31 בינואר 2013

סטנדאפ שגורם לך לרצות לטוס

יש חוקיות מסוימת בעולם - השמים כחולים (או שאולי לא), כדור הארץ מסתובב סביב השמש, בכל מקום בעולם יהיה סניף של מקדונלד'ס ובית חב"ד, ולכל סטנדאפיסט יהיה קטע על טיסות.

אי שם בשנות ה-70' וה-80' התחילו לצוץ בארה"ב מופעי בידור בסגנון חדש. בלי תפאורה, בלי זמרות ליווי, בלי קטעי ריקוד - פשוט קומיקאי, מיקרופון ומונולוג. הסטנדאפ הגיע לעולם כגלגולו הישיר של "לץ החתונות" היהודי מהשטעטלים של מזרח אירופה עם נגיעות מוזיקליות מאולתרות כמיטב מסורת הג'אז. לכן, באופן טבעי, התחום הזה הבליט הרבה יהודים-אמריקאים ואפרו-אמריקאים. כשאובמה יסיים להציל את העולם, אני ממליץ לו לפתח את כישרון הסטנדאפ החבוי אצלו (כפי שהתגלה לרגע כשביקש שנציץ בווידאו מהלידה שלו):




בהשראה אמריקאית בולטת, בשנות ה-80' הופיעו בישראל קומיקאים שלא טופחו בתיאטרון הלאומי או בלהקות הצבאיות, אלא דווקא בסדנאות האלתורים של בתי הספר למשחק. אלה היו אנשים שרוטים, שלא הבינו איך המדינה שהם משתייכים אליה לוקחת ברצינות את מלחמת שלום הגליל כמלחמה צודקת. על דור הנפילים של הסטנדאפ הישראלי (מיעקב כהן ושמוליק וילוז'ני ועד משה פרסטר וטל פרידמן) - פרק 10 של סדרת המופת "במדינת היהודים" בהנחיית מודי בר-און (כל הסדרה זמינה עכשיו לצפייה ישירה באתר וואלה).

איך נראה הסטנדאפ הישראלי של היום? ואיך הוא בהשוואה לסטנדאפ בחו"ל?



הנה שני קטעי סטנדאפ ישראלים על טיסות (וגם לרועי לוי יש אחד):





אני אסתכן באמירת המובן מאליו - הסטנדאפ הוא נשקם של החלשים. כפי שבאמריקה הוא שימש את היהודים והשחורים, בישראל הסטנדאפ הוא אמנות מזרחית או לכל הפחות אמנות עממית שמזוהה עם הפריפריה. מדהים שמקומה של התרבות המזרחית ברדיו עדיין לא מובן מאליו, אבל בסטנדאפ רוב הסיכוי שתיפלו על הופעה של שלום אסייג (מרוקאי מטירת כרמל), יעקב כהן (גם מרוקאי, ממגדל העמק), אורי חזקיה (ירושלמי), ישראל קטורזה (אלג'יראי מאשדוד), אסי כהן (גם מאשדוד), גורי אלפי (עיראקי), מיקי גבע (מקריית מלאכי), מריאנו אידלמן (ארגנטינאי מנתניה), דודו ארז (גם מנתניה), רועי לוי (מיהוד), אלי פיניש, עדי אשכנזי, רותם אבוהב (רותם איטח בעברה, מרחובות) ושלישיית "מה קשור" (מרמלה) - ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי.

אבל להיות אנדרדוג זה לא מספיק. הסטנדאפ הישראלי חולה. והבעיה העיקרית שלו היא הישראליות שלו. הוא מצחיק, אבל רק ישראלים, ורק את חלקם. אין ברירה אלא להביא אותו בעטיפה מאוד צבעונית, רועשת ועם הרבה כפיים. בהרבה מקרים התחושה שלי מסטנדאפ ישראלי היא של העתקה רועשת, כמו שכפול לא טוב במכונת צילום.

שמתם לב לקטע של שחר חסון על המסוע בשדה התעופה? שימו לב איך אלן דג'נרס תוקפת את הנושא:



והוראות הבטיחות של הדיילת מהקטע של יוחאי ספונדר? מצאו את ההבדלים בינו לבין הקטע הבא של ג'רי סיינפלד:



שימו לב גם למילוליות הנהדרת של אדי איזרד המתייחס להודעת "כאן הקברניט שלכם" בתחילתה של כל טיסה:



דווקא אלן דג'נרס, שעשתה קריירת סטנדאפ שלמה מתחושת נחיתות קשה וחוסר ביטחון ברמה האישית (שלא לדבר על יציאתה המאוחרת מהארון), דווקא היא לא צריכה את נפנופי הידיים המוגזמים וקולות הקרב ששחר חסון כל כך נזקק להן כדי להצחיק. אלן בונה את הדימוי החזותי קודם כל באמצעות המלל, ורק אחר כך מלבישה עליו תוספות גופניות במידת הצורך. אצל שחר חסון, הקישוט הוא המהות, הסטנדאפ הוא בעצם סלפסטיק.

אצל ג'רי סיינפלד הייתה בחירה מודעת לאורך כל הקריירה שלא לומר מילה אחת לא במקום. זהירות מוגזמת? פדנטיות שלא ברא השטן? ניסיון לאיתגור עצמי? בכל מקרה, אצל סיינפלד אין אלתורים. כל בדיחה כתובה מראש, לאחר שנים של חשיבה בחלק מהמקרים. אף פעם לא תתפלק איזו קללה עסיסית בהופעה שלו. השימוש במילה fuck כאילו היה "אמן סלה" של הסטנדאפ מאפיין קומיקאים רבים, אבל סיינפלד בשלו וזה מצריך אותו לרמות מילוליות שאחרים לא נדרשים אליה. וכאן אפשר לראות את אחד המקומות היחידים שבהם הבדיחה של סיינפלד באה לידי ביטוי לא רק באופן מילולי. תנועות הידיים של הדיילות נותנות לו את החופש לדמיין מה רץ במוחן. וזה אולי המכנה המשותף שלו עם אלן דג'נרס - שניהם חושבים כל הזמן מה אנשים אחרים חושבים. העיסוק האובססיבי הזה, שמאפיין כנראה כל אחד מאיתנו, שובה לב. מה חושבים כל אותם האחרים, אם בכלל? ובקריצה להגותו של דקארט - האם כל האנשים האלה מסביבי באמת חושבים על משהו? או שהם סתם רובוטים?

אבל עבור אדי איזרד השאלה הזו היא כמעט בלתי מוסרית בעליל - ברור שהטייס והדיילות הם בני אדם. הם לא סתם מדברים בכריזה ומבצעים מחוות אוטומטיות. יש להם רצונות, שאיפות, מאוויים. ואם כך, אפשר להיכנס לנעליהם. וכך איזרד שם את עצמו במקום הטייס, ומנסה לגרום לנוסעים להקשיב להודעת הבטיחות באומרו "כדאי לכם לשים לב כי יש לי תחושה לא טובה בקשר לטיסה הזו". לעומת זאת, הוא דווקא מקלל חופשי, אולי משום שהוא לא מרגיש נעלה יותר מהאנשים שהוא מספר עליהם ו/או להם. במובן הזה, אדי איזרד הוא ההומניסט הגדול מכולם, ולכן לא פלא שהוא רץ 43 מרתונים ב-51 ימים (!) לטובת ארגון צדקה בריטי. את סיינפלד לא הייתם פוגשים בדרך למכון הכושר.

אגב, כנראה שבחברת התעופה "אייר ניו זילנד" הקשיבו לביקורת הבונה של אדי איזרד והכינו דרך יותר מעניינת להעביר את הוראות הבטיחות:



ואי אפשר בלי מלך הקומדיה האילמת מיסטר בין:




למה דווקא טיסות הפכו להיות חומר טוב לסנדאפיסטים? אין לי תשובה חד משמעית. אבל נאמר לי פעם שהקומיקאים הם הפילוסופים של ימינו. אז אולי הם מנסים לומר לנו משהו על המצב האנושי הזה. ובפרפרזה על מילותיו של אדי איזרד ממערכון אחר - אף אחד לא היה יכול לצפות שככה ייראו החיים המודרניים. אולי בשל כך זה כל כך מצחיק.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...