בהתחלה ממש לא התלהבתי מ"הקליפ הישראלי שמשגע את העולם". אמנם מאוד אהבתי את הביצוע (וואן-שוט לאורך כל הקליפ עם עשרות משתתפים בצילומי-חוץ... באמת, להוריד את הכובע בפני ההפקה), אבל לא חשתי שיש פה משהו יותר מלהיב מהרגיל ובטח שלא גל חדש של יצירה קולנועית ישראלית. אני חושב שבתקופה הזו, תקופה שבה ישראל מרגישה כמו הילד הכי פחות מקובל בכיתה, אנחנו כל כך צמאים לאהדה, שנוח לנו לפרגן לכמה חברים שמרימים מצלמה רק כדי לעשות שמח.
בכל מקרה, רציתי לקשר את החגיגה הזו לתל אביב - הקליפ צולם בדיזנגוף סנטר, תל אביב. האם היה ניתן לצלם אותו במקום אחר? ללא ספק וחד משמעית - כן, היה אפשר לצלם את זה גם בקניון אחר. אז למה באמת לא צילמו את הקליפ הזה בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה, בקניון איילון ברמת גן או אפילו בקניון עזריאלי בתל אביב? יש לו קסם מיוחד, לדיזנגוף סנטר, שקצת קשה להסביר. הסנטר הוא לא קניון במובן הקלאסי של המילה. הוא נוגד כל מיני הגדרות שמוכרות לנו מקניונים אחרים - אין לידו חניון ענק במפלס הקרקע, הוא לא נמצא ליד מחלף בשולי העיר אלא במרכז תל אביב, חלק מהחנויות פונות אל הרחובות הסמוכים, קל להגיע אליו ברגל ובאופניים והוא לא מתוכנן בקווים ישרים שינתבו את הקונים לחנויות הנכונות אלא במעין שילוב בין רחובות עירוניים לבין ספירלה ענקית. לא קשה ללכת בו לאיבוד, ומאוד קל ליצור בו תרבות.
עיר היא מחולל תרבות. וגם כל הכבוד לעיריית תל אביב שהכירה בכך והנציחה את אנשי התרבות שיצרו בה (על החזית של כל בית שבו גר/ה משורר/ת, שחקנ/ית או סופר/ת הותקן שלט הנצחה). ודיזנגוף סנטר הוא חלק מהעיר.
רציתי להוסיף עוד משהו בנוגע להייפ התקשורתי סביב הסרטון הזה (If We Ever Meet Again - Lipdub Israel 2010) - בחדשות ערוץ 10 שודרה כתבה אודות הסרטון שכללה גם ראיון עם היוצרים. אני שמתי לב דווקא להערה המביכה של יעקב אילון בסוף הכתבה: "אנשים עם עודף זמן". יותר משההערה הזו מביכה את יוצרי הסרטון ומשתתפיו, היא מביכה דווקא את יעקב אילון (ואת התקשורת הממוסדת בכלל). התקשורת בעידן הנוכחי היא לא רק קרייני חדשות מעונבים, מהדורות של שמונה בערב וערוצי מיינסטרים בטלוויזיה. אם כל אחד שכותב בלוג או מעלה סרטון ליוטיוב יסכים עם ההערה הזו של יעקב אילון, כולנו נאבד כל כך הרבה מהתרבות המיוחדת שנוצרת באינטרנט, שבעצמו מהווה מעין עיר ענקית, חופשית ומחוללת תרבות.
(קישור להערה של יעקב אילון בדקה 2:20)
בכל מקרה, רציתי לקשר את החגיגה הזו לתל אביב - הקליפ צולם בדיזנגוף סנטר, תל אביב. האם היה ניתן לצלם אותו במקום אחר? ללא ספק וחד משמעית - כן, היה אפשר לצלם את זה גם בקניון אחר. אז למה באמת לא צילמו את הקליפ הזה בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה, בקניון איילון ברמת גן או אפילו בקניון עזריאלי בתל אביב? יש לו קסם מיוחד, לדיזנגוף סנטר, שקצת קשה להסביר. הסנטר הוא לא קניון במובן הקלאסי של המילה. הוא נוגד כל מיני הגדרות שמוכרות לנו מקניונים אחרים - אין לידו חניון ענק במפלס הקרקע, הוא לא נמצא ליד מחלף בשולי העיר אלא במרכז תל אביב, חלק מהחנויות פונות אל הרחובות הסמוכים, קל להגיע אליו ברגל ובאופניים והוא לא מתוכנן בקווים ישרים שינתבו את הקונים לחנויות הנכונות אלא במעין שילוב בין רחובות עירוניים לבין ספירלה ענקית. לא קשה ללכת בו לאיבוד, ומאוד קל ליצור בו תרבות.
עיר היא מחולל תרבות. וגם כל הכבוד לעיריית תל אביב שהכירה בכך והנציחה את אנשי התרבות שיצרו בה (על החזית של כל בית שבו גר/ה משורר/ת, שחקנ/ית או סופר/ת הותקן שלט הנצחה). ודיזנגוף סנטר הוא חלק מהעיר.
רציתי להוסיף עוד משהו בנוגע להייפ התקשורתי סביב הסרטון הזה (If We Ever Meet Again - Lipdub Israel 2010) - בחדשות ערוץ 10 שודרה כתבה אודות הסרטון שכללה גם ראיון עם היוצרים. אני שמתי לב דווקא להערה המביכה של יעקב אילון בסוף הכתבה: "אנשים עם עודף זמן". יותר משההערה הזו מביכה את יוצרי הסרטון ומשתתפיו, היא מביכה דווקא את יעקב אילון (ואת התקשורת הממוסדת בכלל). התקשורת בעידן הנוכחי היא לא רק קרייני חדשות מעונבים, מהדורות של שמונה בערב וערוצי מיינסטרים בטלוויזיה. אם כל אחד שכותב בלוג או מעלה סרטון ליוטיוב יסכים עם ההערה הזו של יעקב אילון, כולנו נאבד כל כך הרבה מהתרבות המיוחדת שנוצרת באינטרנט, שבעצמו מהווה מעין עיר ענקית, חופשית ומחוללת תרבות.
(קישור להערה של יעקב אילון בדקה 2:20)
