בשבועות האחרונים האזנתי לפודקסט "קיצור תולדות האנושות". אלו הקלטות של כל ההרצאות בקורס המבוא שהעביר פרופ' יובל נח הררי באוניברסיטה העברית. ההקלטות הן משנת 2011, וזה מצחיק לשמוע אותן, כי מדי פעם פרופ' הררי מציין את הספר שלו שעומד לצאת בקרוב, והוא מציע לסטודנטים שלא כתבו כלום בשיעורים שלו לרכוש את הספר כי הוא מבוסס על הקורס. ממש שומעים את הסטודנטים מפהקים בחוסר התרגשות. אף אחד מהם לא ידע שהספר הזה יעמוד בראש טבלת רבי המכר בקטגוריית העיון למשך יותר משלוש שנים במצטבר.
אחת השאלות הגדולות של פרופ' הררי בקורס הזה היא האם אנחנו יותר מאושרים היום מאשר אבות אבותינו. האם האדם המודרני שחי בבית עם חשמל ומים זורמים, נהנה משפע של מזון שמגיע לפתח ביתו, ועובד בסביבה משרדית מול מחשב - האם הוא יותר מאושר מאשר ציידים-לקטים לפני אלפי שנים? האם הוא יותר מאושר מהאיכרים בעת העתיקה ובימי הביניים? האם הוא יותר מאושר מהפועל קשה היום בראשית ימיה של המהפכה התעשייתית? כמובן שהתשובה מורכבת.
זו נקודה חשובה, כי פרופ' הררי מבחין בין ההצלחה של המין האנושי בהשתלטות על העולם לבין אושרם של בני אדם כפרטים. יכול מאוד להיות שהאנושות שגשגה, אבל האינדיבידואל - אומלל. אני לא יודע בנוגע לאנושות, אבל אני כן יודע על עצמי, שהייתי שמח להיות מאושר יותר. כל אחד שואף לכך, לא? נוכח העובדה שהרבה מהחיים שלנו אנחנו מקדישים לעבודה, השאלה המתבקשת היא איך נוכל להיות מאושרים יותר בעבודה.
בעניין הזה, לא חסרות הבטחות. מהימים של המהפכה התעשייתית, שבהם הפועל היה מגיע למפעל, טוחן עבודה, והולך הביתה, אפשר לומר ש"התקדמנו". היום אף מקום עבודה לא מפרסם את עצמו בתור המקום שאתם באים אליו כדי לסבול קצת, אבל זה שווה את זה כי אחר כך תלכו הביתה ויהיה לכם כסף כדי לחיות. כולם מוכרים לנו, או מנסים למכור לנו, תחושת שייכות - בואו להיות חלק מהמשפחה, תגשימו את עצמכם, היו הנינג'ה שחלמתם להיות וכו'.
אני מפקפק ביכולת של מקומות עבודה ליצור אצלי תחושת שייכות. כעצמאי אני מרגיש הרבה יותר שייך לעולם. כעצמאי אני מרגיש שאני באמת מגשים את עצמי. אם הייתי צריך למנות טיעונים בעד, הייתי נעזר ברשימה "למה אתם חייבים להיות עצמאים - ועכשיו" שפרסם אייל לינור ב"כלכליסט" לפני כמה חודשים. לקבוע לעצמי את סדר היום זה הדבר שהכי חשוב לי באופן אישי, ולינור גם מוסיף שלשם העולם הולך. כלומר, הוא ממליץ ללכת לכיוון של להיות עצמאי, לא רק אם זה מתאים לכם באופן אישי, אלא גם משום שכל האנושות הולכת לשם. הוא מציג את הנתון המפתיע הבא: 35% מהעובדים בארצות הברית הם פרילאנסרים, וחוזים מגמת עלייה בשנים הקרובות. לא ברור לי על מה זה מבוסס, אבל אם זה נכון - אכן עולם חדש (מופלא?) מחכה לנו.
אני לא ממהר לדחוף אתכם לעלות על עגלת העצמאים. אני פוגש הרבה עצמאים שלא הייתי רוצה לחקות את סדר היום שלהם. הרבה עצמאים מתרכזים בחלק אחד של המשוואה - להרוויח כמה שיותר כסף; ושוכחים את החלק השני - לעבוד כמה שפחות. במובן הזה יכול מאוד להיות שלקטים-ציידים לפני עשרות אלפי שנים היו יותר יעילים מאיתנו - הם היו משקיעים מעט מאמץ כדי להשיג את העושר שנזקקו לו, ואז היה להם שפע של פנאי.
אתם בטח שואלים - באיזה עולם אפשר לעבוד פחות? העולם המודרני הוא קללה שהאדם הביא על עצמו, והוא עכשיו כבול לחיים בלתי הגיוניים של עבודה נצחית. ובכן, לעבוד פחות זו לא פנטזיה. רשימת 6 חלופות לעבודה הזוועתית שלכם בבלוג "הסולידית" מניחה שמאסתם בעבודה שלכם, וקוראת לכם לסקור את האלטרנטיבות. זה אחד הבלוגים הכי מעניינים שאני קורא, והוא מציע פרדיגמה חדשה לחיים - לעבוד מעט שנים, להשקיע את הכסף, לקיים אורח חיים צנוע, לפרוש לפנסיה בגיל 30 וקצת. כן, 30 וקצת. אם אתם בשנות ה-20 לחייכם, אל תמהרו להיכנס לסגנון החיים שמוכר לכם מההורים שלכם. תקראו את מה שיש לסולידית להציע לכם. יש גם אפשרויות ביניים בין התרחיש הזה, שנשמע לרוב האנשים קיצוני להחריד, לבין הנורמה הרווחת היום של עבודה במשרה מלאה עד אחרי גיל 60. תעיפו מבט.
הסיורים שלי מדורגים במקום 11 בטריפאדוויזור מבין כל הסיורים בתל אביב. טיפוס נאה מתחתית הרשימה, וזאת בזכות שנה וחצי של לבקש מהמשתתפים בסיורים שלי לדרג אותי בטריפאדוויזור, שזה כנראה המקום הכי חשוב להיות מדורג בו כמדריך סיורים. אחרי כל סיור אני גם שולח קישור מיוחד בוואטסאפ, וזה מוכיח את עצמו. עכשיו כשאני מופיע כל כך גבוה, הפניות זורמות אלי בקצב מסחרר.
את הסיורים שלי מיתגתי תחת השם TLVXP, ושמתי לב שרבים לא קולטים את זה. אני מדריך את הסיורים כשאני עונד סיכת דש עם הלוגו שלי, אבל שמתי לב שכמעט כולם מפספסים את ה-XP ורואים רק את ה-TLV (ואז חושבים שאני קשור לקניון החדש, ה-TLV Fashion Mall). אז הבנתי שהעיצוב של הלוגו שלי צריך להשתנות. מה שנחמד זה שתמיד יש מה לשפר, ותמיד טוב להישען על משוב מאנשים כדי לעשות זאת:
שלחתי את "ההולנדי המשתף": גיליון 73 של הניוזלטר "מהנעשה בערינו".
מעל 330 רשומים לניוזלטר המיועד לאנשים שאוהבים ערים. את הגיליון הזה אהבתי במיוחד, כי הבאתי בו אמירה אישית שלי על ריבוי האופניים והקורקינטים במרחב העירוני:
בשנת 1913 התקבלה במשרד הפטנטים האמריקאי המצאה חדשה - "אוטופד". פלורנס פרסיליה נורמן (בתמונה) הייתה רוכבת על ה"אוטופד" ברחובות העיר לונדון.
דמיינו מה היה קורה אם באותה תקופה, לפני קצת יותר ממאה שנה, משהו היה משתבש במפעל של הנרי פורד. הוא היה זונח את שוק המכוניות, ועובר לייצר "אוטופדים". איך הערים שלנו היו נראות? אחרת לגמרי.
בעולם שבו ה"אוטופד", או הקורקינט, היו עולים כאמצעי התחבורה העיקרי, היו לנו ערים קומפקטיות יותר, עם פחות זיהום אוויר ותאונות דרכים.
צריך לזכור שהקורקינטים הם חלק מהפיתרון, ולא חלק מהבעיה. ככל שיהיה להם יותר מקום בכביש, כך הערים שלנו ישתפרו.
*תוספת 21/8/2018 - אפרופו קורקינט, שלחו לי את שיר הקורקינט של להקת הנח"ל משנות ה-50', ובמילותיו של דידי מנוסי: "איזה רכב משגע ומהיר... כל אחד בודק אותו ומשתומם..." - מעניין מה היה קורה אם היינו ממשיכים עם התחושה הזו, במקום להתמכר למכוניות. איך ישראל הייתה נראית היום, אפשר רק לדמיין.
חברת נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים) הסירה את גשר שלוש בנווה צדק כדי להתקדם בעבודות על הרכבת הקלה בתל אביב. זה מה שהיה לי להגיד :
כבר מאה ומשהו שנה עוברת אצלנו במשפחה האגדה על גשר שלוש בנווה צדק.
אהרן שלוש יצא מפתח ביתו בכרכרה רתומה לסוס כדי להגיע לעסקיו ביפו. כשירד אל הערוץ שבו עברה מסילת הרכבת, הכרכרה התהפכה על הפסים ואהרן שלוש נפצע. הוא חזר לביתו כדי להחלים, והמושל התורכי של יפו הגיע לבקר אותו ביקור חולים.
המושל שאל אותו מה קרה, ואחרי שאהרן שלוש סיפר לו, המושל החליט להקים עבורו גשר. אם כך, זה הגשר היחיד בעולם שנבנה רק לאיש אחד.
הקטע הזה של מסילת הרכבת יצאה משימוש במלחמת העצמאות. הפסים נעקרו לאחר מכן. אחר כך השטח שימש לחניון. לפני כמה חודשים סגרו את החניון והחלו כאן העבודות שיחזירו את הרכבת - והפעם בדמות הרכבת הקלה של גוש דן.
בעשר השנים האחרונות, אני מדריך סיורים בנווה צדק, ותמיד אנחנו עוצרים בגשר שלוש כדי לספר את הסיפור. עכשיו מתחילה הספירה לאחור עד שנוכל לעמוד שוב על הגשר.
עוד כמה פוסטים מעניינים באותו נושא:
- פוסט בדף של התרבוש על גשר שלוש
- פוסט בדף של חברת נת"ע על ההסרה של גשר שלוש
- פוסט אצל יונתן משעל על הקטר שהיה עובר מתחת לגשר שלוש
התחלתי למפות את אתרי המים בתל אביב - מזרקות, בריכות אקולוגיות ופסלים סביבתיים שמשלבים מים. אם אתם מכירים משהו שלא מופיע כרגע במפה, ספרו לי!
הצטרפתי לקבוצת עסקים שנקראת BNI מטרופולין. אנחנו נפגשים כל יום חמישי ב-6:45 בבוקר (!) בנמל תל אביב. זה משהו שנחשפתי אליו ממש לאחרונה, וזו הזדמנות בשבילי להכיר עוד עצמאים, ליצור קשרים ולחזק את שריר הנטוורקינג שלי. כאן אתם רואים אותי מתקבל באופן רשמי כחבר בקבוצה, עם עוד שני חברים חדשים לצד יו"רית הקבוצה וסגנה.
אחת השאלות הגדולות של פרופ' הררי בקורס הזה היא האם אנחנו יותר מאושרים היום מאשר אבות אבותינו. האם האדם המודרני שחי בבית עם חשמל ומים זורמים, נהנה משפע של מזון שמגיע לפתח ביתו, ועובד בסביבה משרדית מול מחשב - האם הוא יותר מאושר מאשר ציידים-לקטים לפני אלפי שנים? האם הוא יותר מאושר מהאיכרים בעת העתיקה ובימי הביניים? האם הוא יותר מאושר מהפועל קשה היום בראשית ימיה של המהפכה התעשייתית? כמובן שהתשובה מורכבת.
זו נקודה חשובה, כי פרופ' הררי מבחין בין ההצלחה של המין האנושי בהשתלטות על העולם לבין אושרם של בני אדם כפרטים. יכול מאוד להיות שהאנושות שגשגה, אבל האינדיבידואל - אומלל. אני לא יודע בנוגע לאנושות, אבל אני כן יודע על עצמי, שהייתי שמח להיות מאושר יותר. כל אחד שואף לכך, לא? נוכח העובדה שהרבה מהחיים שלנו אנחנו מקדישים לעבודה, השאלה המתבקשת היא איך נוכל להיות מאושרים יותר בעבודה.
בעניין הזה, לא חסרות הבטחות. מהימים של המהפכה התעשייתית, שבהם הפועל היה מגיע למפעל, טוחן עבודה, והולך הביתה, אפשר לומר ש"התקדמנו". היום אף מקום עבודה לא מפרסם את עצמו בתור המקום שאתם באים אליו כדי לסבול קצת, אבל זה שווה את זה כי אחר כך תלכו הביתה ויהיה לכם כסף כדי לחיות. כולם מוכרים לנו, או מנסים למכור לנו, תחושת שייכות - בואו להיות חלק מהמשפחה, תגשימו את עצמכם, היו הנינג'ה שחלמתם להיות וכו'.
אני מפקפק ביכולת של מקומות עבודה ליצור אצלי תחושת שייכות. כעצמאי אני מרגיש הרבה יותר שייך לעולם. כעצמאי אני מרגיש שאני באמת מגשים את עצמי. אם הייתי צריך למנות טיעונים בעד, הייתי נעזר ברשימה "למה אתם חייבים להיות עצמאים - ועכשיו" שפרסם אייל לינור ב"כלכליסט" לפני כמה חודשים. לקבוע לעצמי את סדר היום זה הדבר שהכי חשוב לי באופן אישי, ולינור גם מוסיף שלשם העולם הולך. כלומר, הוא ממליץ ללכת לכיוון של להיות עצמאי, לא רק אם זה מתאים לכם באופן אישי, אלא גם משום שכל האנושות הולכת לשם. הוא מציג את הנתון המפתיע הבא: 35% מהעובדים בארצות הברית הם פרילאנסרים, וחוזים מגמת עלייה בשנים הקרובות. לא ברור לי על מה זה מבוסס, אבל אם זה נכון - אכן עולם חדש (מופלא?) מחכה לנו.
אני לא ממהר לדחוף אתכם לעלות על עגלת העצמאים. אני פוגש הרבה עצמאים שלא הייתי רוצה לחקות את סדר היום שלהם. הרבה עצמאים מתרכזים בחלק אחד של המשוואה - להרוויח כמה שיותר כסף; ושוכחים את החלק השני - לעבוד כמה שפחות. במובן הזה יכול מאוד להיות שלקטים-ציידים לפני עשרות אלפי שנים היו יותר יעילים מאיתנו - הם היו משקיעים מעט מאמץ כדי להשיג את העושר שנזקקו לו, ואז היה להם שפע של פנאי.
אתם בטח שואלים - באיזה עולם אפשר לעבוד פחות? העולם המודרני הוא קללה שהאדם הביא על עצמו, והוא עכשיו כבול לחיים בלתי הגיוניים של עבודה נצחית. ובכן, לעבוד פחות זו לא פנטזיה. רשימת 6 חלופות לעבודה הזוועתית שלכם בבלוג "הסולידית" מניחה שמאסתם בעבודה שלכם, וקוראת לכם לסקור את האלטרנטיבות. זה אחד הבלוגים הכי מעניינים שאני קורא, והוא מציע פרדיגמה חדשה לחיים - לעבוד מעט שנים, להשקיע את הכסף, לקיים אורח חיים צנוע, לפרוש לפנסיה בגיל 30 וקצת. כן, 30 וקצת. אם אתם בשנות ה-20 לחייכם, אל תמהרו להיכנס לסגנון החיים שמוכר לכם מההורים שלכם. תקראו את מה שיש לסולידית להציע לכם. יש גם אפשרויות ביניים בין התרחיש הזה, שנשמע לרוב האנשים קיצוני להחריד, לבין הנורמה הרווחת היום של עבודה במשרה מלאה עד אחרי גיל 60. תעיפו מבט.
ועוד פוסט אחד שאני ממליץ עליו הוא העולם החדש: כך תדעו אם אתם כבר חיים בו בבלוג "תוכניסט". כן, יש את הקונספט הזה שנקרא "אנשי העולם החדש". אני לא כל כך אוהב אותו. נשמע לי קצת כמו כת. קראתי תכנים של אנשים שמקדמים את הקונספט הזה, ואני יכול להעיד על עצמי שלא שאבתי מהם ערך מוסף. כן הפוסט הזה בבלוג "תוכניסט" חילץ עבורי כמה דברים מבין כל הממבו-ג'מבו שרץ בקרב "אנשי העולם החדש". הדברים הללו בהחלט מאפיינים אותי - מקורות הכנסה מגוונים, שימוש בתוכן על מנת לייצר ערך והכנסות, העדפה של גישה לשירותים על פני בעלות על מוצרים, וגם ניידות מלאה ("יכולים להכניס לתיק גב את כל מה שהם צריכים כדי להצליח"). מסתבר שאני "איש העולם החדש" ולא ידעתי.
דברים שעשיתי לאחרונה
הישג אישי ב-TripAdvisor
הסיורים שלי מדורגים במקום 11 בטריפאדוויזור מבין כל הסיורים בתל אביב. טיפוס נאה מתחתית הרשימה, וזאת בזכות שנה וחצי של לבקש מהמשתתפים בסיורים שלי לדרג אותי בטריפאדוויזור, שזה כנראה המקום הכי חשוב להיות מדורג בו כמדריך סיורים. אחרי כל סיור אני גם שולח קישור מיוחד בוואטסאפ, וזה מוכיח את עצמו. עכשיו כשאני מופיע כל כך גבוה, הפניות זורמות אלי בקצב מסחרר.
את הסיורים שלי מיתגתי תחת השם TLVXP, ושמתי לב שרבים לא קולטים את זה. אני מדריך את הסיורים כשאני עונד סיכת דש עם הלוגו שלי, אבל שמתי לב שכמעט כולם מפספסים את ה-XP ורואים רק את ה-TLV (ואז חושבים שאני קשור לקניון החדש, ה-TLV Fashion Mall). אז הבנתי שהעיצוב של הלוגו שלי צריך להשתנות. מה שנחמד זה שתמיד יש מה לשפר, ותמיד טוב להישען על משוב מאנשים כדי לעשות זאת:
גליון חדש של "מהנעשה בערינו"
שלחתי את "ההולנדי המשתף": גיליון 73 של הניוזלטר "מהנעשה בערינו".
מעל 330 רשומים לניוזלטר המיועד לאנשים שאוהבים ערים. את הגיליון הזה אהבתי במיוחד, כי הבאתי בו אמירה אישית שלי על ריבוי האופניים והקורקינטים במרחב העירוני:
בשנת 1913 התקבלה במשרד הפטנטים האמריקאי המצאה חדשה - "אוטופד". פלורנס פרסיליה נורמן (בתמונה) הייתה רוכבת על ה"אוטופד" ברחובות העיר לונדון.
דמיינו מה היה קורה אם באותה תקופה, לפני קצת יותר ממאה שנה, משהו היה משתבש במפעל של הנרי פורד. הוא היה זונח את שוק המכוניות, ועובר לייצר "אוטופדים". איך הערים שלנו היו נראות? אחרת לגמרי.
בעולם שבו ה"אוטופד", או הקורקינט, היו עולים כאמצעי התחבורה העיקרי, היו לנו ערים קומפקטיות יותר, עם פחות זיהום אוויר ותאונות דרכים.
צריך לזכור שהקורקינטים הם חלק מהפיתרון, ולא חלק מהבעיה. ככל שיהיה להם יותר מקום בכביש, כך הערים שלנו ישתפרו.
*תוספת 21/8/2018 - אפרופו קורקינט, שלחו לי את שיר הקורקינט של להקת הנח"ל משנות ה-50', ובמילותיו של דידי מנוסי: "איזה רכב משגע ומהיר... כל אחד בודק אותו ומשתומם..." - מעניין מה היה קורה אם היינו ממשיכים עם התחושה הזו, במקום להתמכר למכוניות. איך ישראל הייתה נראית היום, אפשר רק לדמיין.
הורידו לי גשר!
חברת נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים) הסירה את גשר שלוש בנווה צדק כדי להתקדם בעבודות על הרכבת הקלה בתל אביב. זה מה שהיה לי להגיד :
כבר מאה ומשהו שנה עוברת אצלנו במשפחה האגדה על גשר שלוש בנווה צדק.
אהרן שלוש יצא מפתח ביתו בכרכרה רתומה לסוס כדי להגיע לעסקיו ביפו. כשירד אל הערוץ שבו עברה מסילת הרכבת, הכרכרה התהפכה על הפסים ואהרן שלוש נפצע. הוא חזר לביתו כדי להחלים, והמושל התורכי של יפו הגיע לבקר אותו ביקור חולים.
המושל שאל אותו מה קרה, ואחרי שאהרן שלוש סיפר לו, המושל החליט להקים עבורו גשר. אם כך, זה הגשר היחיד בעולם שנבנה רק לאיש אחד.
הקטע הזה של מסילת הרכבת יצאה משימוש במלחמת העצמאות. הפסים נעקרו לאחר מכן. אחר כך השטח שימש לחניון. לפני כמה חודשים סגרו את החניון והחלו כאן העבודות שיחזירו את הרכבת - והפעם בדמות הרכבת הקלה של גוש דן.
בעשר השנים האחרונות, אני מדריך סיורים בנווה צדק, ותמיד אנחנו עוצרים בגשר שלוש כדי לספר את הסיפור. עכשיו מתחילה הספירה לאחור עד שנוכל לעמוד שוב על הגשר.
עוד כמה פוסטים מעניינים באותו נושא:
- פוסט בדף של התרבוש על גשר שלוש
- פוסט בדף של חברת נת"ע על ההסרה של גשר שלוש
- פוסט אצל יונתן משעל על הקטר שהיה עובר מתחת לגשר שלוש
אתרי מים בתל אביב
התחלתי למפות את אתרי המים בתל אביב - מזרקות, בריכות אקולוגיות ופסלים סביבתיים שמשלבים מים. אם אתם מכירים משהו שלא מופיע כרגע במפה, ספרו לי!
הצטרפתי לקבוצת BNI מטרופולין
הצטרפתי לקבוצת עסקים שנקראת BNI מטרופולין. אנחנו נפגשים כל יום חמישי ב-6:45 בבוקר (!) בנמל תל אביב. זה משהו שנחשפתי אליו ממש לאחרונה, וזו הזדמנות בשבילי להכיר עוד עצמאים, ליצור קשרים ולחזק את שריר הנטוורקינג שלי. כאן אתם רואים אותי מתקבל באופן רשמי כחבר בקבוצה, עם עוד שני חברים חדשים לצד יו"רית הקבוצה וסגנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שמח שקראת :) ותודה על התגובה. בקרוב אקרא אותה