זהו המשך לפוסט מבט פמיניסטי על תאונת קורקינט - 13/8/2017
אתמול כתבתי על תאונת הקורקינט החשמלי של הדוגמנית שלומית מלכה (שוב נאחל לה רפואה שלמה). רוכבי האופניים החשמליים הוצגו בשנים האחרונות כסכנה לציבור. אף יותר מכך - הכלים החשמליים עברו דמוניזציה חריפה עד כדי כך שמאשימים את הרוכבים בכך שהם גורמים לעצמם להיפגע בתאונות דרכים. זה נקרא "האשמת הקורבן". היו מי שחשבו שאני משתמש במונח הזה באופן לא ראוי, אבל אני לא נכנס לזה.
פרסמתי את הפוסט בפייסבוק, והוא הגיע לעיניהם של 2,984 קוראים נכון לרגע זה. כצפוי, התגובות היו בסגנון "הכלים החשמליים לא צריכים דמוניזציה מאורגנת, הם עושים את יחסי הציבור בעצמם" (כאן) וגם "אין דמוניזציה. כלי רכב חשמליים על מדרכה, הם דמון." (כאן) וכדומה.
ההמחשה הכי חזקה לכך שרוכבי החשמליים חווים "האשמת הקרבן" הגיעה באמצעות תמונה שצולמה היום על ידי הכתבת נועה אסטרייכר. הכיתוב הוא "אז עכשיו פתאום יש ניידת משטרה שנותנת דו"חות לבחורות על אופניים חשמליים ברוטשילד. מביך" (הפוסט המקורי):
אני חושב שניתוח פמיניסטי מסייע לנו לשפוך אור על המציאות. בהקשר הזה, "האשמת הקורבן" היא כלי ניתוח מצוין. אפשר להבין באמצעותו לא רק את הבעיה, אלא גם את הפתרון. הבעיה אינה ההתנהגות של הרוכבים, אלא של הזירה הבלתי אפשרית שבה הם פועלים. אי אפשר לרכוב בכביש, אי אפשר על המדרכה, ונתיבי האופניים אינם מספיקים - אז באיזה מרחב הם אמורים להתקיים?
למי שמעדיף ניתוח פחות פמיניסטי ויותר תועלתני, אני ממליץ על ההסבר של רועי שוורץ תיכון, שבוחן את הנזק שגורמים האופניים החשמליים ביחס לתרומה שלהם (ניתוח עלות-תועלת קלאסי): "התרומה שלהם לרבים גדולה משל רכב פרטי מפני שניתן לרכוב עליהם בגיל צעיר יותר, הן עולות פחות, אין צורך בדלק (ובכך חוסכות כסף וזיהום אוויר) והן מקטינות את העומס בכבישים..."
אתמול כתבתי על תאונת הקורקינט החשמלי של הדוגמנית שלומית מלכה (שוב נאחל לה רפואה שלמה). רוכבי האופניים החשמליים הוצגו בשנים האחרונות כסכנה לציבור. אף יותר מכך - הכלים החשמליים עברו דמוניזציה חריפה עד כדי כך שמאשימים את הרוכבים בכך שהם גורמים לעצמם להיפגע בתאונות דרכים. זה נקרא "האשמת הקורבן". היו מי שחשבו שאני משתמש במונח הזה באופן לא ראוי, אבל אני לא נכנס לזה.
פרסמתי את הפוסט בפייסבוק, והוא הגיע לעיניהם של 2,984 קוראים נכון לרגע זה. כצפוי, התגובות היו בסגנון "הכלים החשמליים לא צריכים דמוניזציה מאורגנת, הם עושים את יחסי הציבור בעצמם" (כאן) וגם "אין דמוניזציה. כלי רכב חשמליים על מדרכה, הם דמון." (כאן) וכדומה.
ההמחשה הכי חזקה לכך שרוכבי החשמליים חווים "האשמת הקרבן" הגיעה באמצעות תמונה שצולמה היום על ידי הכתבת נועה אסטרייכר. הכיתוב הוא "אז עכשיו פתאום יש ניידת משטרה שנותנת דו"חות לבחורות על אופניים חשמליים ברוטשילד. מביך" (הפוסט המקורי):
אני חושב שניתוח פמיניסטי מסייע לנו לשפוך אור על המציאות. בהקשר הזה, "האשמת הקורבן" היא כלי ניתוח מצוין. אפשר להבין באמצעותו לא רק את הבעיה, אלא גם את הפתרון. הבעיה אינה ההתנהגות של הרוכבים, אלא של הזירה הבלתי אפשרית שבה הם פועלים. אי אפשר לרכוב בכביש, אי אפשר על המדרכה, ונתיבי האופניים אינם מספיקים - אז באיזה מרחב הם אמורים להתקיים?
למי שמעדיף ניתוח פחות פמיניסטי ויותר תועלתני, אני ממליץ על ההסבר של רועי שוורץ תיכון, שבוחן את הנזק שגורמים האופניים החשמליים ביחס לתרומה שלהם (ניתוח עלות-תועלת קלאסי): "התרומה שלהם לרבים גדולה משל רכב פרטי מפני שניתן לרכוב עליהם בגיל צעיר יותר, הן עולות פחות, אין צורך בדלק (ובכך חוסכות כסף וזיהום אוויר) והן מקטינות את העומס בכבישים..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה