היסטוריה של תל אביב - ביבליוגרפיה

באחד הסיורים שלי נתבקשתי להמליץ על ספרים שעוסקים בהיסטוריה של תל אביב. מי שפנתה אלי עם הבקשה הזו - מדריכת טיולים מוסמכת ומבינת עניין - הוסיפה שיש הר של חומר על ירושלים, אבל אין כמעט כלום על תל אביב. כפי שכתב נתן אלתרמן: "אומרים אנשי ירושלים / תל אביב היא סתם גלגל / אין היסטוריה בה אף כזית / ונביאים בה אין בכלל..." בהתחלה חשבתי לכתוב רשימה ביבליוגרפיה כמה שיותר מקיפה, אבל זו משימה גדולה מדי, ולכן אני אתמקד בספרים שאני מצאתי אותם מעניינים במיוחד.

כשנכנסים לוויקיפדיה - לערך "תל אביב" או לערך "היסטוריה של תל אביב" - וגוללים לחלק של "לקריאה נוספת" מוצאים את הספרים הקאנוניים, אלה שנכתבו בכובד ראש, עם תשומת לב למסמכים ארכיוניים והקפדה על עובדות. למשל, הסדרה של יעקב שביט וגדעון ביגר על ההיסטוריה של תל אביב (בארבעה כרכים), "חלום שהפך לכרך" מאת חוקר תולדות העיר ומורה הדרך אילן שחורי (ראה אור לראשונה ב-1990 ויצא בגרסה מעודכנת בשנת 2009, שנת המאה של תל אביב), וגם "תל אביב: חולות שהיו לכרך" של נתן דונביץ' משנת 1959 (שנת היובל לתל אביב). על כל אלה מעפיל הספר "הו עיר הו אם" / שלמה שבא. הוא לא בהכרח יותר טוב מהאחרים או יותר מדויק, אבל הוא בהחלט הפך להיות ה-ספר על ההיסטוריה של תל אביב, והוא כתוב בצורה עיתונאית וקולחת ולא כספר היסטוריה. עד כאן ספרים ששופכים אור על ההיסטוריה הרשמית והמלאה של תל אביב, ומכאן והלאה ספרים שהם יותר אנקדוטליים.

"עם תל אביב בגולה" / מאיר דיזנגוף - פרק עלום בתולדות העיר הוא שמונה חודשים בזמן מלחמת העולם הראשונה, שנודעו לימים כ"גירוש תל אביב". התורכים רצו לגרש את היהודים מאזור יפו כדי שלא חלילה יעשו יד אחת עם הבריטים ויסייעו להם בכיבוש הארץ. בתקופה שבה תושבי תל אביב נאלצו לנדוד לפתח תקווה, לכפר סבא, לכנרת ולראש פינה, מאיר דיזנגוף עמד בראש הגולים. בשל כך הוא זכה שיקראו על שמו לא רק את רחוב דיזנגוף המפורסם במרכז תל אביב, אלא גם רחוב קטן ביפו בשם "ריש גלותא" (וזה עוד מבלי להזכיר אתרים אחרים שנושאים את שמו, כמו גן מאיר ושכונת "קריית מאיר", שלא רבים מכירים). זה סיפור נוגע ללב על ההתמודדות של אוכלוסייה אזרחית עם מצב מלחמה, ועל התלאות של האזרחים שלמעשה אין להם שום צד בסכסוך.

"עיר קטנה ואנשים בה מעט" / נחום גוטמן, 1959 - ספר ילדים מאויר עם סיפורי מעשיות מהימים הראשונים של תל אביב. גוטמן גדל בשכונת נווה צדק שהוקמה כשכונה יפואית עוד לפני היווסדה של תל אביב, אך הוא הצליח בציוריו ובסיפוריו לתת את הרושם שאחוזת בית (כך קראו לתל אביב בראשיתה) צמחה מן החולות. הוא לא רק לימד את הילדים היסטוריה, אלא גם יצר אותה במו ידיו. בציוריו רואים את רחובה הראשי של אחוזת בית, כשברקע החולות, חוף הים, ויפו רחוקה ברקע. מה זה? כיצד מחק את שכונת נווה צדק, שכונת ילדותו? לכן, הספר הזה מעניין כי הוא מראה איך ממציאים מיתוס. חמישים שנה אחרי ייסודה של אחוזת בית, ושבעים שנה אחרי הקמת נווה צדק, אין גבול לגמישות של הזיכרון.

"תל אביב העיר האמיתית: מיתוגרפיה היסטורית" / מעוז עזריהו, 2005 - אם גוטמן יצר לנו מיתוס, עזריהו מנסה לפרק אותו. הוא חוקר את השיח סביב תל אביב, בנאומים, במכתבים, בכתבות ובמאמרים. הוא נע ונד בין כינויים שונים שדבקו בה, כשהמדהים ביותר הוא "עיר הפלאות" - תל אביב צמחה כל כך מהר החל בשנות ה-20', שזה פשוט היה פלא. הדימויים של תל אביב כ"עיר עברית במאת האחוזים" וכ"עיר העברית הראשונה" לא חומקים מעינו הבוחנת של עזריהו, שלא מתעקש להשוות את הדימוי למציאות, אלא רק לחשוף את מה שחשבו על תל אביב, כיצד דיברו עליה, ומה כוחה המיתי.

"תל אביב - מדריך הרחובות" / יחיעם פדן, 2005 - רוצים לדעת למה קוראים לרחוב מסוים בתל אביב בשם זה? גשו אל המדריך. הוא זמין גם באתר העירייה וגם בוויקיטקסט. עבורי מדובר בשעות של הנאה.

"טיול קטן בעיר גדולה" / עופר רגב, 1999 - אמנם לא ספר הטיולים העדכני ביותר, אבל זה הספר שבזכותו התחלתי להדריך סיורים בתל אביב. רגב ליקט אתרים בעיר וחיבר ביניהם מסלולים, ועם הספר הזה ממש היה אפשר לצאת ולטייל ברחבי העיר ולגלות פיסות נוספות מההיסטוריה שלה. עד היום, כשאני חוקר אתר מסוים בתל אביב, אני פותח גם את הספר הזה כדי לראות מה רגב כתב עליו. הוא אגב ממשיך להדריך סיורים בתל אביב

"יפו-נוה צדק: ראשיתה של תל אביב" / מרדכי אלקיים, 1990 - הספר הזה היה צריך להיות חלק מהספרים הקאנוניים על ההיסטוריה של תל אביב, עם עומק מחקרי מרשים ורוחב יריעה פנטסטי. אבל הוא פשוט לא מתאים למיתוס התל אביבי על כך שלעיר אין היסטוריה, אין שורשים. ובכן, הספר הזה משיב למיתוס הזה מנה אחת אפיים, ומספר על חידוש הקהילה היהודית ביפו בתחילת המאה ה-19, וכן על הקמת השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר בסוף המאה ה-19. מפתיע לקרוא על הדמויות המופיעות בו, משום שהשמות מסגירים את הפער בין המיתולוגיה להיסטוריה - הרחובות הראשיים בתל אביב נושאים שמות אשכנזיים למהדרין, ופתאום אתה מגלה שהיו גם מטלון, אבולעפיה, זינו, אמזלג, מויאל, אבוטבול, שלוש, שמחון, אוחיון, מולכו, אלקיים, קורקידי ועוד. כל אלה עלו ארצה מאזור ה"מגרב" (=המערב בערבית, אזור מרוקו של ימינו) ומרחבי האימפריה העות'מאנית, עוד לפני העלייה הראשונה, לפני שאשכנזים עלו ארצה בהמוניהם ושינו את המאזן הדמוגרפי ואת ההיסטוריה.

"האור והקסם" / רוביק רוזנטל - סיפורים על תל אביב של פעם. הרבה צ'יזבטים שאסף רוזנטל, שהוא לא רק בלשן מקצוען אלא גם חובב תולדות תל אביב, שלא יכול לראות את הכיעור של העיר כדבריו.

"עיר לבנה עיר שחורה" / שרון רוטברד (בהוצאת בבל) - לחובבי האסכולה הפוסט-קולוניאלית, הספר הזה מומלץ בחום. יש בו ניתוח נהדר על האופן שבו תל אביב לא קמה בזכות עצמה, אלא כתשליל של יפו, כאנטיתזה של העיר העתיקה, הים-תיכונית, המזרחית, הערבית, הלוונטינית. תל אביב קמה כאירופה קטנה בלב לבה פלשתינה בכוונה. רוטברד מביא מכתביו של הרצל, שלא סבל את יפו, ומדבריהם של מנהיגים ציונים נוספים, שכולם מתייחסים ליפו כאל הדבר הזה שמפריע למאמצי ההקמה של השטעטל המזרח-אירופי שהוא תל אביב.

"עיר עם קונספציה" / נתי מרום (בהוצאת בבל) - נקודת המוצא של מבקר סטנדרטי בתל אביב היא שמדובר בעיר לא מתוכננת. הרחובות עקומים, אין מספיק חנייה, למה בנו את זה פה ולא שם, ואיך בכלל יוצאים מכאן. מסתבר שהתכנון היה מלאכת מחשבת, כבר מהימים של אחוזת בית, וביתר שאת עם "תוכנית גדס" של 1927 (תוכנית האב המשובחת של האדריכל הסקוטי, סר פטריק גדס, שלמעשה תכנן את תל אביב מבוגרשוב ועד הירקון). לא זו בלבד שהתכנון תמיד היה נוכח, אלא שהוא תמיד ניסה לענות על שאלות בוערות של אותה תקופה. ההנחה הסמויה הייתה שתכנון הוא תרופה הכרחית ומספיקה לכל מחלה עירונית. אין מספיק גינות? נתכנן יותר. הכבישים לא רחבים מספיק? נתכנן אחרת. הבתים צרים מלהכיל? נתכנן עוד. הכל שאלה של תכנון, ותכנון הוא תשובה להכל. ובכן, מסתבר שבכל דור ודור מתכננים חושבים זאת, ולימים מבינים שתכנון הוא לא תרופת פלא לשום דבר. כל תכנון מביא איתו את החוליים שלו, ולעתים "צריך לתכנן אחרת" זה שם קוד ל"צריך להרוס את מה שתכננו פה בעבר, כי מה לעזאזל הם חשבו". מרתק לראות כיצד תל אביב התפתחה דווקא עם הרבה תכנון, עם קונספציה, ואולי זה סוד הצלחתה - כמו שסרט טוב מצליח להשכיח מלבו של הצופה את העובדה שמדובר ביצירה, בהמצאה שהוקדשו לה הרבה מאמצים, כך גם העובדה שרבים חושבים שתל אביב אינה מתוכננת, מעידה על טיב התכנון העירוני שלה.

מהנעשה בעירנו / עלי מוהר (בהוצאת עם עובד) - קובץ טוריו של הפזמונאי וכותב הטורים שיצק משמעות חילונית, ליברלית וחתרנית לחיים בתל אביב. חיים גורי כתב על הספר:

לא עיר מגדלית, זרה ורחוקה, עלוטת ערפל צפוני, ולא עיר ארמונות שיש וזהב, אלא עירנו שלנו, הבטונית, האספלטית, הפלבאית, אכולת השמש והמלח, ירוקת השדרות ועצי חצרות הבתים. לא חוכמה לאהוב את ירושלים ולהשתחוות לה אפיים מעל פסגת הר הצופים, לומר לה "מאה דורות חלמתי עליך". לירושלים כ-80 כינויים שהוצברו מהמקורות והיא נזכרת כ-600 פעמים בתנ"ך. לתל אביב, להבדיל, שלושה בלבד, לפי מיטב ידיעתי: "העיר העברית הראשונה", "העיר הלבנה" ו"עיר ללא הפסקה". אך "בכל זאת יש בה משהו".

לאחרונה גם יצא לאור קובץ נוסף בשם "עוד מהנעשה בעירנו", והנה כמה קישורים בהקשר זה -
- "על עלי מוהר והפוליטיקה של היומיומי"
- "עשור למותו של עלי מוהר: ניחוח קלמנטינות ואבק ברוש"
- רושם פעמי הזמן: "עוד מהנעשה בעירנו" מחזיר אותנו לזוטות היפות שמרכיבות את החיים
- סוד גאוניותו התקשורתית של נתניהו (מתוך "עוד מהנעשה בעירנו")

"תל אביב-יפו" / מודי בר און וענת זלצר, 2009 - סדרה בת שלושה פרקים (היו מתוכננים עשרה פרקים, אך לבסוף נוצרו רק שלושה, מחוסר תקציב) שהופקה לרגל שנת המאה לתל אביב. זו אולי הסדרה הדוקומנטרית המוצלחת ביותר של בר און וזלצר (משתווה לה באיכותה רק הסדרה "מדינת היהודים", שעוסקת בתרבות ובבידור בישראל מימי היישוב היהודי ועד ימי הטלוויזיה המסחרית, אך ישנן עוד סדרות דוקומנטריות משובחות לצמד היוצרים). יש ערך בוויקיפדיה שמתמצת את סיפור המסגרת של הסדרה, אבל שווה פשוט לשבת ולצפות בכל הפרקים - כולם זמינים ביוטיוב (1, 2, 3). גם בפרק הראשון וגם בפרק השני ישנה התייחסות נרחבת למשפחת שלוש, שהיא למעשה אחת המשפחות היחידות שליוו את כל תהליך ההקמה של תל אביב - מחידוש הקהילה היהודית ביפו, דרך הקמת השכונות שמחוץ לחומות ובכללן נווה צדק, ועד ייסוד אחוזת בית היא השכונה שלימים תיקרא תל אביב.

אחרון חביב - עוד לא עיינתי בספר "בכוחותיה העצמיים - ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים" מאת ערן אלדר, אבל הכותרת של הספר מושכת אותי מאוד, ואני מקווה שבקרוב אספיק לקרוא אותו.