"הקרב על העיר" בהרצליה - שני, 22/1, בשעה 20:00
ביום שני הקרוב אני אנחה צפייה מודרכת בסרט "האזרחית ג'יין - הקרב על העיר". דמותה של ג'יין ג'ייקובס מוכרת לכל מי שעוסק בעירוניות בעידן הנוכחי. היא נשאה איתה את הבשורה של עירוניות בקנה מידה אנושי, כלומר, עיצוב עירוני מגובה המדרכה ולא ממבט על. היא הייתה בין הראשונים לזהות את היתרונות של חיי העיר, שכל בני תקופתה ראו בהם רק חסרונות וניסו למגר אותם. היא לא חששה לעסוק בעירוניות, על אף שלא הייתה מתכננת או אדריכלית, והיא גם לא חששה להוביל מאבקי תושבים מול מנגנון ביורוקרטי דורסני. ההרשמה לאירוע באתר עיריית הרצליה. האירוע הזה הוא חלק מתהליך שיתוף ציבור בנושא תכנונה העתידי של העיר הרצליה, שאני שמח לקחת בו חלק.
  |
| אורבניסטית, אקטיביסטית. ג'יין ג'ייקובס |
אז מה זו בעצם ירושלים
ידידי עידו דמבין השוהה בניו יורק לרגל לימודיו הגיע לביקור מולדת, כשהוא מוביל משלחת של סטודנטים מאוניברסיטת קולומביה שבאה להכיר את ישראל. עידו כותב בלוג באתר "הארץ", ולאחרונה פרסם פוסט על חוויתיו מהמשלחת, ובעיקר הוא תוהה, אז מה זו בעצם העיר ההו כה קדושה הזו שמוציאה אנשים מדעתם. אז מה זו בעצם ירושלים / עידו דמבין >ערים ודור ה-Y
גליון 49 של הניוזלטר "מהנעשה בערינו" ראה אור השבוע, והוא נושא את הכותרת "אלה האנשים שישנו את הערים שלנו". בפאנל שנערך השבוע בהרצליה, ואני הייתי בין מארגניו, הופיעו הדוברים הכי רהוטים שאי פעם שמעתי, שהציגו את העשייה שלהם והתפישה שלהם בנוגע לעירוניות.
יעל שמר ממגמה ירוקה סיפרה איך היא רואה את הרחוב כ״נהר החיים״ של העיר, ועל יוזמות מדהימות בפשטותן שהופכות כבישים סואנים למקומות שמזמינים הולכי רגל ורוכבי אופניים. ינון גבע מ״פורום מתכנני ערים צעירים״ הסביר איך אפשר לנסות להכניס שיקולים של צדק חברתי לתכנון העירוני במדינה שאין בה כמעט מסגרת פורמלית לעשות דבר כזה, ובעיקר איך מתכננים צעירים רואים את עצמם אחראים לספק דיור ל״דור ללא דירה״. מתן סעד מ״ארץ עיר״ (ארגון ששם לו למטרה לקדם את הקהילתיות בערים בישראל) סיפר על “הרשת״ בבאר שבע, שנותנת מענה לכל אותם סטודנטים שמסיימים תואר בבן גוריון, שרוצים המשך לחיי הקהילה התוססים שהיו להם בקמפוס. ואסף אנגל הציג את הבית האקדמי של התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל, שפועל ליצירת מודעות צרכנית בקרב רוכשי דירות צעירים, וגם יוצר שיתופי פעולה עם הרשויות המקומיות ביצירת פתרונות דיור. וכמובן הכתבת נטע אחיטוב נגעה בכל הנקודות החשובות כשהנחתה את הפאנל. תנו להם שוב מיקרופון! או שלפחות תצפו בהם בלינקים האלה -
באותו הקשר, עליתי לשידור בתוכניתה של נטע אחיטוב "רבע ל: עירוני" בגלי צה"ל. שוחחנו על כך שהצעירים של היום נכנסים לעולם שונה מאוד מזה שהכירו הוריהם, והשינויים שהם חווים מובילים לכך שהערים שלנו צריכות לעצב את עצמן מחדש. אני קורא לזה "ערים ודור ה-Y", ואני מאמין שנשמע על הנושא הזה עוד הרבה בשנים הקרובות.
להיות עצמאי
בגלובס פרסמו רשימה של 10 טעויות שפרילאנסרים עושים, למשל, לא משקיעים מספיק בשיווק, עובדים בבלגן וכו'. אני התחברתי במיוחד לטעות מס' 9 - עובדים ללא הגבלה באותו שכר. זו מלכודת שאפשר ליפול בה בקלות - הכסף שנכנס הוא אותו כסף, אבל אתה משקיע יותר זמן כדי להשיג אותו. אני מנהל טבלה עם מלא גיליונות ותרשימים, אבל בסופו של דבר - מכל השורות והעמודות - אני מחלץ נתון אחד שהוא הכי חשוב עבורי, והוא כמה אני מרוויח בשעה.
אז אם הייתי מוסיף טעות מס' 11 לרשימה - לא לדעת כמה הזמן שלכם שווה. בדיוק עכשיו זו התקופה שחברים-עצמאים שואלים אותי אם לקחת רואה חשבון לצורך הגשת הדוחות למע"מ ולמס הכנסה. התשובה היא שזה תלוי בכמה זמן לוקח לכם למלא את הדוחות האלה בעצמכם. את הזמן הזה צריך להכפיל בכמה הזמן שלכם שווה. למשל, הרווח לשעה שלכם הוא 50 ש"ח, וייקח לכם 5 שעות למלא את הדוחות. זאת אומרת, "בזבוז" של 250 ש"ח. האם שווה לשלם לרואה חשבון שיעשה את העבודה במקומכם? אם הוא ייקח מכם פחות מ-250 ש"ח - בוודאות, כן. אני יודע על עצמי שלוקח לי הרבה יותר מדי זמן רק להתחיל להבין את הדוח השנתי של מס הכנסה (של מע"מ זה קלי קלות), אז זה לא שווה לי להתעסק עם זה.
למה דיווח למס הכנסה צריך להיות כל כך מסובך? האזינו לפרק "מסמך אנושי מזעזע" של הפודקסט "חיות כיס", שעוסק בטופס 1301 של מס הכנסה. משעשע במיוחד, וזה הקטע שהכי אהבתי: "הדו"ח השנתי ליחידים נולד כאן. במשרדי רשות המסים בירושלים. הם נראים בדיוק כמו שאתם מדמיינים, שולחנות פורמייקה, שלטי אלומיניום, פונטים משנות ה-70. מינה היא מנהלת תחום אז במשרד שלה יש מקרר עם חלב ומדי פעם מישהי באה לבקש. בכל מקרה, אף אחד - גם לא מינה, שעובדת פה כבר 20 שנה - זוכר מתי נכתב טופס 1301 הראשון." כששמעתי את הפרק הזה לראשונה חשבתי שהכתבת צליל אברהם מצילה את הפרק עם האבחנה המדויקת על המקרר עם החלב במשרד של המנהלת. אבל גם היא וגם שאול אמסטרדמסקי מפספסים. הם מתגוללים על כך שהטופס מסובך, ושלכל אורכו יש שני טורים (״בן הזוג הרשום״ ו״בן הזוג״, ואי אפשר לדעת מי זה מי), ושהוא מגיע כגליון ענק עם נייר קופי. אני חשבתי שיחשפו את האידיאולוגיות שמתחבאות בטפסים הממשלתיים, למשל, שהמשפחה הגרעינית (שבראשה שני בני זוג) היא המודל הנורמלי למשק בית. יצא אוסף של קיטורים על ביורוקרטיה, אבל זה עשוי טוב אז תאזינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה