הצעירים יעזבו, ההורים ינטשו, הילדים יעברו והקשישים ייעלמו. ובכל זאת, האפוקליפסה לא הגיעה לתל אביב
נעמה ריבה, כתבת האדריכלות ב"הארץ", ואני כתבנו תגובה למאמר נוסף שתיעד את חרדת הנטישה של תל אביב (מאת מגי אוצרי), והרי הוא לפניכם:
"מחירי הדיור בתל אביב אמנם גבוהים מדי, אבל הסיכויים לירידה משמעותית שלהם נמוכים. הסיבה: לתל אביב אין אלטרנטיווה אורבנית ראויה. חיפה סובלת מתדמית של עיר תעשייה, ירושלים דתית ומפוצלת וערי גוש דן נהנות מיוקרה בגלל קרבתן לתל אביב. בהעדר תחבורה ציבורית נאותה שפועלת בכל ימות השבוע, חובבי העיר המושבעים יעשו הכל כדי להישאר בה.
"אוצרי אינה מבינה מהי עיר ראויה ולכן פרשנותה שגויה. ראשית, עיר טובה אינה מקום לצעירים בלבד, אלא מרחב מחיה נעים לאנשים בכל גיל ובכל מצב — ילדים, רווקים, גרושים, חד־הוריים, משפחות ופנסיונרים.
"שנית, נראה שהנקודה שמפריעה לאוצרי יותר מכל היא הקושי למצוא חניה בתל אביב. אבל יופיין של ערים טובות, ושל תל אביב בפרט, נובע מהיכולת להסתדר בהן בלי רכב וכמובן בלי צורך לחפש חניה. אובססיית החניה של אוצרי ודומיה היא אחת הבעיות הקשות ביותר בעיר, שמקדשת חניונים תת־קרקעיים לפני שהיא מקדמת דיור בר השגה.
"טעות שלישית היא הטענה שהעיר ננטשת. מלבד העובדה שגם הרחובות שהיא מזכירה, כמו בן יהודה ודיזנגוף, אינם נטושים, אוצרי מחמיצה מהלך שמתרחש בתל אביב ובערים נוספות בעולם. כובד המשקל שלהן זז. ההתרחשות האורבנית אינה מתקיימת בטבורה של עיר בלבד, אלא נמתחת לגן החשמל, פלורנטין, רוטשילד בואכה רחוב הרצל, יפו ובקרוב גם שכונת שפירא ושכונת התקוה.
"אוצרי אינה הראשונה שצופה את נטישת העיר. מאז שתל אביב הוקמה מנבאים את כליונה, מספרים שהצעירים עוזבים בגלל המחירים הגבוהים, שלקשישים נמאס מההמולה ושההורים רוצים לעזוב כדי שהילדים יגדלו באווירה פסטורלית.
"האם תל אביב גוועת?" זאת היתה כותרת של כתבה מאת רוני אשל שפורסמה ב"מעריב" ב–1980.
"בשנות ה–60 כתב אפרים קישון על אפוקליפסת הנטישה והגוויעה שתמיד חוזים לתל אביב. "כחמישים איש ניסו את מזלם, אך עד מהרה נתאכזבו מן החום הבלתי נסבל ששרר במישור השומם ונתפזרו לכל הרוחות. כמה מאות יהודים שנאלצו להישאר בגלל הפרנסה בנו להם בתים חסרי סגנון ואחר כך ברחו על נפשם למקומות אנושיים יותר. העיר נבנתה בלי כל היגיון. אין פלא איפוא שמספר תושביה ירד לאלף וחמש מאות וגם מאלה נותרו, מחמת הרעש שאיפיין את המקום מראשיתו, כחמשת אלפים בלבד".
"קישון המשיך כך, עד שהגיע למיליון איש שחיים בעיר המזוהמת, הצפופה, הלא מושכת, האפורה, שמוצפת בחורף, שהמערכת הסניטרית שלה מזעזעת ושאין בה גנים ירוקים."
תומר שלוש הוא חוקר ערים בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב
ולבקשת הקהל, הנה מי שהיטיב לתאר את העובדה שתל אביב לא תלויה באיש - ש"י עגנון כתב כבר ב-1909:
נעמה ריבה, כתבת האדריכלות ב"הארץ", ואני כתבנו תגובה למאמר נוסף שתיעד את חרדת הנטישה של תל אביב (מאת מגי אוצרי), והרי הוא לפניכם:
אף אחד לא עוזב בינתיים את ת"א
"בעקבות תחזית מחירי הדיור בתל אביב שערך נמרוד בוסו (TheMarker", 23.4"), שלפיה היא הופכת לעיר לעשירים בלבד, טוענת מגי אוצרי שהעיר תינטש על ידי צעיריה ותהפוך ללא אטרקטיבית ("כשתל אביב הפסיקה להיות תל אביב", "הארץ", 28.4). אוצרי סבורה שמחירי הדירות בתל אביב יצנחו בשל חוסר האטרקטיביות שלה.
"מחירי הדיור בתל אביב אמנם גבוהים מדי, אבל הסיכויים לירידה משמעותית שלהם נמוכים. הסיבה: לתל אביב אין אלטרנטיווה אורבנית ראויה. חיפה סובלת מתדמית של עיר תעשייה, ירושלים דתית ומפוצלת וערי גוש דן נהנות מיוקרה בגלל קרבתן לתל אביב. בהעדר תחבורה ציבורית נאותה שפועלת בכל ימות השבוע, חובבי העיר המושבעים יעשו הכל כדי להישאר בה.
"אוצרי אינה מבינה מהי עיר ראויה ולכן פרשנותה שגויה. ראשית, עיר טובה אינה מקום לצעירים בלבד, אלא מרחב מחיה נעים לאנשים בכל גיל ובכל מצב — ילדים, רווקים, גרושים, חד־הוריים, משפחות ופנסיונרים.
"שנית, נראה שהנקודה שמפריעה לאוצרי יותר מכל היא הקושי למצוא חניה בתל אביב. אבל יופיין של ערים טובות, ושל תל אביב בפרט, נובע מהיכולת להסתדר בהן בלי רכב וכמובן בלי צורך לחפש חניה. אובססיית החניה של אוצרי ודומיה היא אחת הבעיות הקשות ביותר בעיר, שמקדשת חניונים תת־קרקעיים לפני שהיא מקדמת דיור בר השגה.
"טעות שלישית היא הטענה שהעיר ננטשת. מלבד העובדה שגם הרחובות שהיא מזכירה, כמו בן יהודה ודיזנגוף, אינם נטושים, אוצרי מחמיצה מהלך שמתרחש בתל אביב ובערים נוספות בעולם. כובד המשקל שלהן זז. ההתרחשות האורבנית אינה מתקיימת בטבורה של עיר בלבד, אלא נמתחת לגן החשמל, פלורנטין, רוטשילד בואכה רחוב הרצל, יפו ובקרוב גם שכונת שפירא ושכונת התקוה.
"אוצרי אינה הראשונה שצופה את נטישת העיר. מאז שתל אביב הוקמה מנבאים את כליונה, מספרים שהצעירים עוזבים בגלל המחירים הגבוהים, שלקשישים נמאס מההמולה ושההורים רוצים לעזוב כדי שהילדים יגדלו באווירה פסטורלית.
"האם תל אביב גוועת?" זאת היתה כותרת של כתבה מאת רוני אשל שפורסמה ב"מעריב" ב–1980.
"בשנות ה–60 כתב אפרים קישון על אפוקליפסת הנטישה והגוויעה שתמיד חוזים לתל אביב. "כחמישים איש ניסו את מזלם, אך עד מהרה נתאכזבו מן החום הבלתי נסבל ששרר במישור השומם ונתפזרו לכל הרוחות. כמה מאות יהודים שנאלצו להישאר בגלל הפרנסה בנו להם בתים חסרי סגנון ואחר כך ברחו על נפשם למקומות אנושיים יותר. העיר נבנתה בלי כל היגיון. אין פלא איפוא שמספר תושביה ירד לאלף וחמש מאות וגם מאלה נותרו, מחמת הרעש שאיפיין את המקום מראשיתו, כחמשת אלפים בלבד".
"קישון המשיך כך, עד שהגיע למיליון איש שחיים בעיר המזוהמת, הצפופה, הלא מושכת, האפורה, שמוצפת בחורף, שהמערכת הסניטרית שלה מזעזעת ושאין בה גנים ירוקים."
תומר שלוש הוא חוקר ערים בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב
 |
| בדפוס - 1/5/2016 |
מי שמעוניין להתעמק ימצא לנכון לעיין גם בטקסט של אפרים קישון משנות ה-60':
 |
| מתוך האלבום "תל אביב: עיר חמה" |
ולמיטיבי לכת - הכתבה של רוני אשל מ-1980, שזכתה לכותרת "האם תל אביב גוועת" (הכתבה המלאה):
ולבקשת הקהל, הנה מי שהיטיב לתאר את העובדה שתל אביב לא תלויה באיש - ש"י עגנון כתב כבר ב-1909:
אנו ממלאים פינו שחוק על כל אותם הטועים לחשוב בתמימותם כי בכוחם ובעוצם ידם עשו את תל אביב. תל אביב הייתה לתל אביב בכוח החיים של חיי החיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה