עומס של דברים מונע ממני לכתוב על התחבורה הציבורית כפי שהבטחתי. אבל יותר חשוב מזה, הנה המאמר (פורסם אתמול ב-דה מרקר) שמתמצת בצורה הטובה ביותר מה הכי חשוב שיקרה בעתיד הקרוב, למען הסביבה ולמען שיפור איכות החיים העירוניים.
"סוף עידן הרכב הפרטי" / אוהד קרני
בחודשים האחרונים מתרבים הסימנים למותו הקרב של עידן הרכב הפרטי בגוש דן. על רקע מחירי הדלק המאמירים, גודש התנועה הבלתי נסבל ומצוקת החניה המחריפה, מתחילים ליפול האסימונים בקרב מקבלי ההחלטות במשרד התחבורה וברשויות המקומיות.
רק התבשרנו על הפעלת הנתיב המהיר ומתחם חנה וסע במחלף שפירים, וכבר נערך ניסוי הבוחן הרחבה של הפרויקט והחלת אגרות גודש. במקביל, עיריית תל אביב חנכה באחרונה את פרויקט תל אופן להשכרת אופניים, וחברת נתיבי איילון נערכת להחלת הפעימה השנייה ברפורמת התחבורה הציבורית בגוש דן, הצפויה ביולי. אין ספק כי אלה הן יוזמות מבורכות, המשקפות שינוי תפישתי ראשוני בדרך לתחבורה יעילה יותר ובת קיימא.
הקונספציה הישנה והכושלת ששלטה עד היום בתכנון התחבורתי היתה של העדפה ברורה לרכב הפרטי. במשך עשרות שנים ממשלות ישראל והרשויות המקומיות השקיעו ועודן משקיעות מיליארדי שקלים בהרחבת כבישים, בניית מחלפים וחפירת חניונים. ואולם כפי שהניסיון בעולם מלמד, ככל שהיצע התשתיות לרכב הפרטי גדל, הביקוש לנסיעה ברכב פרטי צומח בקצב רב עוד יותר - אסטרטגיית הרחבת המחלפים היא מפלצת שאינה יודעת שובע.
מדיניות זו היא שהביאה לנו את הפקקים, תאונות הדרכים, הזיהום ומצוקת החניה. תעדוף הרכב הפרטי היא גם מדיניות רגרסיבית - המגבילה את ניידותן של השכבות המוחלשות, חסרות הרכב. אין משמעות הדבר שאל לנו להשקיע בתשתית כבישים נאותה, אך יש לעבור מתכנון מוטה רכב פרטי לתכנון מוטה צרכים, המשקלל את הרכב הפרטי כאחת ממגוון אפשרויות תחבורתיות.
אולי הביטוי הנפוץ ביותר לתעדוף האוטומטי של רכבים פרטיים הוא הסטת הדיון על תחבורה ציבורית לרכבת התחתית. חזון התעתועים של הרכבת התחתית קורץ כאפשרות קסם לפיתוח התחבורה הציבורית ללא נגיסה בנתיבי הרכב הפרטי. אלא שחלום התחתית הוא פיל לבן ויקר להחריד, שבשמו עוכב כל שיפור בתחבורה הציבורית בגוש דן. סוף-סוף, במקום לחכות לבוא המשיח לכבישי תל אביב בדמות פרויקט גרנדיוזי כזה או אחר, מקודמים פרויקטים צנועים וזולים הרבה יותר, מבוססי אוטובוסים ואופניים, שיעילותם לא נופלת מזו של רכבת תחתית או רכבת קלה. אלה הם פתרונות ריאליים ובני מימוש תוך זמן קצר, ללא צורך בעבודות תשתית יקרות שישתקו את גוש דן למשך שנים ארוכות.
אלא מאי, פתרונות תחבורה אלה דורשים ארגון מחדש של המרחב הציבורי על חשבון הרכב הפרטי. הקצאת נתיבים נפרדים לאוטובוסים באה על חשבון נתיבים וחניות לכלי רכב פרטיים. גם עמדות השכרת האופניים ושבילי אופניים דורשים צמצום של שטחי חניה. אלה הם שינויים דרמטיים המגלמים בתוכם מקל יחד עם הגזר, בדרך לתמהיל תחבורתי מאוזן יותר.
תושבים רבים בעלי רכב מרגישים כי הדבר מהווה פגיעה ישירה ומיידית באיכות חייהם, אך זוהי תפישה מוטעית הנובעת מקוצר רואי. בטווח הבינוני, תמהיל תחבורה מאוזן יותר יוביל להקטנת עומסי התנועה ולקיצור זמני הנסיעה, גם לרכב הפרטי, ויוסיף לנהגים אלטרנטיבה תחרותית של תחבורה ציבורית יעילה.
לכן, מקבלי ההחלטות צריכים להמשיך להוביל מדיניות תחבורתית בת קיימא, על חשבון הרכב הפרטי ולמרות מחאות הנהגים, מתוך חזון ארוך טווח ולטובת כל התושבים.
הכותב הוא חבר ועד מנהל במכללה החברתית כלכלית ורכז פורום התכנון בעמותת מרחב לעירוניות מתחדשת - שימו לב לבלוג שלו: ירוק ונוצץ בחזית הסביבתית (אוהד קרני)
קישורים נוספים בנושא זה ניתן למצוא באתר Sustainability-org-il.
"סוף עידן הרכב הפרטי" / אוהד קרני
בחודשים האחרונים מתרבים הסימנים למותו הקרב של עידן הרכב הפרטי בגוש דן. על רקע מחירי הדלק המאמירים, גודש התנועה הבלתי נסבל ומצוקת החניה המחריפה, מתחילים ליפול האסימונים בקרב מקבלי ההחלטות במשרד התחבורה וברשויות המקומיות.
רק התבשרנו על הפעלת הנתיב המהיר ומתחם חנה וסע במחלף שפירים, וכבר נערך ניסוי הבוחן הרחבה של הפרויקט והחלת אגרות גודש. במקביל, עיריית תל אביב חנכה באחרונה את פרויקט תל אופן להשכרת אופניים, וחברת נתיבי איילון נערכת להחלת הפעימה השנייה ברפורמת התחבורה הציבורית בגוש דן, הצפויה ביולי. אין ספק כי אלה הן יוזמות מבורכות, המשקפות שינוי תפישתי ראשוני בדרך לתחבורה יעילה יותר ובת קיימא.
הקונספציה הישנה והכושלת ששלטה עד היום בתכנון התחבורתי היתה של העדפה ברורה לרכב הפרטי. במשך עשרות שנים ממשלות ישראל והרשויות המקומיות השקיעו ועודן משקיעות מיליארדי שקלים בהרחבת כבישים, בניית מחלפים וחפירת חניונים. ואולם כפי שהניסיון בעולם מלמד, ככל שהיצע התשתיות לרכב הפרטי גדל, הביקוש לנסיעה ברכב פרטי צומח בקצב רב עוד יותר - אסטרטגיית הרחבת המחלפים היא מפלצת שאינה יודעת שובע.
מדיניות זו היא שהביאה לנו את הפקקים, תאונות הדרכים, הזיהום ומצוקת החניה. תעדוף הרכב הפרטי היא גם מדיניות רגרסיבית - המגבילה את ניידותן של השכבות המוחלשות, חסרות הרכב. אין משמעות הדבר שאל לנו להשקיע בתשתית כבישים נאותה, אך יש לעבור מתכנון מוטה רכב פרטי לתכנון מוטה צרכים, המשקלל את הרכב הפרטי כאחת ממגוון אפשרויות תחבורתיות.
אולי הביטוי הנפוץ ביותר לתעדוף האוטומטי של רכבים פרטיים הוא הסטת הדיון על תחבורה ציבורית לרכבת התחתית. חזון התעתועים של הרכבת התחתית קורץ כאפשרות קסם לפיתוח התחבורה הציבורית ללא נגיסה בנתיבי הרכב הפרטי. אלא שחלום התחתית הוא פיל לבן ויקר להחריד, שבשמו עוכב כל שיפור בתחבורה הציבורית בגוש דן. סוף-סוף, במקום לחכות לבוא המשיח לכבישי תל אביב בדמות פרויקט גרנדיוזי כזה או אחר, מקודמים פרויקטים צנועים וזולים הרבה יותר, מבוססי אוטובוסים ואופניים, שיעילותם לא נופלת מזו של רכבת תחתית או רכבת קלה. אלה הם פתרונות ריאליים ובני מימוש תוך זמן קצר, ללא צורך בעבודות תשתית יקרות שישתקו את גוש דן למשך שנים ארוכות.
אלא מאי, פתרונות תחבורה אלה דורשים ארגון מחדש של המרחב הציבורי על חשבון הרכב הפרטי. הקצאת נתיבים נפרדים לאוטובוסים באה על חשבון נתיבים וחניות לכלי רכב פרטיים. גם עמדות השכרת האופניים ושבילי אופניים דורשים צמצום של שטחי חניה. אלה הם שינויים דרמטיים המגלמים בתוכם מקל יחד עם הגזר, בדרך לתמהיל תחבורתי מאוזן יותר.
תושבים רבים בעלי רכב מרגישים כי הדבר מהווה פגיעה ישירה ומיידית באיכות חייהם, אך זוהי תפישה מוטעית הנובעת מקוצר רואי. בטווח הבינוני, תמהיל תחבורה מאוזן יותר יוביל להקטנת עומסי התנועה ולקיצור זמני הנסיעה, גם לרכב הפרטי, ויוסיף לנהגים אלטרנטיבה תחרותית של תחבורה ציבורית יעילה.
לכן, מקבלי ההחלטות צריכים להמשיך להוביל מדיניות תחבורתית בת קיימא, על חשבון הרכב הפרטי ולמרות מחאות הנהגים, מתוך חזון ארוך טווח ולטובת כל התושבים.
הכותב הוא חבר ועד מנהל במכללה החברתית כלכלית ורכז פורום התכנון בעמותת מרחב לעירוניות מתחדשת - שימו לב לבלוג שלו: ירוק ונוצץ בחזית הסביבתית (אוהד קרני)
קישורים נוספים בנושא זה ניתן למצוא באתר Sustainability-org-il.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה