היום השתתפתי בחנוכת פסל הברווז של דודו גבע. בזה הגיע לשיאו "תהליך הבירווז של תל אביב", שעליו הכריזה קבוצת "הברווז" - חבריו הקרובים של המאייר והאמן דודו גבע, שהלך לעולמו בגיל 55 לפני ארבע שנים, ששמו לעצמם למטרה להנציח את יצירתו. ניתן להעריך שחבריו הושפעו מאוד מאישיותו, שכן מאז לכתו בטרם עת, אין הם מפסיקים להרעיף עליו מחוות. יוצרים ואמנים, תל-אביבים אמיתיים ותל-אביבים ברוחם, הקדישו הרבה מזמנם להנצחת האופטימיות המיוחדת שאפיינה את היצירה של דודו גבע, שבאה לידי ביטוי בדמות הברווז שיצר כאלטר-אגו של עצמו.
הברווז שהוצב על גג עיריית תל אביב זכה לא רק למקום של כבוד, אלא גם לאזרחות כבוד של עיריית תל אביב. בשל תקלות טכניות, הברווז נאלץ לרדת מהגג - אחרי הכל, הוא היה בלון, ולכן פיתח לעצמו הרגל להישאב למערכת מיזוג האוויר של לשכת ראש העירייה. לכן נוצק פסל קטן בדמות הברווז, צבוע כולו בצהוב זרחני, שהוצב היום בכיכר מסריק בתל אביב (לא רחוק מכיכר רבין, בואכה רחוב קינג ג'ורג').
אני לא מכיר את עשייתו של דודו גבע, אבל שמחתי לראות הרבה אנשים באים להתרשם מרוחו של אמן. פחות נהניתי כשפתאום נחתה עלי ההקבלה הבלתי-נמנעת בין הסגידה המתמשכת לברווז הזה לבין הסגידה לעגל הזהב. התרשמתי מדבריו של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, שעלינו להוקיר לא רק את מייסדי העיר, אלא גם את אנשי התרבות שלה. יש בזה משהו, אבל הצטערתי לקבל הבוקר טלפון מלשכתו של חולדאי, שמבשר לי כי נבצר ממנו להגיע לכנס המשפחתי של צאצאי אהרן שלוש שייערך עוד שלושה שבועות (בחול המועד סוכות). הוא מגיע לחנוך פסל של ברווז, אבל לא יוכל להגיע לכנס של משפחה שבנתה את תל-אביב-יפו במשך ארבעה דורות, מיפו דרך נווה-צדק לאחוזת-בית ועד תל-אביב. ההיגיון כנראה לא צלח את הירקון.
חבר קרוב של דודו גבע ז"ל, וגם הרעיונאי והמפיק של פרוייקט הברווז, מניפוחו על גג העירייה ועד הצבתו בכיכר מסריק, הוא יובל כספי. יובל הוא בן של משה כספי, בן שמעיה כספי, בן ג'מילה פדידה, בת אהרן שלוש - מה שהופך את יובל ואותי לקרובי משפחה רחוקים. יובל עזר לי מאוד בהפקת התערוכה לכנס המשפחתי, בהיותו המפיק של התערוכה בכנס המשפחתי הקודם (בשנת 2004). יובל הוא אמן, אוצר, מאייר ומורה לאמנות, וכנראה מעמודי התווך של האמנות העכשווית בישראל. לכן אני מאוד מבסוט מזה שאני קרוב משפחה שלו. אבל מה שיותר מעניין זה שעיצוב האופי של תל אביב, שהתחיל באותם דורות ראשונים שציינתי, ממשיך לפעפע גם בדורות האחרונים. כנראה שזה תורשתי... משהו בדם אולי. סבא של סבא של יובל כספי הקים את ביתו בנווה צדק עוד לפני שהרומן "אלטנוילנד" נכתב באירופה על ידי הרצל, עוד לפני שתורגם על ידי סוקולוב תחת השם "תל אביב", והרבה לפני שהוחלט באחוזת-בית לשנות את שם השכונה לשם זה. לכן, אפשר לשער בוודאות גבוהה כי הוא לא היה יכול לצפות שיום אחד תקום כאן עיר שתיקרא תל אביב ותהיה כזו מיוחדת, שעל גג העירייה שלה מציבים בלון בצורת ברווז ואחת הכיכרות שלה סוגדים לצלמו. אבל אם הייתי צריך לנחש מה הוא היה חש למראה דבר שכזה, הוא בטח היה מתגאה ביצירתיות הזו, בתעוזה הזו. לא כל שכן כשמדובר בעשייה של הנין של ביתו.
