עוד פעם אני מספר על הצד של אימא שלי (לא הצד השלוּשי, של אבא). מצד זה אני נין לברכה סלומון, נכדה ליואל משה סלומון. ברכה גדלה בפתח-תקווה של תחילת המאה העשרים (ואם היום מחשיבים את פתח תקווה ל"חור", תארו לעצמכם איך זה הרגיש לפני מאה שנה). בפנקס שהשתמר היטב היא כתבה יומן בין השנים 1910-1913, וממנו אפשר להבין עד כמה רגשה נפשה - עד כמה שאפה לחיות חיים מלאים יותר, לצאת מהמושבה, למצוא אהבה. השפה העברית הייתה עוד בחיתוליה, וניכר מהכתיבה של ברכה שלא היה קל לעשות בה שימוש.
כשאני קורא ביומן הזה, אני לא יכול שלא לחשוב כמה מיוחדת הייתה התקופה הזו. אפילו הייתי מגזים ואומר שנולדתי במאה הלא-נכונה. ואולי דווקא טוב שאני "כאן ועכשיו", כלומר בתקופתנו, משום שבזכות הטכנולוגיה שסביבנו, סרקתי את היומן, הקלדתי את המלל שבו ושילבתי את שניהם לקובץ. הקובץ באינטרנט - ניתן לצפות בו כאן וגם להוריד אותו ולהדפיס - ואני רק יכול לשער שכשברכה כתבה על סערת הרגשות שתקפה אותה באיזה לילה חיוור וזהרורי במושבה, היא בוודאי לא דמיינה שיומנה יהיה כל כך נגיש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה