מי לא מכיר את המותג Jaffa? במשך עשרות שנים היה המותג הזה שני רק לקוקה-קולה בשוק המשקאות הישראלי, וזאת בזכות מסעות הפרסום האגרסיביים של המועצה לשיווק פרי הדר. זה כנראה זמן טוב לעסוק במשמעות שלו, ממש כמה שניות לפני שצריך כבר להספיד אותו. בעבר היה ענף הייצוא הראשי של ישראל, אך החל בשנות ה-90' המותג נמצא בדעיכה, יחד עם החקלאות הישראלית בכלל (מי שנתקל בחשבון מים מנופח לאחרונה, שיידע שהחקלאים בישראל ספגו את משבר המים הרבה לפני הצרכנים הפרטיים, משום שנאלצו לכרות פרדסים שלמים, ששתו כמויות נכבדות של מים). מי שבוכה על אובדנו של התפוז, יכול להתנחם בהצלחתו של ההייטק הישראלי.
אמש הוקרן הסרט התיעודי "ג'אפה - סיפורו של מותג" בסינמטק תל אביב. הסרט בוים על ידי אייל סיון בסיועו של ארז מילר, והופק על ידי "טרבלסי הפקות" (ובפרט על ידי המפיקה אסנת טרבלסי, בת המחזור של ארי פולמן ויוצרים חשובים אחרים בקולנוע הישראלי, והמפיק אריק ברנשטיין). וכדאי לתת קרדיט גם לאחד המרואיינים בסרט התיעודי הזה - אביעזר שלוש, סבא שלי. לפני למעלה משנה הגיע צוות של חמישה אנשים לדירה של סבא כדי לראיין אותו לסרט זה. לא תיארתי לעצמי שצלם, מקליט, תאורן, במאי ועוזר במאי עם כל ציודיהם יכולים להצטמק לחלל כה קטן (בייחוד כשאני והכרס שלי גם כן נוכחים במקום), אבל הם עשו זאת. ואז הבמאי אייל סיון הציע לי להשתתף גם כן בסרט. הוא בעצם ביקש שאחליף אותו כמראיין. נוצרה מעין סצנה של נכד ששואל את הסבא והסבא מספר לנכד שלו... משהו בסגנון "והגדת לבנך" (או במקרה הזה "לנכדך"). אני חשבתי לעצמי שזה בטח לא מצטלם כל כך טוב, ובאמת בסרט עצמו נכנס רק קטע קצר מהצילומים שבהם השתתפנו, שארכו כמעט שעתיים.
אולי כדאי שאתחיל מההתחלה... אבא של סבא שלי - צדוק שלוש - היה יצואן של פרי הדר בארץ ישראל של שנות ה-30'. לא זו בלבד, אלא שסבא של סבא שלי (מצד אימו) - מאיר אפלבוים - היה חבר באגודה שיתופית בשם "פרדס" (במלעיל, ולא במלרע), שהקימה פרדס בשם "בחריה" מצפון לירקון, באדמות החקלאיות שנמצאות היום בשטח המוניציפלי של הוד השרון. ואף יותר מכך - סבא של סבא שלי (מצד אביו) - יוסף אליהו שלוש - ניצל מניסיון חטיפה בזכות הפרדסן היהודי הראשון בארץ ישראל. בילדותו ביפו הסגורה בחומה (עוד בטרם הוקמה נווה צדק ושאר השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר) נחטף על ידי ערבי שנקלע לסכסוך כספי עם משפחת שלוש. יוסף אליהו נלקח לפרדסים שהשתרעו ליד יפו, ולפתע נתקלו החוטף והחטוף ביהודי טוב - רבי שמחון - שפיקח על הפרדס העברי הראשון שניטע בארץ ישראל, פרדס "מקוה ישראל" שהוקם במימונו של משה מונטיפיורי. ר' שמחון זיהה את יוסף אליהו שלוש (אביו - אהרן שלוש - גם הופקד על ידי משה מונטיפיורי כנאמן על פרדסו), הבריח את החוטף והחזיר את החטוף לחיק משפחתו. אז אפשר לספר על הפרדסים שהקיפו את יפו, על הניחוחות המשכרים של התפוז והאשכולית, על נקישות המשאבה בלילה, על "שביל קליפות התפוזים" מאת נחום גוטמן, על "זהב הדר שמח" ו"ריח פרדסי אביב" של טשרניחובסקי, על "שובי, שובי לפרדס... עם הפריחה המשגעת" ואפילו על "סוף עונת התפוזים"... אפשר לספר על כל אלה ימים שלמים, אבל סבא שלי לא צריך את זה. אצלו, במקום דם, זורם מיץ תפוזים. ובעצם בשל כך נתבקש להתראיין לסרט התיעודי על המותג "ג'אפה".
לפני לא יותר משנתיים חגגנו 60 שנים למדינת ישראל (והיו גם מי שציינו 60 שנה ל"נכבה" של הפלסטינים). לרגל המאורע, קרן ממשלתית לעידוד הקולנוע הישראלי הייתה אמורה להקצות משאבים להפקת כמה סרטים תיעודיים. מן הסתם, כשמכניסים את הממשלה לענייני כספים, זה אף פעם לא יוצא טוב. אייל סיון, במאי סרטים דוקומנטריים בעל שם עולמי ומרצה למדעי החברה שמחלק את זמנו בין ישראל לאירופה, הגיש לקרן בקשה לתמיכה בכדי להפיק סרט תיעודי אודות מותג התפוזים הישראלי המפורסם. הסרט נועד לעסוק לא רק בשורשיו של המותג Jaffa ופיתוחו הכלכלי, אלא גם בדיוק בתפר הזה שבין עצמאות ישראל לבין הנכבה הפלסטינית. סיון רצה להראות כיצד "יאפא" (שמה של העיר יפו בערבית) הפכה להיות "ג'אפה", ואיך הצליח המפעל הציוני לנכס לעצמו את המותג הזה. בעקבות עשייתו בעבר והתבטאויותיו בעבר (בין השאר, כינה את הקמת מדינת ישראל "טעות היסטורית") נחשב לאנטי-ציוני אפילו על ידי אנשי רוח מתונים בישראל. כמובן, העיתונות עשתה הכל מלבד לערוף את ראשו, חברי כנסת התקוממו וטענו שזו ירייה ברגל של האומה (אם לא חמור מכך), "טרבלסי הפקות" התרעמו על כך שסרט שצילומיו אפילו לא החלו כבר זוכה לחרמות וגידופים, יושב ראש הקרן איים בהתפטרות, קולנוענים רבים הביעו תרעומת על סתימת הפיות ועל מנת להשקיט את המהומה הבמאי והתסריטאי של הסרט משך את בקשתו לתיקצוב הסרט על ידי גוף ממלכתי וגם הסביר עד כמה לא ציפה לכל המהומה הזו.
למזלנו, "טרבלסי הפקות" ואייל סיון לא התייאשו ומצאו מימון בבית החם של ערוץ 8 (מימון שכנראה חרג מהגבולות הרגילים שערוץ 8 בדרך כלל מקציב). מדוע למזלנו? כי הסיפור שהסרט הזה מציג כל כך מעניין וכל כך נוגע ללב וכל כך אמיתי, שהצפייה בו פשוט מאלפת. אני חושב שהרבה אנשים ישבו אמש באולם הגדול של סינמטק תל אביב ולא אהבו את מה שהוצג להם - כן, אפשר לומר "הסרט הוא שמאלני". אבל בעקבות ויכוחים אין-ספור שהיו לי עם חברים וידידות לרוב, אני עדיין מתבצר בעמדתי שאין דבר כזה "סרט שמאלני" או "סרט ימני". סרטים הם נטולי עמדה. זה כמו שכיסא לא יכול להיות שמאלני או ימני, וגם אם נחכה הרבה זמן, שולחנות לא יצמיחו עמדות פוליטיות. ימין ושמאל הן תבניות שכפינו על עצמנו על מנת לפשט את המציאות, וכדי לספק איזושהי כותרת למי שפיספס (את הסרט, את ההרצאה, את הנאום או את המאמר). סרט לא יכול להחזיר שטחים תמורת שלום וסרט לא יבנה מאחז בלתי חוקי מחוץ לגבולות 67'.
מה סרט כן יכול לעשות, ויותר ספציפית - מה עושה הסרט "ג'אפה - סיפורו של מותג"? הוא מציג ראיונות עם פרדסנים ואנשי רוח ישראלים-יהודים כמו גם עם פרדסנים ואנשי רוח ערבים-פלסטינים, ומעבר לכך גם עם מומחים להתפתחות הצילום והקלונוע. השאלות לא נשמעות, ואמנם ניתן לנחש אותן, אבל בכל זאת לא ניתן לומר שהן מגמתיות. כן אפשר לקטוף כמה מסרים מעניינים מעץ המסרים שהשמיעו המרואיינים השונים. המשורר חיים גורי מספר שהעולם שהוחרב על ידו ועל ידי חבריו לפלמ"ח נוכח בחייו וביצירתו, שהוא מאמין בכאבם של הפליטים הפלסטינים. כמה מהפרדסנים הישראלים שיבחו את תושייתם של הבריטים על שהקימו את "המועצה לשיווק פרי הדר" בימי מלחמת העולם השנייה, כדי שתרכז את התוצרת של כל הפרדסנים - יהודים וערבים - ותמנף אותם תחת המותג האחד, היחיד, האלמותי Jaffa. לעומת זאת, חלק מהפרדסנים הערבים דווקא הביעו עמדה שהיה אפשר לקיים שיתוף פעולה עם הפרדסנים היהודים, אלא שהבריטים עודדו את הקמתו של נמל תל אביב, ובכך התחילו את הסוף של נמל יפו כשער הייצוא העיקרי של ענף ההדרים במזרח התיכון.
המומחים לאמנות, לצילום ולקולנוע נותנים פרשנות מעניינת על תמונות וסרטים שצולמו (ובעיקר "בוימו") ביפו בתחילת המאה העשרים. עיקר הפרשנות נוגעת לאופן שבו הפלסטינים נושלו מהנכס שהיה בידם - תפוזי Jaffa - ואיך התעמולה הציונית הפכה את המותג למזוהה עם ישראל וסיפור הצלחתה (מדהים לראות כיצד התצלומים והסרטים הותאמו לאידאות הציוניות של "כיבוש הקרקע" ו"כיבוש העבודה" על ידי בעלי תפקידים בהתארגנות הציונית). ניתנת גם פרשנות לפרסומות שעוצבו כדי למתג מחדש את התפוזים כישראליים (תחת השם Jaffa, למרות שלאחר הקמת המדינה התפוזים לא יוצאו עוד מנמל יפו), כמו גם לכרזות מפחידות שקראו להחרים את ישראל ושולבו בהן תפוזים כסמל לשדידת אדמות פלסטין.
הסרט הזה נקרא באנגלית The Orange's Clockwork (משחק מילים על "A Clockwork Orange" - פנטזיית האלימות של סטנלי קובריק, "התפוז המכני"). הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל IDFA, שהוא כנראה הפסטיבל החשוב ביותר לעשייה דוקומנטרית, ונערך מדי שנה באמסטרדם. הוא גם זכה במקום הראשון בפסטיבל מילנו, שהוא אחד הפסטיבלים המובילים באירופה. כנראה שכמו במקרים של "בופור" ו"ואלס עם באשיר" - אנחנו חושבים שהם נגדנו עד שהם זוכים בפסטיבלים אירופאיים ששנייה לפני כן לא ידענו שהם קיימים או כשהם מועמדים לאוסקר. ב-19 בדצמבר 2009 (ממש עוד עשרה ימים) הוא ישודר בערוץ 8, ואני ממליץ בחום לצפות בסרט הזה לפחות פעם אחת - אם לא בשביל המסר, אז בשביל קטעי הארכיון הרבים שמשובצים בסרט, שהם כמו מסע מרהיב במנהרת הזמן של התפוזים. לקראת הצפייה מומלץ לקרוא את התקציר ולהתעצבן. מי שמתעניין מה נאמר בנאומים שנישאו לאחר הבכורה הישראלית של "ג'אפה - סיפורו של מותג", אפשר לקרוא את הכתבה שפורסמה באתר וואלה בעקבות ההקרנה. אני גם צופה שגדעון לוי יכתוב כמה דברים בעקבות הסרט, משום שנכח אמש בהקרנה, ואנחנו הרי גם מכירים את הסגנון שבו הוא מכה על חטא.
* * *
21/1/2010
עוד קישורים שאני מוסיף כחודש וחצי לאחר כתיבת הפוסט:
- ראיון עם אייל סיון על הסרט ועל האופן שבו הוא נתפס כאנטי-ישראלי, אנטי-ציוני ואפילו אנטישמי.
- ביקורת מאת עינב שיף שמטהרת את הסרט מפוסט ציוניות, אך מאשימה אותו בשיעמום הצופים.
- כתבה על אירוע מחווה של סינמטק תל אביב לבית הספר לקולנוע פלסטיני בנצרת, שבו השתתף גם אייל סיון.
* * *
21/1/2010
עוד קישורים שאני מוסיף כחודש וחצי לאחר כתיבת הפוסט:
- ראיון עם אייל סיון על הסרט ועל האופן שבו הוא נתפס כאנטי-ישראלי, אנטי-ציוני ואפילו אנטישמי.
- ביקורת מאת עינב שיף שמטהרת את הסרט מפוסט ציוניות, אך מאשימה אותו בשיעמום הצופים.
- כתבה על אירוע מחווה של סינמטק תל אביב לבית הספר לקולנוע פלסטיני בנצרת, שבו השתתף גם אייל סיון.