין את ההשוואה הבלתי-נמנעת בין השיקום של מתחם התחנה לבין השיקום של נמל תל אביב), ואפילו היה מי שראה במתחם התחנה תזכורת לכך שלפני 120 שנה היה אפשר להקים פה פרוייקט תחבורה תוך שנים ספורות, ואילו הישראלים של שנת 2010 עדיין מחכים לרכבת התחתית של תל אביב.

• אחת הדמויות הנערצות עלי - שי אביבי - בסדרת טלוויזיה חדשה של טיולים בארץ בשם "סיפור בדרך". הנה הקטע המתבקש מביקורו בנווה צדק, שמתמקד בסיפורה של משפחת שלוש:

ועל תחבורה:

• קראיתו של איתן אטיה, מנכ"ל "פורום ה-15" (פורום הערים העצמאיות בישראל, כלומר, 14 הערים שאינן מקבלות תקציבים מהמדינה ועיר גדולה אחת שכן מקבלת תקציבים - באר שבע), לשפר את התחבורה הציבורית בישראל זכתה לכותרת "העצבים של נוסעי האוטובוסים הם בעיה לאומית". ייאמר לזכותו שהוא מנתח את הבעיה בצורה טובה מבחינה טכנית, כלומר, הוא מזהה שהאוטובוסים בגוש דן בפרט (ובישראל בכלל) עדיין עובדים בשיטת "מדלת לדלת", עם הרבה סיבובים בשכונות, עם הרבה תחנות. פירוש הדבר הוא הרבה קווים מסורבלים ואיטיים, שנותנים שירות מצוין כמעט מכל מקום לכמעט כל מקום. זוהי שיטה שאינה מתאימה לציבור שרוצה להשתמש בתחבורה הציבורית כאלטרנטיבה ראויה לכלי הרכב הפרטיים, ויש להחליפה בשיטה הקרויה "תחבורת מעברים", ובמילותיו של אטיה: "קווי התחבורה המרכזיים פועלים במטריצה של קווים החוצים את העיר לאורכה ולרוחבה בתדירות גבוהה מאוד. בעזרת כרטיס החלפה נוסעים על קו האורך כמה שצריך, אחרי שלוש דקות עולים על קו הרוחב, הולכים מעט ומגיעים ליעד. זה הגיוני יותר להסעת המונים, זה יעיל יותר, כלכלי יותר ועדיין לא קיים אצלנו." עם זאת, אציין גם שניסיתי ליצור קשר עם אטיה, כדי לסייע בידיו לתרגם את הכתוב למעשים, אך לא קיבלתי ממנו מענה...

• בשבוע הקודם הבאתי לשיא את פעילותי במיזם "מהיר בעיר". מחר (יום שני, 29 בנובמבר 2010) בשעה 18:00 במרכז עינב (על גג גן העיר, רח' אבן גבירול 71) תתקיים ישיבת מועצת העיר תל אביב יפו, ובה תוגש הצעה לסדר למען שיפור התחבורה הציבורית בעיר. אני מרגיש שזו נקודת הכרעה - האם תל אביב תלמד מחיפה ומירושלים שקידמו פרוייקטים של אוטובוסים מהירים בשנים האחרונות והשיפור שם כבר מורגש או שתל אביב תמשיך לחכות לרכבת התחתית. לקראת הישיבה המכרעת הזו מצאתי לנכון להקליט פניות בוידאו של מובילי תנועת "עיר לכולנו" - יו"ר התנועה ח"כ דב חנין, וחברי מועצת העיר ד"ר נח עפרון ויעל בן יפת. אני מאוד מקווה שהפעילות שלי לשיפור התחבורה הציבורית בתל אביב תישא פרי מחר:

 

•  ואני רוצה לומר לכל מי שמתרגש השבוע מפתיחתן של "מנהרות הכרמל" - גם אני הייתי מתרגש בעבר מכל כביש חדש, מכל מחלף חדש, מכל פרוייקט תשתית שמופיעה בו המילה "הכי" (מנהרות הכרמל הן צמד המנהרות הכי ארוכות בישראל). אלא שהתפכחתי. היום אני יודע שתוחלת החיים של כבישים הולכת ומתקצרת. על ההתרגשות ממנהרות הכרמל אני משיב כך: "כביש סופו להיפקק".

• וגם קריטריונים נכונים ביותר, לדעתי, של תחבורה ציבורית טובה מאת אמיר כרמל.

ערבים יהודים

בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה מעניינת מאוד ב-Jerusalem Post בשם The ‘Arab Jew' from Algeria. העיתונאית - Joanna Paraszczuk - יצרה אתי קשר לפני כתיבת הכתבה, ויצאנו לטייל יחד בנווה צדק. סיפרתי לה את סיפורה של משפחת שלוש ושל שכונת נווה צדק, ועל כך התבססה הכתבה. ג'ואנה גם צילמה אותי על רקע סבא של סבא-רבא שלי במרכז סוזן דלל:

קיבלתי הרבה חיזוקים חיוביים על פרסום הכתבה. וגם דבר-ביקורת אחד - אמנם לא בחרתי את כותרת הכתבה, אבל כן שאלו אותי מה פתאום "Arab Jew"?

ובכן- בוויקיפדיה האנגלית יש ערך בשם Arab Jews, שנפתח כך:

Arab Jews is a term referring to Jews living in the Arab World, or Jews descended from such persons... In most places in the world today, the term "Arab Jew" is considered an oxymoron.

האם אהרן שלוש היה יהודי ערבי? אם כן, הוא היה יותר יהודי או יותר ערבי? דיון מעניין, שעדיין לא החלטתי מה דעתי עליו. אין ספק שהוא היה יהודי מאמין, שהגיע לארץ ישראל מארץ ערבית ושמר על גינונים שהייתה להם זיקה לתרבות המגרב. ילדיו, שנולדו בארץ ישראל, היו חלק מהמזרח התיכון ועשו שימוש בשפה הערבית. אחד מהם - יוסף אליהו שלוש, סבא של סבא שלי - ביקר את המוסדות הציוניים על שלא כיבדו את התרבות הערבית. "פרשת חיי", ספרו של יוסף אליהו, יצא לאור במהדורה שלישית (בשנת 2005). ביקורת על הספר שפורסמה בעיתון "הארץ" זכתה לכותרת "עברי וערבי, ציוני ופלסטיני, תל אביבי ויפואי - פעם היה אדם כזה".

 ובניסיון לשלב את העניין הזה בעניין אחר שאני מתעסק בו (תחבורה), אני מביא לידיעתכם את החידוש האחרון בתחבורה הציבורית במדינת ישראל - קווי אוטובוסים במגזר הערבי בצפון הארץ. כשאבותיי הסתובבו בארץ ישראל, הם בוודאי לא תיארו לעצמם שיהיה כאן כזה אי-שוויון בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הערבית.

תערוכת חולות נודדים

זאב אלכסנדרוביץ', ת"א 1930. הספרייה הלאומית בירושלים

תצלומיו של זאב אלכסנדרוביץ' מדהימים. כל אחד שמתעניין קצת בהיסטוריה של תל אביב נדהם לגלות את העיר הקטנה שצמחה בחולות מזווית אחרת, מנקודת מבטו המיוחדת של אלכסנדרוביץ'. רצה הגורל, ואותו זאב אלכסנדרוביץ' נשא לאישה את לאה שלוש, בִּתו של משה שלוש ונכדה ליוסף אליהו שלוש (סבא של סבא שלי). אחד הנכדים של לאה וזאב הוא אור אלכסנדרוביץ', ומשום שלשנינו יש את אותו סבא של סבא, אז אני ואור בני דודים מדרגה שלישית. שנינו מאוד מתעניינים בשורשים המשפחתיים שלנו ובהיסטוריה של העיר, שנקראת היום "תל אביב-יפו". כבחורים צעירים (יחסית) אנחנו מנסים גם לתת צורה חדשה לסיפורים של פעם, לתמונות הישנות ולדמויות שלא יישכחו.

למשל, אור הצליח ליצור שיתוף פעולה עם הספריה הלאומית, ואוסף תצלומיו של זאב אלכסנדרוביץ' יועלה למאגר המידע של הספריה. חלק גדול מהתצלומים כבר נמצא במאגר בקישור זה. כמו כן, מי שמזדמן לירושלים יכול לבקר בתערוכה "חולות נודדים" שמוצגת בספריה הלאומית, ובה מבחר מתצלומיו של אלכסדנרוביץ'. ביקורת אוהדת באתר ערוץ 8: "תערוכה מענגת במיוחד, בשם 'חולות נודדים', שמציגה את אוסף הצילומים היפים עד מאוד של זאב אלכסנדרוביץ'... אז תנשמו עמוק, הדקו את החגורות, וצאו למסע… הוא שווה את זה."

אור גם הגיע לאולפן התוכנית "חמש עם רפי רשף" וסיפר על התערוכה:

 

לעומת זאת, אני לקחתי את הסיפורים המשפחתיים ואת המחקר ההיסטורי על שורשיה של תל אביב, ויצרתי סיור רגלי בשכונת נווה צדק. העליתי את כל פרטי הסיור לאינטרנט, וכיום זו תוצאת החיפוש הראשונה בגוגל עבור הביטוי "סיור בנווה צדק". מעבר לכך, אני גם מדריך את הסיור בנווה צדק בעצמי, ואעשה זאת כמה פעמים במהלך סוכות.

בסוכות יהיו לי כמה סיורים בנווה צדק, שאפשר יהיה להצטרף אליהם:

ה' 23/9, א' 26/9, ב' 27/9, ג' 28/9, ה' 30/9 

- מתחילים בשעה 19:15 במתחם התחנה
- סיור אורך כשעתיים, כולל הפסקה קצרה בגלידריה
- מסלול הליכה קל ונגיש
- מחיר לכל משתתפ/ת - 50 ש"ח

מסלול הסיור: מתחם התחנה > תחנת הרכבת יפו > בתי זרח ברנט > מרכז סוזן דלל > בית שלוש > גשר שלוש > בית אבולעפיה > מוזיאון נחום גוטמן > בית רוקח > ראינוע עדן > הבתים התאומים > רחוב שבזי > מתחם התחנה

לפרטים נוספים ולהרשמה:
תומר שלוש - 0545881969
tomerchelouche@gmail.com

סיורים קרובים

בסוכות יהיו לי כמה סיורים בנווה צדק, שאפשר יהיה להצטרף אליהם:

ה' 23/9, א' 26/9, ב' 27/9, ג' 28/9, ה' 30/9

- מתחילים בשעה 19:15 במתחם התחנה
- סיור אורך כשעתיים, כולל הפסקה קצרה בגלידריה
- מסלול הליכה קל ונגיש
- מחיר לכל משתתפ/ת - 50 ש"ח

מסלול הסיור: מתחם התחנה > תחנת הרכבת יפו > בתי זרח ברנט > מרכז סוזן דלל > בית שלוש > גשר שלוש > בית אבולעפיה > מוזיאון נחום גוטמן > בית רוקח > ראינוע עדן > הבתים התאומים > רחוב שבזי > מתחם התחנה

לפרטים נוספים ולהרשמה:
תומר שלוש - 0545881969
tomerchelouche@gmail.com

וגם כמה תמונות נחמדות ממרכז סוזן דלל, שיש בהן משהו שמבשר את הסתיו:

 

 

 

לרגל יום הכיפורים

קטע מהסרט התיעודי "נווה צדקנו" שהוקרן בכנס צאצאי אהרן שלוש שנערך לפני כשנה. אביעזר שלוש ועדי כהן - נינים לאהרן שלוש, נכדים ליוסף אליהו שלוש - מספרים מזיכרונות ילדותם על בית הכנסת שלוש שבנווה צדק. אביעזר, סבא שלי, גם שר קטע קטן ממזמור תפילת נעילה של יום הכיפורים.

תוכנית הריסה לנווה צדק

ב-1941, עיריית תל אביב הגישה לממשלת המנדט את תוכנית בניין עיר מס' 44. הנה תמונה של חלק מהשרטוט שצורף לתוכנית:

מדהים שמתכנני העיר סימנו את כל שכונת נווה צדק בקווים אלכסוניים שחורים, שמשמעותם - שטח מיועד להריסה. למזלנו, למרות שהתוכנית אושרה על ידי הבריטים, היא לא יצאה אל הפועל. בשנות ה-80, נווה צדק קיבלה תוכנית שימור, שכן התממשה, ובזכותה ניתן היום לבקר בשכונה וליהנות מאתריה.

הצטרפו אלי ביום חמישי הקרוב לסיור בנווה צדק, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו.
16 בספטמבר 2010, מתחילים בשעה 19:15 במתחם התחנה.

מסלול הסיור: מתחם התחנה > תחנת הרכבת יפו > בתי זרח ברנט > מרכז סוזן דלל > בית שלוש > גשר שלוש > בית אבולעפיה > מוזיאון נחום גוטמן > בית רוקח > ראינוע עדן > הבתים התאומים > רחוב שבזי > מתחם התחנה.

סיור אורך כשעתיים, כולל הפסקה קצרה בגלידריה.
מסלול הליכה קל ונגיש.
מחיר לכל משתתפ/ת - 50 ש"ח

סיור פתוח לציבור ב-16 בספטמבר 2010

מתחילים בשעה 19:15 במתחם התחנה.

פרטים נוספים - בפייסבוק וכאן

הצטרפות לסיורים

בשלוש השנים האחרונות היו לי רק סיורים לקבוצות מאורגנות מראש. כבר הרבה זמן חשבתי איך לעשות את זה, והחלטתי פשוט ללכת על זה - סיורים פתוחים בתאריכים קבועים. כל אחד יכול לבוא, כולם מוזמנים.

מסלול הסיור: מתחם התחנה > תחנת הרכבת יפו > בתי זרח ברנט > מרכז סוזן דלל > בית שלוש > גשר שלוש > בית אבולעפיה > מוזיאון נחום גוטמן > בית רוקח > ראינוע עדן > הבתים התאומים > רחוב שבזי > מתחם התחנה

מתחילים בשעה 19:15 במתחם התחנה. סיור אורך כשעתיים, כולל הפסקה קצרה בגלידריה. מסלול הליכה קל ונגיש. מחיר לכל משתתפ/ת - 50 ש"ח. הסיורים יתקיימו בתאריכים הבאים:

ה' 16/9 ,  ה' 23/9 ,  א' 26/9 ,  ב' 27/9 ,  ג' 28/9 ,  ה' 30/9 , 

ה' 7/10 ,  ה' 14/10 ,  ה' 21/10 ,  ה' 28/10

מתחם התחנה על יד נווה צדק

מתחם התחנה - הדבר הבא! או: הדבר הבא?

הרבה זמן עקבתי אחרי ההתפתחות של מתחם התחנה. כבר לפני כמה שנים טובות עלה לאוויר אתר האינטרנט שליווה את עבודות השיקום, השיחזור והשימור של תחנת הרכבת יפו, שהייתה תחנת הרכבת הראשונה במזרח התיכון, ששירתה כנקודת הקצה המערבית של מסילת הרכבת לירושלים (שעדיין פועלת באותו התוואי שבו פעלה כשנחנכה בשנת 1892).

מתחם התחנה נחנך באופן רשמי במסגרת אירועי שנת המאה לתל אביב. באפריל 2009 התקבצו במתחם צאצאי 60 המשפחות המייסדות של אחוזת בית, השכונה הראשונה של העיר העברית הראשונה (אגב, הרעיון הזה נהגה על ידי אחד מקוראי בלוג זה, ששמו שמור במערכת). רק לאחרונה נפתח המתחם לציבור הרחב. המקום שופע בתי קפה, מסעדות וחנויות, ורווי ברבדים רבים של היסטוריה. לא פלא, אפוא, שבכל הסיורים שערכתי בחודש האחרון (יולי 2010), נתבקשתי להתחיל או לסיים במתחם התחנה. ובאמת, ההווה והעבר של המקום עשו רושם רב על משתתפי הסיורים.



אבל גם נקודת ביקורת יש כאן, מזווית הראייה האורבנית שפיתחתי. קל למצוא נקודות דמיון בין נמל תל אביב לבין התחנה - שני אתרים שהיו קשורים בתחבורה, שהוקמו לפני עשרות רבות של שנים, שטומנים בחובם שלל סיפורים היסטוריים, שאיבדו מחיוניותם, שזכו לעדנה ולשיקום בשנים האחרונות והפכו למתחמי בילוי ופנאי. אם נסתכל על ההווה של הנמל, נוכל אולי ללמוד על העתיד של מתחם התחנה.

כמו הנמל, גם התחנה היא אתר תחום, רחוק יחסית ממרכז העיר. יותר קל להגיע באוטו לנמל (כמו גם למתחם התחנה), מאשר ברגל, באופניים או באוטובוס. אפילו תל אביבים אומרים לי, שבשבילם הנמל זה לא תל אביב. המועדונים הענקיים והמגה-ברים הם יותר הרצליה פיתוח. בפאבים והדאנס-ברים הקטנים והשכונתיים תושבי העיר מרגישים יותר בנוח.

אותו דבר יקרה כנראה למתחם התחנה - זה יהיה המקום שאליו מגיעים מהרצליה, מחולון, מרמת גן, מגבעתיים, מרעננה, מרמת השרון ומבת ים. תל אביבים יעדיפו לשבת בבתי העסק שלאורך רחוב שבזי, רחוב הפאבים, המסעדות ובתי הקפה של נווה צדק. המרחק בין נווה צדק למתחם התחנה ממש קצר, אבל הפער התפישתי והתִפקודי בין "רחוב" לבין "מתחם" הוא אדיר.

המתחם מגודר בשלטי "ברוכים הבאים" ובתמונות היסטוריות ועכשוויות של המבנים במתחם - בפעם הבאה שאכתוב על מתחם התחנה, אביא גם תמונות מבפנים

המתחמים הללו מזמינים מאוד ומושכים אליהם גם אנשים מחוץ לתל אביב, וזה נהדר. זה מה שהופך את העיר למרכזו של מטרופולין. עם זאת, כשלאנשים יותר כדאי להיכנס לתל אביב עם אוטו (או חמור מכך- כשאין להם ברירה אחרת), כולנו סובלים מפקקים, ממצוקת חנייה, מזיהום אוויר ומרעש. הביקוש להגדלת החניונים הופך לכורח המציאות, ואז גם מתבזבזים שטחים, שהיו יכולים להיות ירוקים יותר (גנים ציבוריים) או רווחיים יותר (בתי עסק, שאינם חניון).

אז מה קורה בסוף? הנמל הגיע לנקודת רוויה כזו, שעיריית תל אביב-יפו החליטה לצמצם את הפעילות הלילית במתחם. בעלי העסקים התנגדו, אז העירייה פשוט הורידה את השאלטר, כלומר, סגרה את החניונים הצמודים לנמל בשעות העומס (בלילות חמישי ושישי ובאמצע יום שבת). השיטה הזו פוגעת בכולם - גם בציבור הרחב, שנתקע בחיפושי חנייה (בהיעדר אלטרנטיבה תחבורתית סבירה לרכב הפרטי), גם בבתי העסק, שמאבדים לקוחות, וגם בתל אביבים נטולי האוטו שכן רוצים להגיע לנמל מדי פעם, שימצאו את עצמם לבד. זה אפילו פוגע גם בעירייה עצמה, שחניוניה מייצרים פחות הכנסות (וכשהעסקים במתחם ייסגרו בהיעדר לקוחות, אז גם ההכנסות מארנונה יפחתו). ושימו לב שלנמל יש לא רק את החניונים הצמודים אליו, אלא גם חניונים סמוכים (רידינג, בית הלוויות ושפך הירקון).

גם למתחם התחנה יש חניון צמוד ענק ועוד כמה חניוני עזר (פארק צ'רלס קלור והחניונים המשרתים את מרכז העסקים של בית התעשיינים). כבר עכשיו אפשר לאתר את הסימנים הראשונים לכך, שמה שקרה לנמל תל אביב יקרה גם למתחם התחנה - זמן מועט לאחר פתיחת המתחם למבקרים, התחילו להרחיב את החניון הצמוד. לא יעבור הרבה זמן, וגם ההרחבה תתמלא.

מתחמים אינם ברי-קיימא מבחינה עירונית. הם פשוט לא מחזיקים מעמד לאורך זמן. בתי עסק צריכים להשתלב בתוך המרקם העירוני - זה מה שנקרא "עירוב שימושים". בעלי עסקים ובעלי משפחות כן יכולים לגור באותו אזור (בתכנון נכון ובקביעת תקנות עירוניות מחייבות). שני הצדדים נהנים מהקרבה ביניהם, שלא צריכה תיווך באמצעות אוטו. בעלי עסקים ובעלי משפחות הם שני מרכזי כוח שמחזיקים את העיר, שהופכים אותה לכזו שטוב לגור בה (והם גם משלמים הכי הרבה ארנונה), אז למרות שהן מצטיירות ככוחות מנוגדים, יש הרבה דמיון ביניהן.

ואם לחזור לבעיית המתחמים, אני מתפתה לתת את הדוגמא הבאה (למרות שאני לא מספיק בקיא בפרטים) - כיכר אתרים. מספרים לי שזה היה המתחם הכי חם בעיר בשנות ה-70, ושמועדון הקולוסיאום שפעל בו היה המֶכָּה של כל בליין. ומה נותר לנו מהמתחם הזה?... כמובן, היו שם עוד הרבה בעיות אחרות שגזרו עליו כלייה - ההפרדה המפלסית שמזרימה תנועת מכוניות יותר משהיא מאפשרת הגעה של הולכי רגל, פיצול המתחם להרבה בתי עסק קטנים בבעלות פרטית, תכנון לקוי שיוצר הרבה חללים חשוכים ונסתרים ועוד בעיות. אגב, אני אשמח לתגובות, אם למישהו יש דוגמא טובה יותר למתחם שהיה ה-דבר בתקופתו, וקמל עם השנים.

מעניין לקרוא גם כתבה שפורסמה בכלכליסט באוקטובר 2009, שבה דיון ער ביותר אם מתחם התחנה יצליח או לא, מזווית אחרת. ציטוטים טובים: "השאלה היא איך יהיו העסקים ביום. זה אזור תיירותי. אני משער שאנשים יגיעו בזמנם הפנוי, בסופי שבוע ובלילות. למסעדות זה לא תמיד מספיק"; "מקום שבונים ביום אחד לא יכול שיהיה לו אופי. אני מעדיף מסעדות ברחוב"; "הבעיה בשימור עתיר תקציבים וברמה גבוהה היא שבסוף הכל נראה חדש, ומאבדים את האותנטיות ואת ההתרגשות של העבר. אני הייתי מעדיף ללכת בעזובה"; "השטח המסחרי הוא קטנטן, אך אם יידעו לעשות את הדברים הנכונים זה יהפוך למקום שאסור לפספס"; "אם התחנה תשמור על הקונספט של תרבות, פנאי, הסעדה ולבסוף מסחר, אין שום סיבה שהמתחם לא יצליח".

כאמור, בפעם הבאה שאכתוב על מתחם התחנה, אני גם אצרף תמונות מתוך המתחם. עד אז, הנה סרטון קצר מלפני כמה שנים, עוד כשפרוייקט שימור התחנה היה כולו הדמיות מחשב:

חדש בגוגל מפות בישראל

חדש בשירות המפות של גוגל בישראל - מיפוי בתמונות אינטראקטיביות:

אנחנו על המפה

*עדכון 11/2/2016 - דיווחתי ל-Google Maps שיש לתקן את שמות הרחובות - רחוב אהרן שלוש וסמטת אהרן שלוש - באנגלית. כעת הצורה הנכונה - Chelouche - מופיעה על המפה

בית אהרן שלוש מופיע ב"גוגל מפות".

אמנם בגרסא האנגלית בית שלוש בולט בהיעדרו (ואפילו שם הרחוב עצמו מופיע כ-Shlush, בעוד שצורת הכתיבה הנכונה היא Chelouche), אבל נסתפק בינתיים בגרסא העברית.

עם שמעון פרנס

ביום חמישי האחרון (20 במאי 2010) שודר פרק מס' 4 של התוכנית "חלום לים התיכון" של הטלוויזיה החינוכית בהנחיית שמעון פרנס. בפרק זה שודר ראיון שפרנס ערך אתי בנווה צדק לפני זמן מה. אני די בטוח, בעקבות הצפייה בראיון, שהטלוויזיה מוסיפה 3 קילו.

סיור בוגרי אינסאד

תמונות מסיור בנווה צדק לבוגרי אינסאד מאירופה ומצפון אמריקה המבקרים בישראל, שנערך ב-30 באפריל 2010.