06/11/2016

העניינים התלהטו

להאזנה לפוסט זה - לחצו כאן

לא ברור מה עיכב את מטוסי ה-F15 הראשונים של חיל האוויר. הם היו אמורים להתקבל בטקס רשמי שבו השתתפו ראש הממשלה יצחק רבין ושרי ממשלתו הראשונה. המטוסים התעכבו ונחתו רק סמוך לכניסת השבת. שרי המפד"ל לא השתכנעו שנעשה כל מאמץ לשנות את מועד הטקס, שגרם למעשה לחילול שבת. כמה ימים אחר כך הם נעדרו בהצבעת אי אמון. רבין בחר לפטר אותם, ובאותו ערב גם נסע לבית הנשיא ומסר את התפטרותו שלו. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא נאלץ להתפטר גם מתפקידו כיו"ר מפלגת העבודה, בגלל פרשת חשבון הדולרים של אשתו, לאה. שמעון פרס החליף אותו בתפקידיו, והוא ניצב מול מנחם בגין בהתמודדות על ראשות הממשלה. הבחירות היו סוערות כל כך שהאוויר רטט כחשמל, ובמאי 1977 הגיעה מערבולת הבחירות לשיאה - "המהפך". הפעם הראשונה שבה השמאל הישראלי איבד את השלטון. ובימים כל כך סוערים, ב-4 במאי 1977, כשכל הארץ רועדת לקראת הבחירות הגורליות ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה, שלמה להט, ראש עיריית תל אביב מטעם הליכוד, מוצא לנכון לכנס את מועצת העיר כדי למסור התנצלות: "השתמשתי בביטוי לא פרלמנטרי, שלא היה לו מקום".



מה בדיוק אמר להט? למה היו דבריו כל כך חריפים, שהוא נאלץ בעיצומה של דרמה ציבורית ארצית לקחת פסק זמן ולהתנצל? ידוע שחיים קוברסקי, מנכ"ל משרד הפנים, ביקש להעמידו לדין בגין העלבת עובד ציבור. נציב שירות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה החלו לבדוק את הנושא בעקבות הפרסומים בעיתונות ומחאות רשמיות שהוגשו להם. כשבוע לפני ההתנצלות, עוד התבטא להט באופן מעורפל, ספק מתנצל ספק מתרעם, ואמר "אינני חוזר בי מהביקורת אבל לא רציתי לפגוע אישית".




מה הייתה הביקורת? מה היה חריף כל כך בדבריו של ראש העיר? לא נמצא הדיווח שחולל את הסערה. אותרו רק רעשי המשנה. חברי ועדת הכספים של הכנסת תבעו הסברים משר הפנים, שלמה הלל. חברי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה הביעו שאט נפש מ"התבטאויותיו החורגות מכל כללי הנימוס האלמנטרי של ראש עיריית תל אביב ש. להט, נגד הממונה על מחוז תל אביב, דוד רזניק". אבל מה הוא בדיוק אמר - זאת לא נמצא.



מהתנצלותו של להט ניתן להבין שהוא כעס על רזניק, ודבריו בשיחה פרטית הודלפו לעיתונות. למה כעס? רזניק הורה לעצור את הגבהת כיכר דיזנגוף, משום שעלות הפרויקט - 11 מיליון לירות ישראליות - נראתה לו גבוהה מאוד, והוא חשש להתנהלות לא אחראית מצד העירייה, שעליה הוא מפקח. הוא גם נדהם לגלות שעיריית תל אביב החלה בהריסת הכיכר המקורית ללא אישור הוועדה המחוזית שבראשה עמד, ולכן הוציא צו להפסקת העבודות. להט התרגז - כלומר, העניינים התלהטו. במלחמת ששת הימים מונה להט לתפקיד מושל ירושלים, ובתפקידו זה דאג לשטח את שכונת המוגרבים כדי לפנות מקום לרחבת הכותל המערבי. אישורים והיתרי בנייה לא היו כוס התה שלו. הוא גם ידע שמרגע שמתחילים להרוס אין דרך חזרה, ובוודאי ציפה שגם אם תירשם התנגדות במשרדי הממשלה, הם ייאלצו להסכים בסופו של דבר לפרויקט. אחרי ההתנצלות יוצאת הדופן, ניאות מנכ"ל משרד הפנים להיפגש עם ראש העירייה כדי להקים צוות שיבדוק את הנתונים. בינתיים הופסקו העבודות להגבהת הכיכר.



התוכנית להגבהת כיכר דיזנגוף אושרה כחצי שנה קודם לכן, בדצמבר 1976. קצת לפני ששרי המפד"ל הביאו להתמוטטותה של ממשלת רבין, חבריהם למפלגה במועצת העיר תל אביב מיררו את חייו של שלמה להט. הם לא הסכימו לשיפוץ כיכר דיזנגוף. גם הם חשבו שההשקעה נופלת בהרבה מהתועלת שתצמח מהגבהת הכיכר. חבר מועצת העיר חיים משה בסוק קיבל מכתב מראש העיר להט: "עד שאתם לא מצביעים עמנו בדיזנגוף - אין דיון על תקציב הפיתוח של המועצה הדתית". בעיתונות נכתב שראש העיר משתמש ב"תכסיס של סחיטה". המועצה הדתית של תל אביב, ציפור נפשה של המפלגה הדתית-לאומית, הפכה לכלי משחק פוליטי.



שרים מהמפד"ל שנעדרו מהצבעה גרמו להפלת הממשלה, ואילו חברי מועצת העיר מהמפד"ל שנעדרו מהצבעה גרמו להגבהת הכיכר. בסוק מחל על כבודו. בצעירותו השתתף במרד גטו וילנה, ואחר כך הצטרף לפרטיזנים שפעלו ביערות ליטא. איש ברזל ממש. הוא לא תיאר לעצמו שכמחזיק תיק החינוך בעיריית תל אביב ייאלץ להתכופף ולהצביע בעד משהו שאינו שלם איתו. הוא בחר להיעדר מהישיבה שבה נדונה התוכנית להגבהת הכיכר - שהתקבלה.



בשנות ה-70' הפך מכשיר הטלוויזיה לחלק מהחיים של כל משפחה בישראל. להט מסר את התנצלותו גם בראיון טלוויזיוני. בעקבות זאת, פעלו מי שפעלו להסרת התלונה שהוגשה נגדו על העלבת עובד ציבור. למעשה, כל הפרויקט של כיכר דיזינגוף הוכנס להקפאה ונבחן מחדש. כעת היה גם חלון זמנים לבדוק לא רק את ההשמצות של פוליטיקאים כנגד ביורוקרטים, אלא גם את התוכניות המעשיות לעיצובה מחדש של הכיכר. הטלוויזיה הישראלית לא שידרה אז תוכניות ריאליטי. הדבר הכי חם בטלוויזיה היה דיון על עתידה של כיכר דיזנגוף עם אדריכל אלישע גת, שביקר כל היבט של תוכנית העירייה - מבחינה תחבורתית הוא צפה קטסטרופה של פקקי תנועה וריבוי של תאונות דרכים. הוזכר גם שאין שום תקדים בעולם לכיכר מוגבהת. כן יש כיכרות נמוכות יותר ממפלס הרחוב, שצורתן כקערה והן מתפקדות כמעין תיאטרון דמוקרטי. אין כיכרות מוגבהות, שמזכירות בצורתן מעין משלט צבאי. האדריכל גת שטח עוד נימוקים רבים מול כל צופי הטלוויזיה של ישראל - אז היה רק ערוץ ישראלי אחד, כלומר, למשדר הזה היו 100 אחוזי רייטינג. בין השאר גם טען שכיכר מוגבהת חשופה יותר לפיגועים, שהיא תקשה על מעבר של רכבי כיבוי והצלה, שהיא תהפוך למפגע רעש ומקום להצטברות גזים רעילים מאגזוזי המכוניות, וכן שתחזוקתה תהיה יקרה במיוחד. מן הראוי שלא לראות בתוכניות להגבהת כיכר דיזנגוף סוף פסוק, ועל הציבור לתבוע את חלקו בדיון הציבורי על עתיד הכיכר, אף שהעירייה כביכול הציבה עובדות גמורות בפני האזרחים.



אכן היו ניסיונות עממיים לעצור את העבודות בכיכר דיזנגוף. תנועת הפנתרים השחורים הגישה עתירה לבג"ץ. הם מחו על כך שהמכרז שפורסם לפרויקט זה עמד על 5 מיליון לירות, אך התחשיב שגובש לאחר מכן בפיקוח משרד הפנים התנפח ל-12 מיליון. הפנתרים השחורים אמנם טענו שההוצאה הכספית לא הוסדרה כחוק, אבל הטענה הייתה חריפה יותר - באותו חורף ירדו גשמים עזים על שכונת התקווה, ושכונת הארגזים שוב הפכה לביצה. ואת כל הכסף שופכים על איזה מונומנט במרכז העיר, שכל כך הרבה סימני שאלה מרחפים סביבו? את הכסף שפכו, וההצפות בשכונת הארגזים המשיכו עד ימינו. העתירה של הפנתרים נדחתה.



התגובות בעיתונים לא הוסיפו כבוד לראש העיר, אבל כן קראו לסלחנות כלפי ה"טמפרמנט" שלו. אבל הסיפור האמיתי היה הרבה יותר גדול מכיכר אחת, ושלמה להט ממש לא נקלע לסערת רגשות, כפי שרבים טעו לחשוב. זה האיש שהתגאה בהיותו יֶקֶה, בקפדנות שאפיינה אותו ואת יוצאי גרמניה שהגיעו לתל אביב בהמוניהם בשנות ה-30'. זה האיש שפיקד על הכוחות המשוריינים בסיני בזמן מלחמת ההתשה, ששמר על משמעת ברזל ולא הרחיב את העימות עם המצרים חרף הפצצות יומיומיות לאורך תעלת סואץ. הוא ידע בדיוק למה הוא נכנס בהתנגשות החזיתית עם משרד הפנים, ועם חבריו למועצת העיר מסיעת המפד"ל, ומה שהצטייר כהתעקשות קטנונית התברר כחשיבה לטווח ארוך.



על מה הוא נלחם? על מה הוא היה מוכן להיכנס חזיתית במשרדי הממשלה? מה היה כל כך חשוב לו, שהוא בחר להתעלם מאדריכלים, מהפנתרים, מהתביעות והדרישות לעצור, ובמידה רבה גם מהשכל הישר? שלמה להט, הידוע בכינויו השובב - צ'יץ', נלחם על היכולת שלו להחליט לבד. הוא נלחם מול הממשלה על העצמאות של עיריית תל אביב, והוא נלחם מול חברי מועצת העיר על עצמאותו שלו. ראשי העירייה שיבואו אחריו צריכים ללכת מדי יום לטיילת הקרויה על שמו של צ'יץ' ולברך אותו. בזכותו הם נהנים וימשיך ליהנות מיכולת כמעט בלתי מוגבלת להחליט מה יקרה בעיר. אבל היה כאן גם זרם תת-קרקעי, משהו שחיכה להתפרץ. כמו גל שמתקרב אל קו החוף - הוא הלך ונבנה במשך זמן רב, וכעת הוא עמד להתנפץ.



צ'יץ' נבחר לראשות העיר ב-1974, אבל עוד בשנות ה-60' תל אביב התחילה לגלות אופקים חדשים. באותו עשור נפתחו הדרגנועים ברחוב אלנבי, שהיו פלא הנדסי שאפשר להולכי רגל לעבור מצד אחד של הרחוב לצד השני מתחת לכביש, מבלי שנשקפת להם סכנה ומבלי להפריע לתנועה. אם תעצרו בכניסה הצפונית למדרחוב נחלת בנימין תראו מדרגות יורדות באמצע המדרכה אל מה שהיום מוגדר כשירותים - זהו שריד לאחד הדרגנועים שפעלו במקום. החידוש הטכנולוגי הזה נדד במהירות לאזור כיכר דיזנגוף. הדרגנועים הגיעו אליה עם פתיחתו של סופרמרקט "שפע חן" - שריד שלו נמצא עד היום בכיכר דיזנגוף בדמות סניף של "מגה". זה היה הסופרמרקט הראשון בשלוש קומות. בעיתונות פורסמה מודעה שתיארה את פאר היצירה: "וכיצד תרד עקרת הבית אל הקומה הראשונה, שהיא כאמור מתחת לפני הקרקע? אל דאגה עקרת הבית. לכך דאגו טובי המתכננים... המדרגות הנעות מחד, והמעלית להסעת העגלות בהן עורכות עקרות הבית את קניותיהן, מבטיחות ומהוות את הביטוי הטכני האחרון של שיכלול שמגמתו להבטיח יעילות ונוחות שאין למעלה ממנה." זו הייתה תחילתו של רעיון - הולכי הרגל לאו דווקא חייבים להיות במפלס הרחוב.

אגב, מי שביצע את העבודות להקמת המעברים התת-קרקעיים באלנבי היה הקבלן המתחיל משה אביב (על שמו קרוי גורד השחקים השני בגובהו בישראל). הוא יהיה גם זה שיבצע את העבודות בכיכר דיזנגוף - עם אלתור יוצא מגדר הרגיל, שכלל גם קערות מרק (!) בתחתית של הכיכר המוגבהת. כך הוא היה הכוח המניע מאחורי הפרויקט המתמשך של הפרדת הולכי הרגל מהמכוניות.



גם המכוניות החלו לשחק בין מפלסים. החניון הראשון בקומות ברחוב גרוזנברג נבנה באופן סמלי היכן שהייתה הגינה הראשונה של תל אביב. גם "מוסכי החנייה", כפי שנקראו אז, נדדו במהירות מאזור אלנבי לאזור דיזנגוף. כמה שנים אחרי חניון הקומות הראשון נפתח חניון הכיכר - אף הוא חניון בקומות, שעם פתיחתו היה לחניון הגדול בישראל, עם כ-750 מקומות חנייה. אבל הכמות לא הייתה חשובה. מה שהיה מדהים הוא החידוש הרעיוני שהעיר מתקיימת בכמה מפלסים. אנשים ומכוניות יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת באותו המקום. שני החניונים הללו עדיין פעילים. חניון הכיכר נקרא כך משום שנועד לשרת בראש ובראשונה את כיכר דיזנגוף, סביבה פעלו שני תיאטרונים וארבעה בתי קולנוע. הסדרי התנועה סביב החניון שונו כך שהיוצאים מהצגה ראשונה לא ייתקלו במגיעים להצגה שנייה, והחניון עצמו נועד להתמודד עם מאות אנשים שכולם רוצים להיכנס או לצאת באותו הזמן. תושבי האזור התנגדו, אבל הם לא נשמעו. הכיכר עתידה הייתה להפוך לקרבן של הצלחתה.



כל זה קרה עוד בתקופה שמרדכי נמיר היה ראש עיר. הוא תכנן את החניונים בקומות - מעל הקרקע ומתחתיה. הוא גם הביא את מומחי המטרו מפריז לתל אביב כדי שיעזרו לו בפתרונות ביניים, עד שיימצא תקציב לבניית רכבת תחתית בגוש דן - סיבה נוספת לכך שתל אביב החלה לדמיין את עצמה ביותר ממימד אחד. אחד המומחים היה מי שהקים את המנהרה המחברת בין אנגליה לצרפת. הוא ייעץ לנמיר היכן למקם את ההפרדות המפלסיות בכביש חיפה (כך נקראה אז הדרך המוכרת היום כ"דרך נמיר"). זה היה המשכו של הרעיון שכבר השתרש - אפשר להפריד בין מכוניות ובני אדם. בעיר יש יותר ממפלס אחד.



אחרי נמיר הגיע יהושע רבינוביץ', שהיה סגנו הנאמן וחברו למפלגת העבודה. ראש העיר החדש הבטיח תל אביב יפה יותר, גדולה יותר, נוחה יותר. הוא הבטיח דירות לזוגות צעירים, הפיכתם של נמל יפו ונמל תל אביב למתחמי שעשועים, חיסול משכנות העוני בדרום העיר, בנייה של רובע מגורים חדש (שכונת ל' של היום) ופארק ענק משני צדיו של נהר הירקון. זה הפארק שייקרא על שמו - גני יהושע. הוא גם הבטיח פתרון לבעיות התחבורה עם שני קווי מטרו, תחנת אוטובוסים מרכזית חדשה, שתהיה "המשוכללת והגדולה בעולם", כדבריו, וכביש מהיר בתוואי נחל איילון. שני מקומות זכו לתשומת לב מיוחדת בחזונו - כיכר דיזנגוף, ופרויקט ציבורי חדש על קו החוף, שלימים ייקרא כיכר אתרים (בהתחלה קראו לו "כיכר נמיר", אבל המקום הפך להיות כל כך מכוער, שאלמנתו, אורה נמיר, ביקשה שלא יישא את שמו). שתי הכיכרות הללו - כיכר דיזנגוף וכיכר אתרים - מימשו את החידוש הרעיוני של הפרדה מפלסית בין מכוניות לאנשים. כיכר אתרים נחנכה ב-1975 וכיכר דיזנגוף ב-1978, בשנות כהונתו של צ'יץ', אבל כאמור הוא רק גזר את הסרט. הרעיון התבשל במשך שנים.



חוץ מבתי הקולנוע והתיאטרונים שפעלו סביבה, כיכר דיזנגוף הייתה המרכז של תל אביב גם באירועים שנחגגו בה - ממסיבות פורים, דרך חגיגות יום העצמאות ועד אירועי שבוע הספר העברי. פעילות מפוקפקת נרשמה בסביבות הכיכר, כשעבריינים ספסרו בכרטיסים של בתי הקולנוע הסמוכים. המועצה הציבורית לתברואה בתל אביב יזמה מבצעי נקיון סביב כיכר דיזנגוף משום שעוברי האורח הרבים השאירו אחריהם פסולת רבה מדי ערב. כאמור, הכיכר הייתה לקורבן של הצלחתה - משהו עבד בה כל כך טוב, שהיא פשוט קרסה תחת הציפיות ממנה. בשנת 1973 הודיע רבינוביץ' על שיפוץ כיכר דיזנגוף - משהו סמלי שיימשך שלושה-ארבעה חודשים. הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו, כי העיר בורחת לו. משהו לא הסתדר, וכמעט כל התוכניות הגרנדיוזיות התעכבו. חלקן יידחו בשל פרוץ מלחמת יום הכיפורים באותה שנה. המלחמה הפתאומית גם העלתה את השאלה מה הסיכוי שראש עיר ממפלגת העבודה, שזוהתה עם הכישלון המנהיגותי שהוביל לאסון כה כבד, ייבחר מחדש.



לקראת הבחירות המקומיות פורסמה מודעה על ידי אמנון רובינשטיין, אז היה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ואחד ממקימי מפלגת ד"ש - התנועה הדמוקרטית לשינוי. זו הייתה מפלגת מרכז ששילבה בין הגישה המדינית הפייסנית של מפלגת העבודה והשמאל הפוליטי לבין הגישה הכלכלית הליברלית של תנועת הליכוד והימין הפוליטי. תחת הכותרת "להט נגד רבינוביץ", רובינשטיין קרא להפריד בין הבחירות המקומיות לבין הבחירות לכנסת, שנערכו זמן קצר לפני כן. בבחירות לכנסת זכתה שוב מפלגת העבודה. זו הייתה הצבעת "בכל זאת". המצביעים עדיין לא עיכלו את גודל המחדל. אך רובינשטיין קרא להצביע דווקא ללהט, מהליכוד, ובמובן מסוים הוא זה שהראה לו את הדרך - להפריד בין המקומי לארצי, להילחם על עצמאותה של תל אביב. במילותיו של רובינשטיין, שיהיה לימים שר החינוך בממשלת רבין השנייה: "הממשלה בראשותו של המערך [=מפלגת העבודה] השפילה את מעמדו של השלטון המקומי, שללה מהעירייה סמכויות חיוניות, ויצרה מצב בלתי נסבל מבחינת תושבי הערים".



אחרי הבחירות הארציות חזרה גולדה מאיר לראשות הממשלה, אבל הלחץ הציבורי עשה את שלו והיא נאלצה להתפטר ב-1974. התפקיד הועבר ליצחק רבין, שבחר לתפקיד שר האוצר את... יהושע רבינוביץ'. הוא זה עתה הודח בבחירות המקומיות, שבהן נבחר להט לראשות העיר. זו הייתה הפעם הראשונה שתל אביב בחרה ראש עיר ממפלגת הליכוד. שלוש שנים אחר כך ישראל תבחר לראשונה ראש ממשלה מהליכוד. מדינת תל אביב הראתה את הדרך למדינת ישראל.



במאמר הדעה של רובינשטיין הייתה גם התייחסות מיוחדת לכיכר דיזנגוף: "הרעש, הצפיפות, הזוהמה, המראה הבלוי של כיכר דיזנגוף וסביבתה, מדהימים את התייר המבקר בעיר לראשונה, וגורמים למועקה עמוקה בלבו של הישראלי החוזר לארצו משהות בחוץ לארץ". זו הייתה תעודת הפטירה של כיכר דיזנגוף - צ'יץ' ידע שאם ייבחר הוא יצטרך למלא כמצוותו של רובינשטיין, מי שפרס עליו את חסותו המכובדת. הוא נלחם כדי שייתנו לו להחליט על כיכר דיזנגוף, אבל את התכנון הפקיד בידי סגנו ומחזיק תיק התחבורה בעירייה - דוד שיפמן. על שמו של שיפמן קרוי גשר מעל נתיבי איילון, שהוא חלק ממחלף ארלוזורוב. זו כנראה ההנצחה המתאימה ביותר למורשתו - הקמת מחלפים והעברת כבישים מהירים בתל אביב. בשנת 1978 הוא זה שחתום על ההזמנה לטקס חנוכת כיכר דיזנגוף המוגבהת. למעשה, מי שגזרה את הסרט הייתה אשת ראש העיר - זיוה להט. זו הייתה מחווה לכך שהכיכר קרויה על שם צינה דיזנגוף, רעייתו של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף. בטקס הפתיחה של הכיכר להט הדגיש את האופי הפתוח של הדיונים על עתיד הכיכר, וטען כי הגבהת הכיכר תוכננה בשל פניות התושבים על מצבה המוזנח. כנראה שזכרונו התגמש קצת, לאחר שהסתיימו העבודות.



כבר בימים הראשונים של הכיכר המוגבהת הוטל ספק בהצלחת הפרויקט. כמה חודשים לאחר מכן הועלו טענות כלפי שיפמן, שנשאל אם הוא חושב שהצליח בתור האחראי על התחבורה בתל אביב. עתה התברר שהגבהת כיכר דיזנגוף עלתה בין 17 ל-20 מיליון לירות, יותר מתחשיב משרד הפנים והרבה יותר מתחשיב העירייה, וחמור מכך - היא לא הצליחה לפתור את בעיות התחבורה במרכז תל אביב. ביקורת נמתחה על שיפמן שלא נתן דעתו על התחבורה הציבורית, וגזר על התושבים להחזיק מכוניות - יקרות ומזהמות, שסותמות את עורקי העיר. סוגיית החנייה הלכה והחריפה בגללו. הוא דחף להקמתם של נתיבי איילון ושל התחנה המרכזית החדשה - והמשיך בעשייה זו גם כשהתמנה בשנות ה-80' לסגן שר התחבורה.



בעיות התחבורה של תל אביב לא נפתרו עד היום, אבל רוחו של שיפמן שורה על העירייה עד ימינו. הוא ייבא ארצה את "תוכנית סינגפור" - תוכנית שיושמה באי האסיאתי בהצלחה רבה. העיקרון המוביל של התוכנית הוא השארת המכוניות בחניונים גדולים מחוץ לעיר, כך שהכניסה לעיר אפשרית רק בתחבורה ציבורית. הוא לא הצליח לממש אותה, ולמעשה פעל בעיקר באפיקים אחרים שדווקא מכניסים יותר מכוניות למרכז העיר. אבל התוכנית הזו, בגלגולים שונים, היא משאת נפשה של עיריית תל אביב מאז ועד היום.



A photo posted by israel architecture archive (@israel.architecture.archive) on


כבר ב-1981 התבררה ההגבהה של כיכר דיזנגוף כמטרד של ממש. שיפמן אמר שההגבהה "תפתור את כל בעיות התנועה בחלק זה של העיר". הולכי הרגל סבלו עתה מהעלייה המפרכת לכיכר המוגבהת. גם נהגי המכוניות התלוננו שמעברי החצייה משני צדדיה של הכיכר למעשה מבטלים את ההפרדה בין המכוניות להולכי הרגל, והתנועה אינה זורמת כפי שהובטח. לכל זה הצטרף גם טיעון אסתטי - הכיכר הפכה עכשיו למפלצת בטון ללא טיפת ירק.

האם הגבהת הכיכר הרגה את מרכז תל אביב? בשנת 1983, חמש שנים בלבד לאחר שהכיכר התרוממה, בישר עיתון "דבר" על מותו של רחוב דיזנגוף. בתי הקפה שהיו בו נסגרו, והחנויות שהיו פעם פופולריות הראו סימנים של הישרדות בשן ועין. כל מי שבא פעם "להזדנגף" עבר לבלות לאורך הטיילת - של צ'יץ'. כיכר דיזנגוף הפכה להמשך ישיר של הרחוב, ששיא תפארתו הוא דוכן פלאפל ופיצריה.


ברקע החלה צוברת תהודה הקריאה להחזיר את הכיכר המקורית, זו שתוכננה על ידי ג'ניה אוורבוך בשנות ה-30' והייתה פאר העיר הלבנה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. או שמא מוקדם מדי? הקריאה הציבורית הלכה והתגברה, הרעיון עצמו התבשל במשך 40 שנה. בסוף 2016 יחלו העבודות להחזרת הכיכר למפלס הרחוב. צ'יץ' לא יזכה לראות זאת. הוא נפטר ב-2014, ונקבר לצד ראשי העיר שקדמו לו בבית העלמין ברחוב טרומפלדור, הוא הפנתאון של תל אביב. על כיכר אתרים בטוח שהתחרט, משום שצוטט בזמן מלחמת המפרץ כמי שמתפלל שייפול במקום טיל - ללא נפגעים, כמובן. יש הטוענים כי באחרית ימיו גם הביע חרטה על הגבהת כיכר דיזנגוף. אני חושב שגם אם לא חיבב את התוצאה הפיזית, הרי שהתוצאה החשובה יותר - עצמאותה של תל אביב, והחופש של ראש העיר לקבוע בעצמו - הושגה. הרמת הכיכר הייתה האיתות של צ'יץ' לפוליטיקאים המקומיים, לפקידים הממונים, למשרדי הממשלה ואפילו לתושבי העיר שהוא זה שיחליט.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...