טור זה פורסם באתר xnet בתאריך 29/8/2016 -- בתודה לאיתי כ"ץ והילה שמר
מרכז סוזן דלל, שנחנך ב-1989, הפך לאבן שואבת לקהל שהגיע לנווה צדק מדי ערב והפיח בה רוח חיים. היא הפכה מ"המקום הכי נמוך בתל אביב", שכבר היו תוכניות מאושרות להחריבו עד היסוד, לשכונה הכי נחשקת בישראל. זה קרה בזכות תרומתה הנדיבה של משפחת דלל מלונדון, שביקשה להנציח את הבת סוזן בקריאת מרכז תרבות ומחול מודרני על שמה. כעת, המשפחה מרימה תרומה נוספת להקמת "חלל מרחף" על גג הבניין המרכזי של מרכז סוזן דלל, ששימש בעברו כבית הספר לבנות של נווה צדק.
ב-1908 הייתה זו תרומה של יהודי מרוסיה, פיינברג שמו, שאיפשרה את הקמתו המקורית של בית הספר לבנות. אם יש למפעל הציוני מורשת שמתמידים בה, הרי שהיא ללא ספק הפילנתרופיה. בלי התרומות של הרוטשילדים למיניהם, זה לא היה מצליח.
המשימה להפוך את הכסף לבניין הוטלה על הקבלן, יליד הארץ, יוסף אליהו שלוש. שלוש מספר באוטוביוגרפיה "פרשת חיי" על התדהמה שהיכתה בו כשקיבל את התוכניות ששורטטו "על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה". באותה תקופה גם התחזקה הקריאה האידיאולוגית ל"עבודה עברית", וחברי הוועדה שפיקחה על הקמת בית הספר - זלמן דוד לבונטין, מאיר דיזינגוף וחיים חיסין - הכריחו את שלוש להעסיק פועלים יהודים שעלו מרוסיה.
הוא התרעם על התערבות הוועדה, והסביר כי העולים מרוסיה אינם מיומנים בעבודות בניין: "בארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים, אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבניין המקובלות במזרח". חרף אזהרותיו של שלוש, לפועלים נמסרה מלאכת הנגרות של גג הבניין והנחת הרעפים, ו"באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מיהרתי החוצה והנה כל הגג קרס". ועדת החקירה שהוקמה בעקבות האירוע זיכתה את שלוש מכל אשמה, והוא הקים לאחר מכן גם את בית הספר לבנים, אף הוא חלק ממרכז סוזן דלל של היום.
כשאדריכלות מתנגשת עם זהות מקומית
הסיפור על הגג הקורס הוא משל טוב להתנגשות שבין אדריכלות וזהות מקומית. האם "החלל המרחף" שיוקם על בניין בית הספר לבנות יקרוס גם הוא בגלל התעלמות מהסביבה? לא, אבל התעלמותו מהסביבה כואבת. מבחינה אדריכלית, יש להלבשה המודרניסטית על גג הבניין פוטנציאל לפגוע באופי המיוחד של השכונה. תוספת הזכוכית והפלדה של "החלל המרחף" היא סימן ההיכר של הבנייה המודרניסטית. התוספת מזכירה בחומריה את החיפוי של מוזיאון האצ"ל, שנמצא ממש על קו החוף הסמוך לכאן. החומרים הללו עומדים בניגוד מוחלט לאבן הכורכר המקומית, ומדגישים את השבר שבין הישן לחדש.
הבתים של נווה צדק, שנבנו עוד לפני הקמת תל אביב, שילבו סגנונות של מזרח ומערב ויצרו תערובת מעניינת, מקומית ומעודכנת, ולעומתם "החלל המרחף" שינחת על מרכז סוזן דלל לא יוכל אלא לדקור את העין, כמו מגדל נווה צדק המזדקר מעל השכונה.
אך מעבר לסוגייה האסתטית, יש כאן פוטנציאל לנזק חמור בהרבה. ההתעלמות מהסביבה באה לידי ביטוי במובן אחר, כואב הרבה יותר - זו ההתעלמות משכונות אחרות בתל אביב, שנמצאות היום בדיוק במצב שבו הייתה שרויה נווה צדק בשנות ה-80. התרומה המשמחת של משפחת דלל הייתה יכולה להשיג הרבה יותר, אילו הייתה מביאה להקמתו של עוד מרכז תרבות כמו "סוזן דלל" בשכונה אחרת. ואם כך יהיה, לא רק נזכה לראות את שכונת התקווה או את יפו ג' הופכות לנווה צדק, אלא גם נזכה לראות צדק.
מרכז סוזן דלל, שנחנך ב-1989, הפך לאבן שואבת לקהל שהגיע לנווה צדק מדי ערב והפיח בה רוח חיים. היא הפכה מ"המקום הכי נמוך בתל אביב", שכבר היו תוכניות מאושרות להחריבו עד היסוד, לשכונה הכי נחשקת בישראל. זה קרה בזכות תרומתה הנדיבה של משפחת דלל מלונדון, שביקשה להנציח את הבת סוזן בקריאת מרכז תרבות ומחול מודרני על שמה. כעת, המשפחה מרימה תרומה נוספת להקמת "חלל מרחף" על גג הבניין המרכזי של מרכז סוזן דלל, ששימש בעברו כבית הספר לבנות של נווה צדק.
ב-1908 הייתה זו תרומה של יהודי מרוסיה, פיינברג שמו, שאיפשרה את הקמתו המקורית של בית הספר לבנות. אם יש למפעל הציוני מורשת שמתמידים בה, הרי שהיא ללא ספק הפילנתרופיה. בלי התרומות של הרוטשילדים למיניהם, זה לא היה מצליח.
המשימה להפוך את הכסף לבניין הוטלה על הקבלן, יליד הארץ, יוסף אליהו שלוש. שלוש מספר באוטוביוגרפיה "פרשת חיי" על התדהמה שהיכתה בו כשקיבל את התוכניות ששורטטו "על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה". באותה תקופה גם התחזקה הקריאה האידיאולוגית ל"עבודה עברית", וחברי הוועדה שפיקחה על הקמת בית הספר - זלמן דוד לבונטין, מאיר דיזינגוף וחיים חיסין - הכריחו את שלוש להעסיק פועלים יהודים שעלו מרוסיה.
הקבלן יוסף אליהו שלוש |
כשאדריכלות מתנגשת עם זהות מקומית
הסיפור על הגג הקורס הוא משל טוב להתנגשות שבין אדריכלות וזהות מקומית. האם "החלל המרחף" שיוקם על בניין בית הספר לבנות יקרוס גם הוא בגלל התעלמות מהסביבה? לא, אבל התעלמותו מהסביבה כואבת. מבחינה אדריכלית, יש להלבשה המודרניסטית על גג הבניין פוטנציאל לפגוע באופי המיוחד של השכונה. תוספת הזכוכית והפלדה של "החלל המרחף" היא סימן ההיכר של הבנייה המודרניסטית. התוספת מזכירה בחומריה את החיפוי של מוזיאון האצ"ל, שנמצא ממש על קו החוף הסמוך לכאן. החומרים הללו עומדים בניגוד מוחלט לאבן הכורכר המקומית, ומדגישים את השבר שבין הישן לחדש.
הבתים של נווה צדק, שנבנו עוד לפני הקמת תל אביב, שילבו סגנונות של מזרח ומערב ויצרו תערובת מעניינת, מקומית ומעודכנת, ולעומתם "החלל המרחף" שינחת על מרכז סוזן דלל לא יוכל אלא לדקור את העין, כמו מגדל נווה צדק המזדקר מעל השכונה.
אך מעבר לסוגייה האסתטית, יש כאן פוטנציאל לנזק חמור בהרבה. ההתעלמות מהסביבה באה לידי ביטוי במובן אחר, כואב הרבה יותר - זו ההתעלמות משכונות אחרות בתל אביב, שנמצאות היום בדיוק במצב שבו הייתה שרויה נווה צדק בשנות ה-80. התרומה המשמחת של משפחת דלל הייתה יכולה להשיג הרבה יותר, אילו הייתה מביאה להקמתו של עוד מרכז תרבות כמו "סוזן דלל" בשכונה אחרת. ואם כך יהיה, לא רק נזכה לראות את שכונת התקווה או את יפו ג' הופכות לנווה צדק, אלא גם נזכה לראות צדק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה