10 באפריל 2011

אורבניזם בתל אביב: 6 - שבילי אופניים

זהו המשך ל- "אורבניזם בתל אביב: 5 - שיתוף ציבור"

אמנם התכוונתי לכתוב על כיכר דיזינגוף בפרק זה, אך אני שוב דוחה מעט את הנושא. את הפרק הזה אני כותב על שבילי אופניים, אבל מתוך כוונה לחבר אותו לפרק הקודם שעסק בשיתוף הציבור בתכנון העירוני.

החשיבות של שיתוף ציבור בישראל היא מכרעת בשל אופיין של מערכת התכנון ומערכת המשפט. שתי המערכות הללו משמשות את הציבור הרחב להגשת התנגדויות/תביעות נגד תוכניות בינוי. המבנה ההיררכי וההתנהלות המסורבלת מובילים לזמני טיפול ארוכים במיוחד, כך שהדרך הטובה ביותר לקדם תוכנית היא פשוט לוודא מראש שלא יהיו לה התנגדויות. במפגשים שמטרתם שיתוף ציבור, גם אם חלק מהאנשים לא מסכימים לתוכנית מסוימת, הם רואים שאנשים אחרים כן מסכימים, ואז יכולים לשנות את דעתם או לוותר על הגשת התנגדויות. כך שיתוף ציבור חוסך זמן וכסף ליזמים, כמו גם מגדיל את אמון התושבים ברשויות.

אני חושב שהגישה התכנונית בתל אביב היא כזו: ממילא אין אפשרות שכולם יסכימו עם תוכנית מסוימת. לכן, ממילא יוגשו התנגדויות. לכן, אין טעם לשתף את הציבור. אפילו חבל לבזבז זמן על שיתוף ציבור, כי זה רק יאריך את משך הפרוייקט, שיתארך ממילא בשל ההתנגדויות. הגישה התכנונית הזו היא גישה של "ראש בקיר". פרוייקטים כאלה ואחרים מוכרזים חדשות לבקרים, והציבור נדהם כל פעם מחדש מה הולכים לעשות לו.

הנה, למשל, תושבי רח' בלוך גילו לפתע שחתך הרחוב שבו הם גרים עומד לעבור שינוי מרחיק לכת. באתר האינטרנט של העירייה פורסם כי: "ביוני 2011 תחל העירייה בפרויקט שיפוץ רחוב בלוך, שיימשך כעשרה חודשים. חידוש הרחוב יכלול נתיב ייחודי לאופניים משני צידי הכביש ויחבר את רחוב בלוך לרשת שבילי האופניים העירונית המונה יותר מ-100 ק"מ... לצורך סלילת נתיב האופניים, יצומצם מספר מקומות החנייה בצדו הצפון-מערבי של הרחוב."

יותר מעניין הוא הדיון בדף הפייסבוק של העירייה (שהתברר כמאוד פעיל ויעיל). הרבה תושבים הופתעו מהקיצוץ בכמות מקומות החנייה, והתלוננו על כך נחרצות. אך בקרב תומכי העיקרון של תחבורה בת-קיימא ניכרה התלהבות.

אני תומך נלהב של הפחתת השטח שמוקצה לטובת חנייה, וזה גם משתלב בעיקרון של תחבורה בת-קיימא כחלק מגישת הניו-אורבניזם. אבל אני הרבה יותר מאמין בדמוקרטיה ובשיתוף ציבור. ואם מנחיתים משהו על הציבור מבלי להיוועץ בו, זה לוקח הרבה יותר זמן וכסף, כך שזה גם לא כדאי כלכלית.

עוד מאבק שהחל להתפתח בתל אביב הוא המקרה המוזר של שד' קק"ל. מסתבר שהתושבים שגרים בקטע הרחוב שבין נתיבי איילון לרח' בני אפרים יצטרכו לוותר על כמה מטרים משטחיהם לטובת פרוייקט שבילי אופניים. לטענת העירייה, "ההפקעה תאפשר הפחתת שימוש ברכב הפרטי".

מה שמעצבן אותי, מעבר לכך שלא משתפים את התושבים, זה שמורחים אותנו בתירוצים כאילו-ירוקים. כביכול, הפרוייקט בשד' קק"ל יאפשר סלילה של נת"צ (נתיב תחבורה ציבורית) ושבילי אופניים. בפועל, אם אלה ייסללו על חשבון שטחי מגורים (ולא על חשבון הכביש), לא תהיה שום "הפחתת שימוש ברכב הפרטי".

העירייה מצדיקה שיפוצים (שמסבים נזק, גם אם זמני, לתושבים) בטיעונים ירוקים. אני לא השתכנעתי מהניתוח של יואב לרמן שהעירייה החליפה דיסקט. אני יותר מתרשם ממה שאותו לרמן כתב על החניונים שהעירייה מתכננת להקים (שיחליפו חניונים קיימים בחניונים תת-קרקעיים גדולים יותר) - אלה חבלי לידה של מדיניות כביכול ירוקה שלא באמת יודעת מה היא רוצה מעצמה.

אני מרגיש שהשיפור שאנחנו מייחלים לו (הפחתת השימוש ברכב הפרטי) לא באמת יגיע מהשיפוצים של בלוך וקק"ל. לאו דווקא מפני שהם לא חלק מתוכנית רחבה יותר, אלא משום שאין הפחתה של נתיבי הנסיעה (במקרה של קק"ל לוקחים מהבתים, ובמקרה של בלוך לוקחים מהחנייה - הדבר האחרון שייקחו ממנו זה הכביש, ודווקא זה הדבר העיקרי שיפחית את השימוש ברכב הפרטי). מעבר לכך, הפרוייקטים הללו מערערים את האמון (השברירי ממילא) שיש לתושבים בעירייה, לא רק בשל היעדר מערכת יחסים של שיתוף ציבור, אלא גם מפני שה"ירוק" שמנסים למכור לנו לא באמת ירוק.

ובנוגע לתכנון שבילי האופניים - יש חילוקי דעות אם השבילים צריכים להיות על הכביש או על המדרכה או אולי אפילו על מפלס ביניים (נמוך מעט מהמדרכה, גבוה מעט מהכביש). בכל מקרה, מה שחשוב להבין הוא שללא הפרדה פיזית, אין הצלחה - לא כאשר השביל על המדרכה, ולא כאשר השביל על הכביש.

למשל, שבילי האופניים ברח' אבן גבירול ובשד' רוטשילד לא עושים את העבודה. רוכבי אופניים פשוט מעדיפים שלא להשתמש בהם. וזה לא מפתיע - התכנון שלהם קלוקל (מאוד מומלץ לקרוא את הרשימה "על איזה סעיף בהנחיות לתכנון שבילי אופניים לא עבר שביל האופניים שנסלל ברחוב אבן גבירול"). לשם המחשה, תראו עם מה צריך להתמודד כשרוכבים על אופניים באבן גבירול:



לעומת זאת, שבילי אופניים ברח' ריינס וברח' גאולה (שסומנו על הכביש ללא הפרדה) עומדים מיותמים, בעיקר מפני שרוכבי אופניים חוששים שתיפתח עליהם דלת מצידה של מכונית חונה. בדיוק לשם כך צריך לתכנן שבילים מוצלחים יותר, בערך כמו השביל ברח' משה דיין (וכמו השבילים שמתוכננים ברח' בלוך ובשד' קק"ל):



ועל מנת לחתום את נושא האופניים, אציין שכבר כתבתי על כך בשתי הזדמנויות אחרות - פעם אחת בהקשר של הצעה לפיתוח שבילי אופניים בין רמת השרון, רמת אביב ורמת החיל; ופעם שנייה בהקשר לתרבות האופניים שעשויה להתחולל פה יום אחד. כמו כן, אציין את פרוייקט השכרת האופניים שתל אביב עומדת להתחיל בו ממש בחודשים הקרובים.

בפרק הבא - כיכר דיזנגוף ועוד כיכרות.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...