ב-1908 עלה ארצה שמואל צ'צ'קס (או: "טשטשקעס") ושוכר את עליית הגג בביתה של רבקה אבולעפיה, מול ביתו של אהרן שלוש. הוא מתיידד עם אנשי הרוח בשכונה – יוסף חיים ברנר, ש. בן-ציון, הרב קוק, דבורה בארון ועוד – ומושפע מהם רבות. הוא מתחיל לחטוא בכתיבה, ומשתף אחרים בכתביו (בתמונה, משמאל: צ'צ'קס עם אז"ר, יוסף חיים ברנר ודוד שמעוני). כעבור תקופה של בדידות מול בית שלוש, הוא מבחין באחת מנכדותיו של שלוש – מרגלית. כעבור זמן הוא מבקש להיפגש עמה. יש הטוענים שאהרן שלוש לא הסכים לזיווג בין-עדתי (ובמיוחד בגלל השם המגוחך צ'צ'קס), יש הטוענים שזה מפני שצ'צ'קס עשה רושם של אמן עני ולא היה בעל מקצוע ויש הטוענים שזה פשוט לא התממש. אין זה משנה מהי הסיבה המדויקת – הסופר הרומנטיקן נותר שבור לב. בדירתו הוא כותב את "והיה העקוב למישור", שמגולל את סיפורה של אהבה נכזבת ומקנה לו מעמד של סופר עברי בעל שם. באותה עליית גג הוא רושם את הסיפור "עגונות", שממנו גזר את שמו העברי – עגנון.
כעבור שנים, ביושבו בירושלים, שמואל יוסף עגנון כותב את "תמול שלשום" בהשראת ימיו בנווה צדק. הוא מתאר את הנופים השונים הנשקפים מחלונות הדירה ששכר – בחלון אחד פרדסי יפו, בחלון שני מסילת הרכבת יפו-ירושלים, בחלון שלישי החולות שעליהם נבנתה תל אביב, בחלון רביעי בתי שכונת נווה צדק ובחלון חמישי "הים הגדול אשר אין לו סוף", ואין הוא מציין את בית אהרן שלוש ולא מזכיר אף אחד מבני ובנות המשפחה. ככל הנראה, עגנון מחה את עלבונו בכך שכאילו מחק את השלוּשים מסיפורו.
לימים היה עגנון לסופר העברי המוערך ביותר בעולם - הוא הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל, ועד היום הוא הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות. בחיי היום-יום אנחנו פוגשים אותו בשטר של 50 ש"ח (ולעתים, כשאני חושב שזה עשוי להיחשב לבדיחה, בסיורים שלי בנווה צדק אני מספר, שבכל פעם שפורטים 100 לשני שטרות של 50, פוגשים את עגנון פעמיים). על השטר, בקטן-קטן, אפשר לקרוא חלק מנאום הזכייה בפרס נובל, שבו עגנון מספר באופן מרתק כיצד קיבל את כשרונו:
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה, חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב."
