19 בספטמבר 2016

שיימינג לעצים

הפוליטיקה של המרחב הציבורי נחשפת בראיון קצר (למטה) שמתגלגל ברשתות החברתיות בטייםאאוט. הכתב גיא פרחי ראיין את האקטיביסט האורבני אילן גולדשטיין, בעקבות ההחלטה לעקור 11 פיקוסים עם הורדת כיכר דיזנגוף. גולדשטיין שם את האצבע בדיוק על הנקודה הנכונה - היה הרבה יותר קשה לעקור את הפיקוסים אם לא היו מקטרים עליהם השכם והערב מתחת לכל עץ רענן. "זה מלכלך", "זה מביא עטלפים", "זה מין פולש", "זה מרים את המדרכות". הפיקוס באמת עבר רצח אופי. באותה מידה, גם רוכבי האופניים החשמליים מקבלים את אותה התייחסות בשנים האחרונות בהיותם "מין פולש" בעיני חלק ממשתמשי הדרך.



הורדת כיכר דיזנגוף נועדה להחזיר את המרחב הציבורי להולכי הרגל. יבורכו התושבים שהקימו את החזית להורדת כיכר דיזנגוף לפני שש שנים, ויצאו למאבק על החזרת הכיכר לגובה פני הרחוב, ובראשם מור גלבוע ועומר כהן, שממשיכים בפעילותם בתחום הקיימות עד עצם היום הזה. אך מה קורה בפועל? כל החששות לקראת העבודות, שצפויות להתחיל אחרי החגים (בנובמבר 2016), מופנים לסבלם של נהגי המכוניות. התוכנית המקורית להורדת הכיכר אפילו כללה הקמת חניון תת קרקעי - בדיוק ההפך מהרעיון של העדפת הולכי הרגל על פני עידוד השימוש במכוניות!

כששואלים מה יקרה בזמן העבודות ולאחריהן, מתייחסים בעיקר לשאלה האם יהיו פקקים. עם זאת, השאלה הרלוונטית לרוב התושבים תהיה האם נקבל מרחב ציבורי טוב יותר עם הורדת הכיכר. התוכנית הנוכחית העלתה כמה תהיות האם מדובר בעיקר בנוסטלגיה לכיכר שגם בשנותיה המפוארות כביכול הייתה לא יותר ממעגל תנועה. דווקא היה שווה להתייחס לתוכניות שהוצעו במסגרת התחרות לעיצוב מחדש של הכיכר שערכה החזית להורדת כיכר דיזנגוף. אחת ההצעות, של האדריכלית קרן אנגלמן, פשוט מצוינת:


ההצעה של אנגלמן, שדומה לאות א', בעצם שומרת על הכבישים הקיימים (רחוב דיזנגוף ממשיך להיות דו-סטרי, עם יציאות דרומה לפינסקר וצפונה לריינס). אמנם יש חשש קל שתנועת המכוניות תהיה מהירה מדי בחלק זה של רחוב דיזנגוף, אבל אפשר לטפל בזה. מה שמרוויחים מהתוכנית הוא שטחים ציבוריים מדהימים להולכי הרגל. מעניין שבהדמיה של תוכנית ה-א' לא מופיעים הפיקוסים שהיו יכולים להינצל עם אימוץ תוכנית זו. אדריכל העיר תמך, מהנדס העיר התנגד, וההצעה של אנגלמן לא התקבלה.

אבל מה יהיה עם המזרקה של יעקב אגם? היא תועבר למקום אחר בזמן העבודות, ותוחזר למרכז הכיכר בסיומן. למרות שהעירייה הזניחה את הפסל הקינטי של אגם במשך שנים רבות, בית המשפט חייב אותה לשפץ אותו (בהתאם לחוזה שנחתם עם האמן), והיא מחויבת להשאיר אותו ולתחזק אותו באותו מקום, לצמיתות. צבי לישר, המתכנן של כיכר דיזנגוף בצורתה המוגבהת, לא רווה נחת מכך שהמזרקה הזו הפכה להיות מזוהה עם הכיכר. ההגבהה של הכיכר היא הפיצ'ר החשוב מבחינתו, שבעצם מביא להגדלה משמעותית של השטח המוקצה להולכי הרגל. הוא הציע לשפץ את הכיכר במתכונתה הנוכחית, בד בבד עם העלמת הפסל הקינטי, אבל גם הצעה זו לא התקבלה.

לקריאה נוספת:


Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...