‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות

18/06/2017

הזמנה לסיור פמיניסטי בתל אביב

ביום שישי הקרוב, 23/6/17, בשעה 10:00, ניפגש בתל אביב ברח' ריינס 1 (ליד כיכר דיזנגוף המשתפצת בימים אלה) ונצא לסיור מודרך בעקבות הנשים שעשו את תל אביב. להרשמה לסיור - http://www.funzing.com/sd/UVwmiV

הסיור נועד להעלות על נס את פועלן של נשים בתולדות העיר תל אביב. הסיור מתחיל בכיכר (צינה) דיזנגוף ומסתיים בשדרות (פולה) בן-גוריון. המסלול לאורך רחוב ריינס ובקרבתו מישורי ונגיש. במהלך הסיור נספר על האדריכליות שבנו את העיר הלבנה בתל אביב, נשאל את עצמנו למה כל כך מעט מקומות קרויים על שם נשים (ואיך אפשר לתקן זאת), וגם נכיר את "נערת ריינס".



27/03/2017

מאה שנה לגירוש תל אביב

בדיוק לפני מאה שנה התורכים גירשו את המשפחה שלי מתל אביב. הפכנו לפליטים ומצאנו מקלט בפתח תקווה (תחשבו כמה זה נורא לתל אביבים למצוא את עצמם בפתח תקווה, קל וחומר לפני מאה שנה). אחר כך גם גורשנו משם ומצאנו מקלט אצל חברים ערבים בכפר ג'מאל, ליד קלקיליה. עבר הרבה מאוד זמן מאז מלחמת העולם הראשונה, אבל איכשהו הסיפור הזה לא מרפה ממני, איך בבת אחת המלחמה מגיעה עד אליך ואתה צריך לעזוב הכל ולנדוד עם המשפחה אל גורל לא ידוע. לרגל שנת המאה לגירוש תל אביב, שאירע בערב פסח 1917, כתבתי פרק מיוחד לפודקסט המוצלח "קטעים בהיסטוריה" של יובל מלחי. זה החלק הראשון (45 דק'). האזנה נעימה!


כולנו מכירים היום את תל אביב כ"עיר ללא הפסקה". בתי הקפה שנפתחים בבוקר מתחלפים במסעדות עמוסות בצהרים, ומשם אפשר להמשיך לבר או למועדון שנסגרים רק עם עלות השחר. עיר עמוסה, רב-גונית, מלאת התרחשויות. דמיינו שאתם במקום הומה אדם, כמו רחוב שינקין או דיזנגוף סנטר או מתחם שרונה על יד קניון עזריאלי. אולי אתם בנמל תל אביב או על חוף הים ביום שטוף שמש. ועכשיו דמיינו את כל האנשים מסביבכם נעלמים. העיר ריקה, יצאה להפסקה. הרחובות שוממים, החנויות סגורות, התריסים מוגפים בכל החלונות. בגן מאיר אין אף אחד שמטייל עם הכלב, בשוק הכרמל אין מוכרים ואין קונים, ברחוב אלנבי הסואן בדרך כלל אין נפש חיה. זה הסיפור על תל אביב שיצאה להפסקה - לפני מאה שנה.

שנת 1914 הייתה אמורה להיות שנה ככל השנים. תל אביב, שנוסדה חמש שנים קודם לכן, הייתה עדיין שכונה קטנה, פרבר של עיר הנמל יפו. כמה עשרות בתים עם קומה אחת או שתיים, עם גגות רעפים אדומים ועם גינות ירוקות (וידאו). מעל כולם התנשאה הגימנסיה הרצליה - התיכון הראשון בעולם שלימדו בו בעברית. כיאה למפעל ציוני חשוב, בית הספר נקרא על שם בנימין זאב הרצל, אבי הציונות המודרנית.

לא רחוק משם עמד בית העסק היחיד בתל אביב. זהו הקיוסק שעודנו עומד בקצה שדרות רוטשילד. מייסדי תל אביב חשבו שהעסקים יישארו בעיר הגדולה, ביפו, ושתל אביב תהיה מעין פרבר ירוק ושקט. בכל זאת, הם הסכימו לבקשותיו של יזם אחד, שרצה למכור גזוז לתושבי השכונה. הם לא ידעו שזה יהיה העסק הראשון במה שתהיה לימים בירת העסקים של ישראל. הם גם לא ידעו ששלוותם עומדת להיות מופרת ברעש המלחמה.

את ההמשך תוכלו לשמוע בפרק שכתבתי במיוחד לפודקסט "קטעים בהיסטוריה" של יובל מלחי


מאת יוסי ביילין, ישראל היום 24/3/2017

כתבתי בעבר על גירוש תל אביב את הפוסט כשהמלחמה הגיעה לתל אביב

04/02/2017

סטארטאפ במזרח התיכון

ביום שני הקרוב, 6/2, בשעה 20:30, אני אספר על הסיפור המופרך של הקמת תל אביב במרכז קהילתי דב הוז - מקום חדש במרכז תל אביב, שאני מקווה שיהפוך את ההרצאה הזו לראשונה בסדרה של הרצאות לטובת התושבים.

ההרצאה שלי נקראת "סטארטאפ במזרח התיכון" >> לאיוונט




26/12/2016

כשהמלחמה הגיעה לתל אביב

גירוש תל אביב

לפני מאה שנים, תל אביב הייתה עדיין כפר קטן של כמה מאות משפחות. כולם גרו במרחק הליכה ממרכז הכפר - הקיוסק  בשדרות רוטשילד פינת הרצל (שעודנו עומד ופועל באותו המקום). בכפר הזה גרה גם המשפחה שלי, משפחת שלוש. האניות שהגיעו לנמל יפו היו הקשר לעולם שבחוץ - שם השתוללה "המלחמה הגדולה" (כך קראו למלחמת העולם הראשונה לפני שידעו שתהיה עוד אחת). ליישוב היהודי לא ממש היה צד בסכסוך, ותושבי תל אביב חיו באי קטן של חוסר ודאות בין הגרמנים והתורכים לבין הבריטים והצרפתים. החיים לא היו קלים - המזון הצטמצם, רכוש הוחרם, חלק מהתושבים גויסו בכפייה. באפריל 1917 הוחלט לגרש את כל תושבי תל אביב לפנים הארץ, להרחיקם מקו החזית.

תל אביב הקטנה, 1911

המשפחה שלי מצאה מקלט בכפר ג'מאל, ליד קלקיליה. סבא של סבא שלי, יוסף אליהו שלוש (או "ייספליהו", כפי שקראו לו בחיבה), דאג ל-115 מגורשים שמצאו מקלט בכפר הזה, והוא כתב על הימים הללו בספר זכרונותיו: "טובים היו ימי שבתנו בכפר ג'מאל. תושבי הכפר נהגו בנו כבוד רב. יחסי חיבה ואהבה שררו בין היהודים והתושבים. שום הפרעות לא קרו מלבד מריבות של מה בכך בין ילדי הערבים וילדי היהודים, במקרים כאלה הייתי משלים ביניהם ע"י חלוקת מיני-מתיקה… והסדר והשלום בכפר היו מופתיים."

המגורשים מתל אביב בנדודיהם, 1917
בכל זאת, היו ימים קשים. גירוש תל אביב נמשך שנה וחצי, ואלפים נפטרו מרעב ומחלות ולא זכו לחזור לבתיהם. גורלה של המשפחה שלי היה יכול להיות דומה, כפי שמספר ייספליהו: "דאגה רבה התחילה להטריד את מנוחתי - דאגת קיומה של משפחתי. הכסף אזל מכיסי והשערים בתל-אביב סגורים אין יוצא ובא. וכל רכושי נמצא במרחק מה ממני ואין בכוחי להושיעני ממצוקתי. הרגשתי שעוד ימים אחדים והפרוטה האחרונה תיתום ובמה אעזור את בני ביתי. לנסוע לעיר אחרת לבקש אחרי הלוואות לא יכולתי, כי הדבר כרוך ברישיון. על כל צעד ושעל מפקחת עין הממשלה [התורכית] ובלי רישיון מיוחד אין לעבור ממקום למקום." כאן נכנס לתמונה שייח' אברהים סמארה.

”תחזיר לי אחרי המלחמה“

בהיותו נער הגיע במקרה ליפו, ואיבד קשר עם משפחתו. בשעה שקיבץ נדבות עבר לידו אהרן שלוש, שנתן לו סכום כסף נדיב במיוחד. בסכום הזה הצליח לעמוד שוב על הרגליים. הוא היה לבעל אדמות בכפר דנאבה ליד טול כרם, וכששמע שמשפחת שלוש הגיעה לאזור, היה מוכרח לראות איך יוכל להשיב טובה לאיש שהציל אותו.

אהרן שלוש, שכבר היה מבוגר מאוד, שכב במיטה. בנו, יוסף אליהו שלוש, לא היה צריך להציג את שייח' אברהים סמארה. הנער שהתבגר שמר על קשר עם האיש שהציל אותו, והגיע לבקר אותו מעת לעת. אבל עכשיו הנסיבות היו מצערות, בעיצומה של מלחמה עולמית, כשקו החזית בין הכוחות הלוחמים הולך ומתקרב, והמחסור הולך וגובר.

יוסף אליהו שלוש ("ייספליהו"), שנות ה-30'
סמארה הזמין את ייספליהו לביתו: "בבואי לבית שייח' אברהים, הציגני לפני משפחתו ונתקבלתי בסבר פנים יפות. הוא הצביע עלי כעל בנו של ידידו אשר כל רכושו בא לו על ידו. בעודני מבלה עם בני המשפחה יצא שייח' אברהים לחצר והביא גרזן וחבל. מדד את אורך הקיר והכה בטיח הקיר וכשנפל הטיח נתגלתה צלחת. הוא פתח אותה ונראה חור. מחור זה הוציא שייח' אברהים מטפחת אדומה שבתוכה היו סך חמש מאות לירות זהב ומסרם לידי. 'את הכסף הזה תחזיר לי אחרי המלחמה', קרא אלי בשמחה."

ייספליהו לא מיהר לקחת את הכסף: "ומה יהיה אם חס ושלום נמות בימי המלחמה?" על כך השיב סמארה: "אם נמות, הרי לשנינו לא יהיה צורך בכסף."

מתל אביב של אז לחלבּ של היום

בשנת 2017 נציין מאה שנים לגירוש תל אביב, שהמיט אסון כבד על היישוב היהודי בארץ ישראל. יש הרבה סיפורים מעניינים על התקופה הזו, שעוד ראוי שייחקרו לעומק. למשל, ההתגייסות של יהדות ארצות הברית למען היישוב (בפעם הראשונה, ולא האחרונה) והדיווחים על הגירוש בעיתונות האירופאית שקוממו את דעת הקהל נגד מעשי אכזריות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

בזמן האחרון אנחנו עדים למעשי אכזריות דומים. אף אוכלוסייה אזרחית אינה חסינה ממוראות המלחמה. זה החוט המקשר בין תל אביב של אז לבין חלב‏ּ של היום. זה הלקח שלי מהסיפור של גירוש תל אביב, מהסיפור של המשפחה שלי. ברגעי משבר, חייבים לבחור - לא לעשות כלום או לעשות משהו. והמשהו הזה הוא עולם ומלואו.

חיתולים, תחליפי מזון לתינוקות, מוצרי היגיינה לנשים
אז מה עושים? מצטרפים ליוזמה של אליה להעביר מוצרים נחוצים כסיוע הומניטרי לסוריה. המוצרים הנחוצים הם חיתולים, מוצרי הגיינה (סבון, שמפו, משחת שיניים, מגבונים, תחבושות, טמפונים), תחליפי חלב ומזון לתינוקות. אפשר להביא עודפים שיש לכם בבית לאחת משבע נקודות איסוף ברחבי תל אביב (חלקן ליד סופּרים, אז אפשר גם לקנות את המוצרים במקום). יש נקודת איסוף אצלנו - ריינס 41, תל אביב (תיאום בטלפון 054-5881969 או בהודעה בפייסבוק/וואטסאפ). המוצרים נאספים עד יום ד', אז הם נשלחים לצפון, ומועברים באמצעות ארגון המתנדבים "עמליה" בתיאום עם צה"ל וכוחות הביטחון.


עוד מידע מדף האיוונט -

ביום רביעי הקרוב (28/12/2016) בשעה לא ידועה יצא רכב מתל אביב לכיוון הצפון עם מוצרים הומניטריים לסוריה, שיועברו במצעות הארגון "עמליה". מה צריך?

  • חיתולים
  • מוצרי הגיינה (סבון, שמפו, משחת שיניים, מגבונים, תחשבושות, טמפונים)
  • תחליפי חלב ומזון לתינוקות

בכמה סופרים מרכזיים בעיר יעמדו נציגות בשעות שמפורטות מטה. אנחנו מזמינות אתכם ואת חבריכם - להגיע, ולקנות את מה מבין המוצרים שבא לכם ולהעביר לנציגה שבסופר. אחר כך הכל ירוכז ויועבר מסודר לארגון הסיוע "עמליה".

יום ראשון:

  1. גודפארם, קינג ג'ורג' 25, 20:00-21:00 (מישל 054-7603009)
  2. ויקטורי, דיזינגוף 224 - 19:00-20:00 - (דורין 0508765837)
  3. מגה בעיר, דיזינגוף סנטר - 20:00-21:00 - (אליה 052-6035616)

יום שני:

  1. ויקטורי, אחד העם 13, 21:00-22:00 - (רוני 054-7800858)
  2. מגה בעיר, לונדון מיניסטור, 20:00-21:00 - (מאיה 052-4825708)

אפשר גם להביא את המוצרים שקניתם בזמנכם ל:

  1. יונה הנביא 32 דירה 6 - בתיאום עם אליה 052-6035616
  2. ריינס 41 קומה 1 - בתיאום עם גליה ותומר 054-5881969


תודות לכל מי שתרמו








03/12/2016

היסטוריה של תל אביב - ביבליוגרפיה

באחד הסיורים שלי נתבקשתי להמליץ על ספרים שעוסקים בהיסטוריה של תל אביב. מי שפנתה אלי עם הבקשה הזו - מדריכת טיולים מוסמכת ומבינת עניין - הוסיפה שיש הר של חומר על ירושלים, אבל אין כמעט כלום על תל אביב. כפי שכתב נתן אלתרמן: "אומרים אנשי ירושלים / תל אביב היא סתם גלגל / אין היסטוריה בה אף כזית / ונביאים בה אין בכלל..." בהתחלה חשבתי לכתוב רשימה ביבליוגרפיה כמה שיותר מקיפה, אבל זו משימה גדולה מדי, ולכן אני אתמקד בספרים שאני מצאתי אותם מעניינים במיוחד.

כשנכנסים לוויקיפדיה - לערך "תל אביב" או לערך "היסטוריה של תל אביב" - וגוללים לחלק של "לקריאה נוספת" מוצאים את הספרים הקאנוניים, אלה שנכתבו בכובד ראש, עם תשומת לב למסמכים ארכיוניים והקפדה על עובדות. למשל, הסדרה של יעקב שביט וגדעון ביגר על ההיסטוריה של תל אביב (בארבעה כרכים), "חלום שהפך לכרך" מאת חוקר תולדות העיר ומורה הדרך אילן שחורי (ראה אור לראשונה ב-1990 ויצא בגרסה מעודכנת בשנת 2009, שנת המאה של תל אביב), וגם "תל אביב: חולות שהיו לכרך" של נתן דונביץ' משנת 1959 (שנת היובל לתל אביב). על כל אלה מעפיל הספר "הו עיר הו אם" / שלמה שבא. הוא לא בהכרח יותר טוב מהאחרים או יותר מדויק, אבל הוא בהחלט הפך להיות ה-ספר על ההיסטוריה של תל אביב, והוא כתוב בצורה עיתונאית וקולחת ולא כספר היסטוריה. עד כאן ספרים ששופכים אור על ההיסטוריה הרשמית והמלאה של תל אביב, ומכאן והלאה ספרים שהם יותר אנקדוטליים.

"עם תל אביב בגולה" / מאיר דיזנגוף - פרק עלום בתולדות העיר הוא שמונה חודשים בזמן מלחמת העולם הראשונה, שנודעו לימים כ"גירוש תל אביב". התורכים רצו לגרש את היהודים מאזור יפו כדי שלא חלילה יעשו יד אחת עם הבריטים ויסייעו להם בכיבוש הארץ. בתקופה שבה תושבי תל אביב נאלצו לנדוד לפתח תקווה, לכפר סבא, לכנרת ולראש פינה, מאיר דיזנגוף עמד בראש הגולים. בשל כך הוא זכה שיקראו על שמו לא רק את רחוב דיזנגוף המפורסם במרכז תל אביב, אלא גם רחוב קטן ביפו בשם "ריש גלותא" (וזה עוד מבלי להזכיר אתרים אחרים שנושאים את שמו, כמו גן מאיר ושכונת "קריית מאיר", שלא רבים מכירים). זה סיפור נוגע ללב על ההתמודדות של אוכלוסייה אזרחית עם מצב מלחמה, ועל התלאות של האזרחים שלמעשה אין להם שום צד בסכסוך.

"עיר קטנה ואנשים בה מעט" / נחום גוטמן, 1959 - ספר ילדים מאויר עם סיפורי מעשיות מהימים הראשונים של תל אביב. גוטמן גדל בשכונת נווה צדק שהוקמה כשכונה יפואית עוד לפני היווסדה של תל אביב, אך הוא הצליח בציוריו ובסיפוריו לתת את הרושם שאחוזת בית (כך קראו לתל אביב בראשיתה) צמחה מן החולות. הוא לא רק לימד את הילדים היסטוריה, אלא גם יצר אותה במו ידיו. בציוריו רואים את רחובה הראשי של אחוזת בית, כשברקע החולות, חוף הים, ויפו רחוקה ברקע. מה זה? כיצד מחק את שכונת נווה צדק, שכונת ילדותו? לכן, הספר הזה מעניין כי הוא מראה איך ממציאים מיתוס. חמישים שנה אחרי ייסודה של אחוזת בית, ושבעים שנה אחרי הקמת נווה צדק, אין גבול לגמישות של הזיכרון.

"תל אביב העיר האמיתית: מיתוגרפיה היסטורית" / מעוז עזריהו, 2005 - אם גוטמן יצר לנו מיתוס, עזריהו מנסה לפרק אותו. הוא חוקר את השיח סביב תל אביב, בנאומים, במכתבים, בכתבות ובמאמרים. הוא נע ונד בין כינויים שונים שדבקו בה, כשהמדהים ביותר הוא "עיר הפלאות" - תל אביב צמחה כל כך מהר החל בשנות ה-20', שזה פשוט היה פלא. הדימויים של תל אביב כ"עיר עברית במאת האחוזים" וכ"עיר העברית הראשונה" לא חומקים מעינו הבוחנת של עזריהו, שלא מתעקש להשוות את הדימוי למציאות, אלא רק לחשוף את מה שחשבו על תל אביב, כיצד דיברו עליה, ומה כוחה המיתי.

"תל אביב - מדריך הרחובות" / יחיעם פדן, 2005 - רוצים לדעת למה קוראים לרחוב מסוים בתל אביב בשם זה? גשו אל המדריך. הוא זמין גם באתר העירייה וגם בוויקיטקסט. עבורי מדובר בשעות של הנאה.

"טיול קטן בעיר גדולה" / עופר רגב, 1999 - אמנם לא ספר הטיולים העדכני ביותר, אבל זה הספר שבזכותו התחלתי להדריך סיורים בתל אביב. רגב ליקט אתרים בעיר וחיבר ביניהם מסלולים, ועם הספר הזה ממש היה אפשר לצאת ולטייל ברחבי העיר ולגלות פיסות נוספות מההיסטוריה שלה. עד היום, כשאני חוקר אתר מסוים בתל אביב, אני פותח גם את הספר הזה כדי לראות מה רגב כתב עליו. הוא אגב ממשיך להדריך סיורים בתל אביב

"יפו-נוה צדק: ראשיתה של תל אביב" / מרדכי אלקיים, 1990 - הספר הזה היה צריך להיות חלק מהספרים הקאנוניים על ההיסטוריה של תל אביב, עם עומק מחקרי מרשים ורוחב יריעה פנטסטי. אבל הוא פשוט לא מתאים למיתוס התל אביבי על כך שלעיר אין היסטוריה, אין שורשים. ובכן, הספר הזה משיב למיתוס הזה מנה אחת אפיים, ומספר על חידוש הקהילה היהודית ביפו בתחילת המאה ה-19, וכן על הקמת השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר בסוף המאה ה-19. מפתיע לקרוא על הדמויות המופיעות בו, משום שהשמות מסגירים את הפער בין המיתולוגיה להיסטוריה - הרחובות הראשיים בתל אביב נושאים שמות אשכנזיים למהדרין, ופתאום אתה מגלה שהיו גם מטלון, אבולעפיה, זינו, אמזלג, מויאל, אבוטבול, שלוש, שמחון, אוחיון, מולכו, אלקיים, קורקידי ועוד. כל אלה עלו ארצה מאזור ה"מגרב" (=המערב בערבית, אזור מרוקו של ימינו) ומרחבי האימפריה העות'מאנית, עוד לפני העלייה הראשונה, לפני שאשכנזים עלו ארצה בהמוניהם ושינו את המאזן הדמוגרפי ואת ההיסטוריה.

"האור והקסם" / רוביק רוזנטל - סיפורים על תל אביב של פעם. הרבה צ'יזבטים שאסף רוזנטל, שהוא לא רק בלשן מקצוען אלא גם חובב תולדות תל אביב, שלא יכול לראות את הכיעור של העיר כדבריו.

"עיר לבנה עיר שחורה" / שרון רוטברד (בהוצאת בבל) - לחובבי האסכולה הפוסט-קולוניאלית, הספר הזה מומלץ בחום. יש בו ניתוח נהדר על האופן שבו תל אביב לא קמה בזכות עצמה, אלא כתשליל של יפו, כאנטיתזה של העיר העתיקה, הים-תיכונית, המזרחית, הערבית, הלוונטינית. תל אביב קמה כאירופה קטנה בלב לבה פלשתינה בכוונה. רוטברד מביא מכתביו של הרצל, שלא סבל את יפו, ומדבריהם של מנהיגים ציונים נוספים, שכולם מתייחסים ליפו כאל הדבר הזה שמפריע למאמצי ההקמה של השטעטל המזרח-אירופי שהוא תל אביב.

"עיר עם קונספציה" / נתי מרום (בהוצאת בבל) - נקודת המוצא של מבקר סטנדרטי בתל אביב היא שמדובר בעיר לא מתוכננת. הרחובות עקומים, אין מספיק חנייה, למה בנו את זה פה ולא שם, ואיך בכלל יוצאים מכאן. מסתבר שהתכנון היה מלאכת מחשבת, כבר מהימים של אחוזת בית, וביתר שאת עם "תוכנית גדס" של 1927 (תוכנית האב המשובחת של האדריכל הסקוטי, סר פטריק גדס, שלמעשה תכנן את תל אביב מבוגרשוב ועד הירקון). לא זו בלבד שהתכנון תמיד היה נוכח, אלא שהוא תמיד ניסה לענות על שאלות בוערות של אותה תקופה. ההנחה הסמויה הייתה שתכנון הוא תרופה הכרחית ומספיקה לכל מחלה עירונית. אין מספיק גינות? נתכנן יותר. הכבישים לא רחבים מספיק? נתכנן אחרת. הבתים צרים מלהכיל? נתכנן עוד. הכל שאלה של תכנון, ותכנון הוא תשובה להכל. ובכן, מסתבר שבכל דור ודור מתכננים חושבים זאת, ולימים מבינים שתכנון הוא לא תרופת פלא לשום דבר. כל תכנון מביא איתו את החוליים שלו, ולעתים "צריך לתכנן אחרת" זה שם קוד ל"צריך להרוס את מה שתכננו פה בעבר, כי מה לעזאזל הם חשבו". מרתק לראות כיצד תל אביב התפתחה דווקא עם הרבה תכנון, עם קונספציה, ואולי זה סוד הצלחתה - כמו שסרט טוב מצליח להשכיח מלבו של הצופה את העובדה שמדובר ביצירה, בהמצאה שהוקדשו לה הרבה מאמצים, כך גם העובדה שרבים חושבים שתל אביב אינה מתוכננת, מעידה על טיב התכנון העירוני שלה.

מהנעשה בעירנו / עלי מוהר (בהוצאת עם עובד) - קובץ טוריו של הפזמונאי וכותב הטורים שיצק משמעות חילונית, ליברלית וחתרנית לחיים בתל אביב. חיים גורי כתב על הספר:
לא עיר מגדלית, זרה ורחוקה, עלוטת ערפל צפוני, ולא עיר ארמונות שיש וזהב, אלא עירנו שלנו, הבטונית, האספלטית, הפלבאית, אכולת השמש והמלח, ירוקת השדרות ועצי חצרות הבתים. לא חוכמה לאהוב את ירושלים ולהשתחוות לה אפיים מעל פסגת הר הצופים, לומר לה "מאה דורות חלמתי עליך". לירושלים כ-80 כינויים שהוצברו מהמקורות והיא נזכרת כ-600 פעמים בתנ"ך. לתל אביב, להבדיל, שלושה בלבד, לפי מיטב ידיעתי: "העיר העברית הראשונה", "העיר הלבנה" ו"עיר ללא הפסקה". אך "בכל זאת יש בה משהו".
לאחרונה גם יצא לאור קובץ נוסף בשם "עוד מהנעשה בעירנו", והנה כמה קישורים בהקשר זה -
- "על עלי מוהר והפוליטיקה של היומיומי"
- "עשור למותו של עלי מוהר: ניחוח קלמנטינות ואבק ברוש"
- רושם פעמי הזמן: "עוד מהנעשה בעירנו" מחזיר אותנו לזוטות היפות שמרכיבות את החיים
- סוד גאוניותו התקשורתית של נתניהו (מתוך "עוד מהנעשה בעירנו")

"תל אביב-יפו" / מודי בר און וענת זלצר, 2009 - סדרה בת שלושה פרקים (היו מתוכננים עשרה פרקים, אך לבסוף נוצרו רק שלושה, מחוסר תקציב) שהופקה לרגל שנת המאה לתל אביב. זו אולי הסדרה הדוקומנטרית המוצלחת ביותר של בר און וזלצר (משתווה לה באיכותה רק הסדרה "מדינת היהודים", שעוסקת בתרבות ובבידור בישראל מימי היישוב היהודי ועד ימי הטלוויזיה המסחרית, אך ישנן עוד סדרות דוקומנטריות משובחות לצמד היוצרים). יש ערך בוויקיפדיה שמתמצת את סיפור המסגרת של הסדרה, אבל שווה פשוט לשבת ולצפות בכל הפרקים - כולם זמינים ביוטיוב (1, 2, 3). גם בפרק הראשון וגם בפרק השני ישנה התייחסות נרחבת למשפחת שלוש, שהיא למעשה אחת המשפחות היחידות שליוו את כל תהליך ההקמה של תל אביב - מחידוש הקהילה היהודית ביפו, דרך הקמת השכונות שמחוץ לחומות ובכללן נווה צדק, ועד ייסוד אחוזת בית היא השכונה שלימים תיקרא תל אביב.

אחרון חביב - עוד לא עיינתי בספר "בכוחותיה העצמיים - ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים" מאת ערן אלדר, אבל הכותרת של הספר מושכת אותי מאוד, ואני מקווה שבקרוב אספיק לקרוא אותו.

13/11/2016

סיור התחדשות בדיזנגוף - מועד נוסף

*אחרי שני סיורים מלאים בסופ"ש החולף, נפתחה ההרשמה לסיור במועד נוסף - שישי, 18/11, בשעה 10:00* 

סיורי סוף השבוע היו נהדרים. הנה כמה תמונות מהסיורים בשישי-שבת (11-12/11/2016) -

צילם: חגי בורוקוב

06/11/2016

העניינים התלהטו

להאזנה לפוסט זה - לחצו כאן

לא ברור מה עיכב את מטוסי ה-F15 הראשונים של חיל האוויר. הם היו אמורים להתקבל בטקס רשמי שבו השתתפו ראש הממשלה יצחק רבין ושרי ממשלתו הראשונה. המטוסים התעכבו ונחתו רק סמוך לכניסת השבת. שרי המפד"ל לא השתכנעו שנעשה כל מאמץ לשנות את מועד הטקס, שגרם למעשה לחילול שבת. כמה ימים אחר כך הם נעדרו בהצבעת אי אמון. רבין בחר לפטר אותם, ובאותו ערב גם נסע לבית הנשיא ומסר את התפטרותו שלו. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא נאלץ להתפטר גם מתפקידו כיו"ר מפלגת העבודה, בגלל פרשת חשבון הדולרים של אשתו, לאה. שמעון פרס החליף אותו בתפקידיו, והוא ניצב מול מנחם בגין בהתמודדות על ראשות הממשלה. הבחירות היו סוערות כל כך שהאוויר רטט כחשמל, ובמאי 1977 הגיעה מערבולת הבחירות לשיאה - "המהפך". הפעם הראשונה שבה השמאל הישראלי איבד את השלטון. ובימים כל כך סוערים, ב-4 במאי 1977, כשכל הארץ רועדת לקראת הבחירות הגורליות ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה, שלמה להט, ראש עיריית תל אביב מטעם הליכוד, מוצא לנכון לכנס את מועצת העיר כדי למסור התנצלות: "השתמשתי בביטוי לא פרלמנטרי, שלא היה לו מקום".



מה בדיוק אמר להט? למה היו דבריו כל כך חריפים, שהוא נאלץ בעיצומה של דרמה ציבורית ארצית לקחת פסק זמן ולהתנצל? ידוע שחיים קוברסקי, מנכ"ל משרד הפנים, ביקש להעמידו לדין בגין העלבת עובד ציבור. נציב שירות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה החלו לבדוק את הנושא בעקבות הפרסומים בעיתונות ומחאות רשמיות שהוגשו להם. כשבוע לפני ההתנצלות, עוד התבטא להט באופן מעורפל, ספק מתנצל ספק מתרעם, ואמר "אינני חוזר בי מהביקורת אבל לא רציתי לפגוע אישית".

03/11/2016

מועד נוסף לסיור כיכר דיזנגוף

*הסיור שנקבע ל-11/11 התמלא! נפתחה ההרשמה לסיור נוסף ב-12/11*

כיכר דיזנגוף המיתולוגית חוזרת

רגע לפני שכיכר דיזנגוף המפורסמת חוזרת לימי זוהרה, מינהלת עיר עולם ותיירות של עיריית תל אביב-יפו שמחה להזמינכם לסיור מיוחד מסביב לכיכר צינה דיזנגוף. בסיור ניפרד מהכיכר הגבוהה ונחזור אחורה בזמן. נסתובב ברחוב שתמיד היה ה-מקום לראות ולהיראות, נראה את בתי הקולנוע הוותיקים ששינו פניהם, מבני הבאוהאוס שעברו שימור ושחזור, נשמע סיפורים פיקנטיים ורכילות של פעם ונגלה פינות חמד שמסתתרות בלב הכרך הסואן



סרטון התחדשות כיכר דיזנגוף

01/11/2016

סיור מיוחד - התחדשות כיכר דיזנגוף

עדכון 3/11/2016 - סיור זה התמלא, ונפתח מועד נוסף


כיכר דיזנגוף המיתולוגית חוזרת

רגע לפני שכיכר דיזנגוף המפורסמת חוזרת לימי זוהרה, מינהלת עיר עולם ותיירות של עיריית תל אביב-יפו שמחה להזמינכם לסיור מיוחד מסביב לכיכר צינה דיזנגוף. בסיור ניפרד מהכיכר הגבוהה ונחזור אחורה בזמן. נסתובב ברחוב שתמיד היה ה-מקום לראות ולהיראות, נראה את בתי הקולנוע הוותיקים ששינו פניהם, מבני הבאוהאוס שעברו שימור ושחזור, נשמע סיפורים פיקנטיים ורכילות של פעם ונגלה פינות חמד שמסתתרות בלב הכרך הסואן



סרטון התחדשות כיכר דיזנגוף

18/10/2016

פה גר

ברחבי תל אביב פזורים אינספור שלטים מאירי עיניים. כאן צריך לעצור, שם לתת זכות קדימה. פה פרסומת לבירה, ועל ידה פרסומת לחיתולים. אבל השלטים החביבים עלי הם השלטים שמספרים מי התגורר כאן. עכשיו אפשר לראות את כל השלטים הללו על גבי מפה - נכנסים לשירות המפות של עיריית תל אביב (נקרא גם GIS, ראשי תיבות של Geographic Information System) בכתובת https://gisn.tel-aviv.gov.il, ואז מפעילים את שכבת "פה גר" תחת הקטגוריה "תיירות, פנאי, תרבות וספורט". כך זה נראה:




גם באתר Ynet מדווחים - "גרה בשינקין: המפות החדשות של תל אביב" (10/8/2016)

01/10/2016

אחרי החגים: כיכר דיזינגוף חוזרת

(וידאו)

תודה ענקית, יובל לייזרמן !

כיכר דיזינגוף נחנכה בשנת 1938 ונקראה על שם צינה דיזינגוף, אשתו של ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, מאיר דיזינגוף. הכיכר הייתה מרכז "העיר הלבנה", עד להגבהתה בשנת 1978, והבניינים הסובבים אותה היו מופת לסגנון הבאוהאוס. אחרי החגים, יחלו העבודות להורדת הכיכר למפלס הרחוב, כדי להשיב את הכיכר לימי תפארתה. שנה טובה מכיכר דיזינגוף!

**עדכון 2/10/2016 - התאריכים להורדת כיכר דיזינגוף המוצגים בסרטון ולהלן הם אלו שהגיעו לידי. הכתבת המצוינת הילה שמר מ-Xnet ביררה את התאריכים עם עיריית תל אביב. נמסר לה שכנס תושבים וכנס בעלי עסקים לא ייערכו לפני החגים. כלומר, הכנסים ייערכו לכל המוקדם בסוף אוקטובר.

אוקטובר 2016 -
9.10 כנס תושבים
28.10 שוק העתיקות עובר לכיכר גבעון (ליד הסינמטק)
30.10 המופע האחרון של פסל אגם

נובמבר 2016 -
9.11 הנפה ושינוע פסל אגם
20.11 התחלת העבודות להורדת הכיכר

קרדיטים (CC3):
תמונת כיכר דיזיגנוף - Itaifortis
מוזיקה -  Martijn de Boer (NiGiD) // Jam in C

11/09/2016

מלחמות השבת ומכסי ביוב

כתב רשות השידור אלון שרביט לקח אותי לנווה צדק כדי לדבר על ההיסטוריה של השבת בתל אביב. כתבתי על כך באריכות בפוסט "קצת היסטוריה על השבת בתל אביב" שפרסמתי בקיץ 2014. כתבתי אז על שרשרת השבת שנמתחה ברחוב הרצל, הרחוב הראשי של אחוזת בית, השכונה שממנה צמחה העיר תל אביב. כתבתי אז גם על המשבר הקואליציוני סביב סרט תדמית של עיריית תל אביב, שהציג נערה הולכת לים בשבת. החרדים הציעו שהסרט יציג מתפללים הולכים לבית הכנסת, אך בסופו של דבר הסרט פשוט נעלם ועימו המשבר הקואליציוני.

הכתבה המלאה בקישור הזה: מלחמות השבת (צולם ביום חול; שודר בערוץ 1 בערב שבת, ב-9/9/2016). מתחיל בדקה 01:05 -




הנה כמה ציטוטים מתוך הכתבה (כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מם):




29/08/2016

בית הספר לבנות

טור זה פורסם באתר xnet בתאריך 29/8/2016 -- בתודה לאיתי כ"ץ והילה שמר

מרכז סוזן דלל, שנחנך ב-1989, הפך לאבן שואבת לקהל שהגיע לנווה צדק מדי ערב והפיח בה רוח חיים. היא הפכה מ"המקום הכי נמוך בתל אביב", שכבר היו תוכניות מאושרות להחריבו עד היסוד, לשכונה הכי נחשקת בישראל. זה קרה בזכות תרומתה הנדיבה של משפחת דלל מלונדון, שביקשה להנציח את הבת סוזן בקריאת מרכז תרבות ומחול מודרני על שמה. כעת, המשפחה מרימה תרומה נוספת להקמת "חלל מרחף" על גג הבניין המרכזי של מרכז סוזן דלל, ששימש בעברו כבית הספר לבנות של נווה צדק.

ב-1908 הייתה זו תרומה של יהודי מרוסיה, פיינברג שמו, שאיפשרה את הקמתו המקורית של בית הספר לבנות. אם יש למפעל הציוני מורשת שמתמידים בה, הרי שהיא ללא ספק הפילנתרופיה. בלי התרומות של הרוטשילדים למיניהם, זה לא היה מצליח.



המשימה להפוך את הכסף לבניין הוטלה על הקבלן, יליד הארץ, יוסף אליהו שלוש. שלוש מספר באוטוביוגרפיה "פרשת חיי" על התדהמה שהיכתה בו כשקיבל את התוכניות ששורטטו "על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה". באותה תקופה גם התחזקה הקריאה האידיאולוגית ל"עבודה עברית", וחברי הוועדה שפיקחה על הקמת בית הספר - זלמן דוד לבונטין, מאיר דיזינגוף וחיים חיסין - הכריחו את שלוש להעסיק פועלים יהודים שעלו מרוסיה.

הקבלן יוסף אליהו שלוש
הוא התרעם על התערבות הוועדה, והסביר כי העולים מרוסיה אינם מיומנים בעבודות בניין: "בארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים, אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבניין המקובלות במזרח". חרף אזהרותיו של שלוש, לפועלים נמסרה מלאכת הנגרות של גג הבניין והנחת הרעפים, ו"באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מיהרתי החוצה והנה כל הגג קרס". ועדת החקירה שהוקמה בעקבות האירוע זיכתה את שלוש מכל אשמה, והוא הקים לאחר מכן גם את בית הספר לבנים, אף הוא חלק ממרכז סוזן דלל של היום.

כשאדריכלות מתנגשת עם זהות מקומית

הסיפור על הגג הקורס הוא משל טוב להתנגשות שבין אדריכלות וזהות מקומית. האם "החלל המרחף" שיוקם על בניין בית הספר לבנות יקרוס גם הוא בגלל התעלמות מהסביבה? לא, אבל התעלמותו מהסביבה כואבת. מבחינה אדריכלית, יש להלבשה המודרניסטית על גג הבניין פוטנציאל לפגוע באופי המיוחד של השכונה. תוספת הזכוכית והפלדה של "החלל המרחף" היא סימן ההיכר של הבנייה המודרניסטית. התוספת מזכירה בחומריה את החיפוי של מוזיאון האצ"ל, שנמצא ממש על קו החוף הסמוך לכאן. החומרים הללו עומדים בניגוד מוחלט לאבן הכורכר המקומית, ומדגישים את השבר שבין הישן לחדש.

הבתים של נווה צדק, שנבנו עוד לפני הקמת תל אביב, שילבו סגנונות של מזרח ומערב ויצרו תערובת מעניינת, מקומית ומעודכנת, ולעומתם "החלל המרחף" שינחת על מרכז סוזן דלל לא יוכל אלא לדקור את העין, כמו מגדל נווה צדק המזדקר מעל השכונה.

אך מעבר לסוגייה האסתטית, יש כאן פוטנציאל לנזק חמור בהרבה. ההתעלמות מהסביבה באה לידי ביטוי במובן אחר, כואב הרבה יותר - זו ההתעלמות משכונות אחרות בתל אביב, שנמצאות היום בדיוק במצב שבו הייתה שרויה נווה צדק בשנות ה-80. התרומה המשמחת של משפחת דלל הייתה יכולה להשיג הרבה יותר, אילו הייתה מביאה להקמתו של עוד מרכז תרבות כמו "סוזן דלל" בשכונה אחרת. ואם כך יהיה, לא רק נזכה לראות את שכונת התקווה או את יפו ג' הופכות לנווה צדק, אלא גם נזכה לראות צדק.

27/07/2016

כיכר צינה

טקסט זה נכתב לקראת ערב "סיפור מקום #4 - רחוב דיזינגוף" בגלריה זהזהזה

צינה דיזינגוף
כיכר דיזינגוף (או בשמה הרשמי: כיכר צינה) עומדת בניגוד חד להיסטוריה הפוליטית של תל אביב. העיר העברית הראשונה מיעטה להנציח נשים במרחב הציבור. עד היום - רק 3% מהרחובות בתל אביב קרויים על שם נשים.

רצה הגורל והגברת דיזינגוף הלכה לעולמה שש שנים לפני בעלה. הכיכר המרכזית בעיר ההולכת ונבנית נקראה על שמה, ואת הרחוב הראשי החוצה אותה קראו על שם ראש העיר המיתולוגי, מאיר דיזינגוף. כמה סמלי שהאישה מונצחת במעגל, והגבר מקבל קו ישר. אם לא הייתה "אשתו של", ספק אם היינו מזכירים אותה הערב.

את היחס בין נשים לגברים הגדירה סימון דה-בובואר במטאפורה נהדרת - הגבר רואה עצמו כאנך, כנקודת הייחוס האולטימטיבית. האישה היא האלכסון לאנך, היא נמדדת לפי הגבר. במילותיה של דה-בובואר: "האנושות היא זכרית והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא ביחס אליו." כך גם במקרה של גברת דיזינגוף.

כיכר צינה עומדת בניגוד חד לגינה הקטנה הנמצאת מרחק שתי דקות הליכה ממנה. אנחנו קוראים לה בחיבה "גינת הבנות", כי היא מוקפת בארבעה רחובות קטנים, שכולם קרויים על שם נשים. על שם מי? אסתר המלכה, רות המואביה, יעל ושולמית. כולן דמויות תנ"כיות, כולן נודעו בכישורי הפיתוי שלהן. אם אסתר לא הייתה מפתה את אחשוורוש, ורות לא הייתה מפתה את בועז בגורן, ויעל - את סיסרא, לא היינו שומעים עליהן. על שולמית נכתב "הנך יפה רעייתי", וההמשך גרפי מכדי לחזור עליו כאן. זו הייתה הגרסא של שיר השירים ל"וואי וואי מה הייתי עושה לך".

לעומת כל הנשים הפתייניות הללו, גברת דיזינגוף - צינה - מתבררת כפריג'ידית. אבל לפחות היא יכולה להיזכר בזכות היותה "עזר כנגדו", היחס הראשוני שבין אדם לחווה. לנשים בעולם הגברי יש שתי אפשרויות - להיות קדושה או קדשה, מדונה או זונה. שתי האפשרויות הן האלכסון לאנך.


אין כמו רחוב דיזינגוף כדי להדגים את יחסי הכוח בין גברים לנשים. רחוב דיזינגוף הוא האנך, ומכיכר דיזינגוף יוצא האלכסון שלו - רחוב ריינס. רחוב קצר יותר, צר יותר, אבל אומר לנו הרבה יותר. בשנות ה-50' וה-60', כשרחוב דיזינגוף היה המקום לראות ולהיראות בו, הומצא הפועל "להזדנגף". אבל מי שלא היה מרוצה מיופייה של בת הזוג שלו היה מצעיד אותה לא ברחוב דיזינגוף, אלא ברחוב הנחבא אל הכלים. הנערות שלא זכו להזדנגף, כינו אותן "נערות ריינס". שוב נשים נמדדות ביחס לגבר, ביחס למה שחושבים עליהם הגברים. במילון הסלנג מופיע: "נערת ריינס - (בהיתול), נערה מכוערת, 'שמתביישים ללכת איתה ברחוב דיזינגוף' [רחוב ריינס שבתל אביב מקביל לרחוב דיזינגוף]."

ואני מדגיש - לא מקביל, אלא אלכסוני. ההיסטוריה הפוליטית של העיר הזאת, ושל ערים בכלל, יכולה ללמד אותנו הרבה על יחסי הכוחות. יחסי הכוחות בין ערבים ויהודים, בין צפון לדרום, בין אשכנזים למזרחים ובין עשירים לעניים מרוחים על המפה. גם יחסי הכוחות בין הולכי הרגל ורוכבי האופניים לבין נהגי המכוניות נמצאים בכל תמרור, בכל פינת רחוב, בכל כיכר מוגבהת. ויחסי הכוחות בין גברים לנשים, כמובן, עליהם סיפרתי כאן הערב.

כשניפטר מהרודנות של הרחוב הראשי, של האנך, של רחוב דיזינגוף, אולי יעלה כוחה של נערת ריינס. נוכל לראות שברחוב ריינס חיה עדה בן-נחום, מנהל התיאטרונים המפורסמת, נכיר את חנה צ'יזיק שייסדה חווה חקלאית בקצה הצפוני של רחוב ריינס וגידלה שם דור של חלוצות, ובוודאי נגלה את ג'ניה אוורבוך שהייתה ה-אדריכלית של העיר הלבנה, והיא שתכננה את הבניינים סביב כיכר צינה.

כיכר צינה בימים פחות חמים
*עדכון 5/9/2016 - בבלוג "אורבנולוגיה" התפרסמה רשומה בנושא "הפוליטיקה בשמות הרחובות באפריקה". אם אהבת את הפוסט שלי כנראה שגם זה יעניין אותך

26/03/2016

בית צעירות מזרחי

היסטוריה ופוליטיקה במרכז הקהילתי החדש בתל אביב - מרכז דב הוז

בית צעירות מזרחי - הדמיה (2014)

מודעה מוזרה


אבנר שביט היה מרצה שלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. לרבים הוא מוכר כמבקר הסרטים של וואלה, שכותב ממקום מושבו בפאריז. חוץ מזה, הוא מפרסם בפייסבוקו כל מיני מודעות דרושים ומודעות על דירות שמחפשות שוכרים/שותפים/סאבלטרים וכו'. עוקבים אחריו 13,000 איש בערך, ובהם גם אני

נתקלתי אצלו ברצף מודעות שגרתי. מודעה אחת צדה את עיניי: "למרכז קהילתי חדש במרכז תל אביב דרוש/ה רכז/ת פעילויות ותוכן במשרה מלאה". מוזר... אני מנוי לכל העדכונים האפשריים בנוגע לתל אביב, ולא ראיתי שום דבר בנוגע לזה

21/03/2016

היסטוריה תל אביבית ברשת

*עדכון 18/10/2016 - "פה גר" (כל שלטי ההנצחה בתל אביב שמוקדשים לאישים שפעלו בה)

יש שני אתרי אינטרנט שמוקדשים להיסטוריה של תל אביב, ושאני נעזר בהם רבות. שניהם מכילים תמונות היסטוריות, מאמרים על אתרים שונים ברחבי העיר, ובאופן כללי מאוד עוזרים להכיר את ההיסטוריה של תל אביב. כשאני רוצה לבנות סיור חדש בעיר, אני מוצא את עצמי משוטט לא מעט בשני האתרים הללו - תל אביב 100 ו-VTLV

09/03/2016

איחוד רשויות בישראל

פוסט קודם: התנועה לאיחוד המטרופולין
פוסט המשך: פלוס ועוד פלוס שווה מינוס

פסל "יד לשילוב" - לציון איחוד פרדס חנה וכרכור ב-1969
אז הפוסט הקודם היה בבחינת "תקציר הפרקים הקודמים" בפרשת האיחוד בין תל אביב ובת ים - פרשה שמתגלגלת לה בשנתיים האחרונות. אבל נותרנו עם השאלה המרכזית - האם זה כדאי? כאן המקום להסבר על איחוד רשויות בישראל, שיראה שאין תקדים לאיחוד ערים בסדר גודל כזה

05/03/2016

אחרי המרתון

זהו פוסט המשך לשני פוסטים קודמים מהשבוע שעבר - מרתון תל אביב 2016 ו-לשכנע את רינה מצליח


מה מאפיין עיר גדולה? האם מרתון הוא אחד המאפיינים של עיר גדולה, של עיר בקנה מידה עולמי?

התחרות המקומית בין ירושלים לתל אביב היא תחרות בריאה - שתי הערים מתחרות ביניהן על כספם של המשקיעים, על זמנם של התיירים ועל דעתם של התושבים. במקרה הזה, קנאת ראשי ערים תרבה מרתונים. עוד לא שקע האבק ממרתון תל אביב, וכבר אנחנו נערכים למרתון ירושלים. בעיניי, זה לא מה שמאפיין עיר גדולה. הנה, המרתון הוותיק בישראל הוא בכלל מרתון טבריה

25/02/2016

עלייה דאדא

Aliyah Dada - פוסטר הסרט
הבמאית הרומנייה אואנה גיורגיו יצרה סרט על העלייה היהודית מרומניה לארץ ישראל שהחלה ביתר שאת בסוף המאה ה-19. לסרט קוראים "עלייה דאדא" ויש לי בו עניין אישי - סבא שלי, אביעזר שלוש, מככב בו

הנה לוח ההקרנות, שבחלקן ישנה גם שיחה עם היוצרת לאחר הסרט -

14 במרץ, 19:00 - סינמטק תל אביב
15 במרץ, 18:30 - סינמטק חיפה
17 במרץ, 19:00 - סינמטק ראש פינה
18 במרץ, 16:00 - סינמטק חיפה
19 במרץ, 15:00 - סינמטק תל אביב
19 במרץ, 17:00 - סינמטק חולון
20 במרץ, 18:30 - סינמטק ירושלים

24/02/2016

מרתון תל אביב 2016

בעקבות הפוסט הזה פרסמתי עוד שניים - לשכנע את רינה מצליח | אחרי המרתון

אנדרטה לשואה ולתקומה ליד נעל
אני מצפה בקוצר רוח למרתון תל אביב שיתקיים ביום שישי הקרוב (26/2). מדי שנה, העיר נסגרת ברובה לתנועת מכוניות, והשקט ברחוב שלנו עולה אפילו על השקט של יום כיפור. אלפי רצים הולכים ליהנות מאירוע הספורט הזה. ערים רבות בעולם מקיימות מרתון, שנועד גם למשוך תיירים ולעודד את העסקים בעיר.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...