9 ביוני 2012

מהמיתוג מחדש של באר שבע למיתוג של תל אביב

הבלוג הכי מעניין שנחשפתי אליו בזמן האחרון נקרא "מיתוג ערים ומדינות" מאת איל צאום. הבלוג הזה נוגע גם בנושאים שונים ומגוונים אחרים, כמו פיתוח אורבני, קיימוּת, תיירות, שיווק, חברה וכלכלה, ולכן כל כך מהנה לקרוא את הפוסטים שמתפרסמים בו. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא הקשר שנוצר בין מקומות שונים בעולם - מדינה קטנה באירופה מבקשת למתג את עצמה מחדש כמוצר תיירות יוקרתי, בעוד שמדינות אחרות דווקא מחפשות את התרמילאים (מסתבר, אגב, שתרמילאי מוציא הרבה יותר כסף כי הוא נשאר להרבה יותר זמן, והוא גם מפזר את הבזבוזים שלו באופן שוויוני יותר בין מרכז ופריפריה). אפשר גם לראות את הקשר השיווקי בין יובל היהלום של המלכה אליזבת השנייה (תיבדל לחיים ארוכים) לבין האולימפיאדה בלונדון, ובכלל פתאום נוצרת מפה שלמה של תחומים שקשורים לאורבניות, ושאפשר לזהות אותם כמעט בכל עיר בעולם. ממש חוויה!

בהתייחס לבלוג הזה, אני רוצה לציין ארבעה פוסטים מהזמן האחרון:
מגמות במיתוג ערים בישראל
באר שבע חושפת את מיתוג העיר – "בירת ההזדמנויות של ישראל"
מגפת המיתוג של ערי הדרום, ולמה זה ייגמר בכשלון
ביקורת מיתוג: באר שבע בירת ההזדמנויות

כל אחד מהפוסטים הללו שווה קריאה, ואני פשוט אסביר בקצרה את המהלך של ארבעתם - בשנת 2009 נערכו חגיגות המאה לתל אביב, שאליהן התלווה קמפיין מיתוג ושיווק אדיר מימדים במונחים ישראליים. מאז, כל עיר בישראל רוצה לעבור תהליך מיתוג, כדי למצב את עצמה יותר בעמדה טובה יותר בעיני תיירים, משקיעים ותושבים פוטנציאליים (זה דווקא מתקשר לרעיון אחר שמתרוצץ בתוך מכלול הידע שעוסק באורבניות - ההעדפה הישראלית של עיקרון "העיר התחרותית" על פני "העיר החברותית", כלומר, כל עיר מוציאה הון עתק בניסיון למשוך אליה את האוכלוסייה החזקה במקום להיטיב את חייהם של התושבים הקיימים). ערי דרום הארץ יצאו לאחרונה בהכרזות מיתוג, כשהגדולה מביניהן היא באר שבע (ואחריה ערד, ועוד היד נטויה בעיירות מערב הנגב - אופקים, נתיבות ושדרות), שהכריזה על עצמה כ"בירת ההזדמנויות". ברור לכל שמיתוג ללא תשתיות הוא חסר ערך, וכנראה שערי הדרום לא ייוושעו הודות למשרדי פרסום ויחסי ציבור.

בלוג אחר שאני ממליץ עליו בחום הוא "עוד בלוג תל אביבי" מאת יואב לרמן. זהו ממש לא "עוד בלוג", אלא "ה-בלוג" - כל מי שמתעניין באורבניות חייב להיחשף אליו. לפני כחודש, נרצח בבאר שבע גדי ויכמן הי"ד [לפי ההערה של דוד שלי - ניתן גם הה"ל, כלומר, השם הביא למותו], ויואב לרמן פרסם בבלוג שלו את הפוסט "רצח על רקע תכנוני", שלדעתי בעתיד יתברר שהוא טקסט מכונן. לרמן טען שיש הרבה סיבות לאלימות, אבל אחת מהן היא התכנון העירוני הלקוי בישראל, שמייצר צפיפויות מגורים נמוכות. באזור מרכז תל אביב, שבו הצפיפות גבוהה, השטחים הציבוריים הפתוחים (שצ"פים) מעטים, והרחובות מלאים הולכי רגל גם בשעות מאוחרות, יש תחושת ביטחון. לעומת זאת, בבאר שבע השצ"פים רחבים מאוד (מתוך תפישה שריבוי פארקים מעלה את רמת החיים), ובמקום מקומות בילוי, מבני ציבור ובתי עסק יש חניונים ופארקים חשוכים, שאף מבוגר לא עובר בהם. למי שמתעניין בנושא "מניעת פשיעה באמצעות תכנון סביבתי", לרמן גם מספר שיש כנס בנושא ביום רביעי הקרוב (13 ביוני 2012). אפשר למצוא את הרעיון של "רצח על רקע תכנוני" גם בתל אביב.

מיתוג ושיווק מביאים תיירים, מעשירים את העסקים הוותיקים במרכז העיר ותורמים לאוכלוסייה החזקה ממילא. הכסף שמביאים התיירים לא מחלחל אל השכונות הפחות מבוססות של תל אביב, ושכונות דרום העיר נותרות בלא תשתיות מספקות. הידעתם שברובע דרום העיר (שפירא, פלורנטין, נווה עופר, קריית שלום, נווה שאנן) אין ולוּ תיכון עיוני אחד? שימו לב גם ליוזמת "דרום העיר לאנשים" שקוראת לשינוי ייעודי הקרקע בשכונות הדרום, כך שיהיו פחות מוסכים, חניונים, בתי מלאכה וכבישים, כדי שיהיו יותר צירים ירוקים, מבני ציבור ובתי עסק מקיימים. תושבי דרום העיר זקוקים לראש עיר שישפר את רמת חייהם מלכתחילה, כך ששכונותיהם לא יהיה למוקד עלייה לרגל עבור פליטים.

אזור דרום העיר בוער בשבועות האחרונים. אפילו אפשר לומר בשנים האחרונות, אם לא בעשורים האחרונים. מי שמתעניין בהפניית הגב ההיסטורית של תל אביב לשטח שמדרום לדרך יפו, מומלץ לקרוא את הספר "עיר לבנה עיר שחורה" מאת שרון רוטברד. בעקבות ההפגנות של תושבי דרום העיר הוותיקים נגד המסתננים / מבקשי המקלט / מבקשי החיים / מהגרי העבודה / הזרים / איך שלא תרצו לקרוא להם, ובעקבות התרופפות תחושת הביטחון האישי בתל אביב, אני ממליץ לקרוא כמה פוסטים שהעליתי לאתר "עיר לכולנו", התנועה הפוליטית הכי חשובה בתל אביב:


ואני גם כותב כאן את הסטטוס שהעליתי לפייסבוק לפני כשבועיים:

מה הקשר בין הומואים לעובדים זרים? ומה הקשר ביניהם לראש העירייה חולדאי?

שלשום פתח חולדאי את אירועי שבוע הגאווה בהצהרה: "תל אביב היא עיר לכולם". כבר שכחנו לו הצהרה שונה לחלוטין שנתן קצת לפני שנבחר לתפקידו: "שני הומואים מתנשקים מגעילים אותי כמו ג'וקים".

לדעתי, שינוי עמדתו נובע בין השאר מהפוטנציאל הכלכלי והפוליטי של הקהילה הגאה. סוציולוגים מצאו כי בעלי הנטיות המיניות האלטרנטיביות נמצאים בדרך כלל ברמות הכנסה גבוהות יותר, ולרוב אין להם הוצאות גדולות על גידול משפחה, וגם רמת השכלה גבוהה מאפשרת להם להשתלב בעמדות מפתח. בתחום התיירות עיריית תל אביב יפו כבר פועלת במרץ למיצוי הפוטנציאל של תיירים גאים שיבואו לבקר בעיר בדיוק מסיבות אלו.

אלא שיש בעירנו קבוצה נוספת, מוחלשת מבחינה כלכלית ופוליטית. קבוצה שאינה נחשבת לפוטנציאל תיירותי. אמש התחולל נגדה פוגרום - הפגנה אלימה נגד מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. בין אם הם "פליטים" או "מסתננים", אלו תושבי תל אביב יפו. והם כאן כדי לחיות. וראש העירייה, שרק שלשום הגדיר את עירנו כ"עיר לכולם", יוצא בקמפיין נגדם יחד עם ראשי ערים אחרות, שאחד מהם טען: "לא צריך להתנצל על היחס כלפיהם".

סובלנות אינה סובלנות, אלא אם היא שווה ומופגנת כלפי כל הקבוצות באוכלוסייה. נוכח העובדה שהקהילה הגאה כבר ביצרה את מעמדה הלגיטימי בעיר בשני העשורים האחרונים, אני מציע לשנות את הכותרת של שבוע הגאווה (שיחל ב-2/6) ולהכריז על שבוע הסובלנות.

2 ביוני 2012

מדרחוב רוטשילד

*עדכון: לא יהיה מדרחוב ברוטשילד. לטענת העירייה, התברר שהפרוייקט "לא מתאים לעונה". ממש פתאום נהיה קיץ.

כלוחמים בחיל ההנדסה, למדנו לפרוץ את "המכשול הסורי המורכב מאוד", שמורכב מסט של תעלות וסוללות. סיפרו לנו קצת על ההיסטוריה של המכשול, והסתבר שהסורים בכלל העתיקו אותו מצה"ל. אלא שבהתחלה הם העתיקו אותו אחד לאחד כפי שהיה בצד הישראלי (ולא כתמונת מראה), וכך התאפשר לדחפורי חיל ההנדסה להתגבר עליו בקלות על ידי דחיפת סוללות העפר אל התעלות. מזה למדתי שגם כשאתה מעתיק משהו, כדאי שתחשוב קצת. 

בסוף השבוע האחרון הושק "מדרחוב רוטשילד" - מדי סוף שבוע במהלך הקיץ, שדרות רוטשילד ייסגרו לתנועת מכוניות משישי בשש בערב ועד מוצ"ש בשש בערב. הרעיון הזה הגיע מערים רבות בעולם - קופנהגן הייתה הראשונה לסגור רחוב ראשי במרכז העיר לתנועת מכוניות, שהפך ליעד תיירותי מרכזי ותרם לפיתוח החזון האורבני של העדפת הולכי רגל ורוכבי אופניים על פני מכוניות, ויש הקוראים לו בפשטות "קופנהגניזציה"; בבוגוטה, שגם כן הפכה לשם נרדף לקידום תחבורה בת קיימא, סוגרים מדי יום ראשון 100 ק"מ כבישים; ובניו יורק סגרו את טיימס סקוור לתנועת מכוניות בהצלחה חסרת תקדים.   ברשימה מעניינת של מקומות חופשיים ממכוניות ברחבי העולם אפשר למצוא גם דוגמא תל אביבית אחת - מדרחוב נחלת בנימין.


אבל מסיבה לא ברורה תל אביב בוחרת להעתיק פרוייקטים מוצלחים בצורה עקומה, שמעקרת את המשמעות שלהם. בעוד שבערי העולם בחרו לסגור צירי תנועה ראשיים שניתנה בהם עדיפות משמעותית למכוניות, בתל אביב בוחרים לסגור למכוניות דווקא את שדרות רוטשילד, שבהן רוב השטח ממילא מוקצה להולכי הרגל. מביקור חפוז בשדרה בסוף השבוע האחרון מסתבר שגם לא ממש מדובר במדרחוב - ראשית, אין שם יריד או הופעות או משהו שיצדיק את המושג "מדרחוב" כפי שלמדנו להכיר ממדרחוב נחלת בנימין; שנית, מכוניות יכולות לחצות את רוטשילד בכבישים החוצים את השדרה, בעוד שהולכי הרגל ורוכבי האופניים צריכים לעמוד ברמזורים, כמו בכל יום רגיל; ולבסוף, תושבי השדרה מקבלים תו מיוחד שמאפשר להם גם לנסוע במקטעים הסגורים. 



אז מה היה לנו פה? במקום לנסות להחיות רחוב שמאוד סובל מתנועה סואנת ורועשת ולקדם את ההליכה ברגל שהיא גם בריאה, גם אקולוגית וגם יותר שוויונית, סוגרים דווקא רחוב שהוא כבר היום שקט יחסית, שבע מאוד, ושרוב השטח בו ממילא מוקצה להולכי רגל באופן תמידי במאה השנים האחרונות, וכל זה כדי שיהיה קצת יותר שקט בין צומת לצומת ברוטשילד. פשוט בזבוז. אם היו מעתיקים את הרעיון הזה כמו שצריך, היו בוחרים ברחובות כמו אלנבי או בוגרשוב לפרוייקט הזה של סגירת נתיבי הכביש לתנועת מכוניות בסופישבוע. אלנבי ובוגרשוב הם שני רחובות אידיאליים לעיר שאחד הבילויים העיקריים בה הוא הליכה לים בשבת - שניהם מובילים מתוככי העיר אל החוף, מחברים בין רשת השדרות של העיר לבין הטיילת, וכיום אי אפשר לראות את הפוטנציאל שלהם מפני שהוא קבור מתחת לתנועה סואנת ורועשת של מכוניות. תנועה ערה של הולכי רגל באלנבי גם יכולה לשנות לחלוטין את המצב הלא ברור שבו רחוב כל כך ראשי ב"עיר ללא הפסקה" כמעט סגור לחלוטין בשבתות.


מדרחוב רוטשילד באתר העירייה | פלייר

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...