הבלוג של יולי כהן

פוסט מומלץ בחום: וידאו ארט על איש יקר מאת יולי כהן (סבתה של יולי - יהודית כהן (שלוש) - היא אחותו של צדוק שלוש - סבא-רבא שלי; צדוק ויהודית הם שניים משבעת ילדיו של יוסף אליהו שלוש). בפוסט זה יולי מספרת על אחת מיצירותיה, המשלבת את האב הקדמון המשותף לנו - יוסף אליהו שלוש. ספרו "פרשת חיי" הפך להיות סוג של תנ"ך עבור המשפחה המורחבת. לאור דמותו המיוחדת התגבשו הערכים של המשפחה ולפי סיפוריו (המובאים בהרחבה בספרו) נרקמו האגדות שרצות במשפחה כבר כמה דורות. אני מביא כאן את היצירה של יולי - וידאו ארט הקרוי "ביבליוגרפיה":

יומנה של ברכה סלומון

עוד פעם אני מספר על הצד של אימא שלי (לא הצד השלוּשי, של אבא). מצד זה אני נין לברכה סלומון, נכדה ליואל משה סלומון. ברכה גדלה בפתח-תקווה של תחילת המאה העשרים (ואם היום מחשיבים את פתח תקווה ל"חור", תארו לעצמכם איך זה הרגיש לפני מאה שנה). בפנקס שהשתמר היטב היא כתבה יומן בין השנים 1910-1913, וממנו אפשר להבין עד כמה רגשה נפשה - עד כמה שאפה לחיות חיים מלאים יותר, לצאת מהמושבה, למצוא אהבה. השפה העברית הייתה עוד בחיתוליה, וניכר מהכתיבה של ברכה שלא היה קל לעשות בה שימוש.

כשאני קורא ביומן הזה, אני לא יכול שלא לחשוב כמה מיוחדת הייתה התקופה הזו. אפילו הייתי מגזים ואומר שנולדתי במאה הלא-נכונה. ואולי דווקא טוב שאני "כאן ועכשיו", כלומר בתקופתנו, משום שבזכות הטכנולוגיה שסביבנו, סרקתי את היומן, הקלדתי את המלל שבו ושילבתי את שניהם לקובץ. הקובץ באינטרנט - ניתן לצפות בו כאן וגם להוריד אותו ולהדפיס - ואני רק יכול לשער שכשברכה כתבה על סערת הרגשות שתקפה אותה באיזה לילה חיוור וזהרורי במושבה, היא בוודאי לא דמיינה שיומנה יהיה כל כך נגיש.

ניסיון בארגון כנסים משפחתיים

גרסת הוידאו של מצגת שהעברתי ב-10 בינואר 2010 לוועד המשפחתי של צאצאי הראש"ז. בעקבות הניסיון שצברתי תוך השתתפות בוועד המשפחתי של צאצאי אהרן שלוש והפקת הכנס המשפחתי לשנת 2009, החלטתי להעביר להם מידיעותי בליווי המצגת הזו.

בית שלוש בראי העיתונות

כמובן, בית שלוש הוא מבנה בעל חשיבות היסטורית ואדריכלית - הוא אחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות יפו ואחד הבתים האחרונים בתל אביב-יפו שאפשר לשייך לסגנון אדריכלי יפואי (שלא לומר "ערבי", "פלשתינאי" או "מזרחי"). עם זאת, בראי העיתונות הוא תמיד כונה "הבית היהודי הראשון מחוץ לחומות יפו", למשל, בכתבה ב-ynet משנת 2007 שמכריזה על משא ומתן להעברת הבעלות על הבית: מגעים למכירת "בית שלוש" למייסד צ'ק פוינט, מריוס נכט.

מאיפה הגיעה ההגדרה הזו - "הבית היהודי הראשון מחוץ לחומות יפו"? לכל מי שמתעניין בעובדות האמיתיות שמאחורי סיפור בנייתו של בית שלוש, אני ממליץ לקרוא את המאמר של אור אלכסנדרוביץ (גם הוא כמוני, נין לנכד של אהרן שלוש), שנקרא "אהרן שלוש בונה בית". בקצרה, יוסף אליהו שלוש, בן לאהרן שלוש, כותב בספרו "פרשת חיי" שראה אור בשנת 1933) על הבית הראשון של המשפחה מחוץ לחומות יפו. אלא שבקריאה קפדנית מתברר שהמשפחה עוברת כעבור זמן קצר מבית זה (שהוקם בשכונה הערבית מנשייה, שהייתה באזור גן צ'ארלס קלור של ימינו) אל הבית החדש בשכונת נווה צדק - זה הקיים עד היום ברחוב שלוש 32 וקרוי "בית שלוש". ברור אפוא כמה קל היה להקיש מהספר המוקדם ביותר שהשתמר שבו מונצח סיפור המשפחה את ההיקש הבא: היה בית אחד שהוקם על ידי משפחת שלוש מחוץ ליפו וזהו הבית המזוהה כיום כ"בית שלוש" בנווה צדק. למעשה, המסקנה מהכתוב היא שהיו שני בתים למשפחת שלוש, ורק המאוחר מביניהם שרד. האם הראשון מביניהם היה באמת "הבית היהודי הראשון מחוץ לחומות יפו" - גם כאן, כנראה שעובדות לחוד ומציאות לחוד.

אי אפשר להאשים רק את העיתונאים בהדבקת התווית הלא-נכונה לבית שלוש. גם בתוך המשפחה יש מי שמעדיפים להיצמד לסיפורים שינקו בילדותם במקום להשלים עם העובדות ועם ההיסטוריוגרפיה החדשה שמתפתחת אצל צאצאי אהרן שלוש. וכמובן, יש לציין גם את מדריכי הטיולים - אלה אוהבים מאוד לפאר ולרומם את הבית לפי הגדרה זו, מבלי להיצמד למציאות. זו דרכו של עולם לעתים, להעדיף אגדות על עובדות.

הנקודה הזו חשובה מאוד בתוך המכלול של שימור ההיסטוריה המשפחתית, שלא לומר עיצובה לכדי מיתולוגיה משפחתית. ורציתי לציין אותה דווקא עכשיו בעקבות פרסום של כתבה נוספת שבה שוב הוגדר הבית כראשון שנבנה מחוץ לחומות יפו - יונתן אסתרקין, כתב "זמן תל אביב" (המקומון התל-אביבי של "מעריב"), אימץ את ההגדרה הזו והשתמש בה כדי לנגח את עיריית תל אביב-יפו. לאחר ראיון עם סבא שלי, אביעזר שלוש, הוא הגיע למסקנה שהעירייה הייתה צריכה לקחת על עצמה את המטלה החשובה של שימור בית שלוש. זאת למרות שסבא לא השמיע שום טרוניה כלפי העירייה על שלא עשתה מספיק כדי "להלאים" את הבית. להפך- סבא הסביר לו שאנחנו במשפחה לא הצלחנו להגיע להסכמה מה צריך לעשות עם הבית ומי יממן את זה. האם העירייה הייתה צריכה לפעול כך או כך? לא יודע. אבל מה שבעיני היה חשוב הוא שבכתבתו של אסתרקין - עבודת בית: הבית הראשון של תל אביב עובר לידיים פרטיות - צוינה ההסתייגות שבית שלוש אינו הבית היהודי הראשון מחוץ ליפו, כפי שנהוג לטעות. כמובן, איזה עורך נלהב במיוחד הגדיר את הבית כראשון בתל אביב (וזה בסדר, כי עיתונים צריכים חומר טוב), אבל לפחות העובדות מתחילות לכרסם את המיתוס.

בבה

לאחרונה נפגשתי עם קרובת משפחה בשם יולי כהן, בת מיכאל מרטין (מיקי) כהן (בן יהודית כהן, בתו היחידה של יוסף אליהו שלוש). יולי היא יוצרת דוקומנטרית עם סיפור חיים יוצא דופן ומעניין מאוד. מומלץ מאוד לבקר בבלוג שלה ולקבל הצצה לעשייה הדוקומנטרית שלה, לכמה מהסרטים התיעודיים המעניינים ביותר שנוצרו בתקופתנו.

יולי שמרה על כמה קסטות שהוקלטו בראשית שנות ה-90' במסגרת תחקיר להפקת סרט תיעודי אודות משפחת שלוש ותרומתה לתל אביב. בזכותה, בזכות יוזם הראיון צ'יקו גרשטל ובזכות איבון מיקלוש, שקיימה את הראיונות עם בנות המשפחה, עלה בידי לערוך סרטון זה:



זהו חלק מהראיון שנערך כחלק מהתחקיר עם שושנה (רוז) שלוש (בָּבָּה שלי; אימא לאביעזר שלוש, אב ליואב שלוש, אבא שלי). שילבתי בו תמונות מהתקופה והוספתי כתוביות בעברית כדי לפצות על השחיקה של הטייפ. אולי בעתיד הקרוב איצור עוד סרטון של חלק אחר מהראיון עם בבה. בקסטות האחרות שקיבלתי מיולי ישנו ראיון עם לאה אלכסנדרוביץ (בת משה שלוש, בנו הבכור של יוסף אליהו שלוש), ואולי גם אערוך חלקים ממנו ואעלה ליוטיוב.

יפו - יאפה - ג'אפה

מי לא מכיר את המותג Jaffa? במשך עשרות שנים היה המותג הזה שני רק לקוקה-קולה בשוק המשקאות הישראלי, וזאת בזכות מסעות הפרסום האגרסיביים של המועצה לשיווק פרי הדר. זה כנראה זמן טוב לעסוק במשמעות שלו, ממש כמה שניות לפני שצריך כבר להספיד אותו. בעבר היה ענף הייצוא הראשי של ישראל, אך החל בשנות ה-90' המותג נמצא בדעיכה, יחד עם החקלאות הישראלית בכלל (מי שנתקל בחשבון מים מנופח לאחרונה, שיידע שהחקלאים בישראל ספגו את משבר המים הרבה לפני הצרכנים הפרטיים, משום שנאלצו לכרות פרדסים שלמים, ששתו כמויות נכבדות של מים). מי שבוכה על אובדנו של התפוז, יכול להתנחם בהצלחתו של ההייטק הישראלי.

אמש הוקרן הסרט התיעודי "ג'אפה - סיפורו של מותג" בסינמטק תל אביב. הסרט בוים על ידי אייל סיון בסיועו של ארז מילר, והופק על ידי "טרבלסי הפקות" (ובפרט על ידי המפיקה אסנת טרבלסי, בת המחזור של ארי פולמן ויוצרים חשובים אחרים בקולנוע הישראלי, והמפיק אריק ברנשטיין). וכדאי לתת קרדיט גם לאחד המרואיינים בסרט התיעודי הזה - אביעזר שלוש, סבא שלי. לפני למעלה משנה הגיע צוות של חמישה אנשים לדירה של סבא כדי לראיין אותו לסרט זה. לא תיארתי לעצמי שצלם, מקליט, תאורן, במאי ועוזר במאי עם כל ציודיהם יכולים להצטמק לחלל כה קטן (בייחוד כשאני והכרס שלי גם כן נוכחים במקום), אבל הם עשו זאת. ואז הבמאי אייל סיון הציע לי להשתתף גם כן בסרט. הוא בעצם ביקש שאחליף אותו כמראיין. נוצרה מעין סצנה של נכד ששואל את הסבא והסבא מספר לנכד שלו... משהו בסגנון "והגדת לבנך" (או במקרה הזה "לנכדך"). אני חשבתי לעצמי שזה בטח לא מצטלם כל כך טוב, ובאמת בסרט עצמו נכנס רק קטע קצר מהצילומים שבהם השתתפנו, שארכו כמעט שעתיים.

אולי כדאי שאתחיל מההתחלה... אבא של סבא שלי - צדוק שלוש - היה יצואן של פרי הדר בארץ ישראל של שנות ה-30'. לא זו בלבד, אלא שסבא של סבא שלי (מצד אימו) - מאיר אפלבוים - היה חבר באגודה שיתופית בשם "פרדס" (במלעיל, ולא במלרע), שהקימה פרדס בשם "בחריה" מצפון לירקון, באדמות החקלאיות שנמצאות היום בשטח המוניציפלי של הוד השרון. ואף יותר מכך - סבא של סבא שלי (מצד אביו) - יוסף אליהו שלוש - ניצל מניסיון חטיפה בזכות הפרדסן היהודי הראשון בארץ ישראל. בילדותו ביפו הסגורה בחומה (עוד בטרם הוקמה נווה צדק ושאר השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר) נחטף על ידי ערבי שנקלע לסכסוך כספי עם משפחת שלוש. יוסף אליהו נלקח לפרדסים שהשתרעו ליד יפו, ולפתע נתקלו החוטף והחטוף ביהודי טוב - רבי שמחון - שפיקח על הפרדס העברי הראשון שניטע בארץ ישראל, פרדס "מקוה ישראל" שהוקם במימונו של משה מונטיפיורי. ר' שמחון זיהה את יוסף אליהו שלוש (אביו - אהרן שלוש - גם הופקד על ידי משה מונטיפיורי כנאמן על פרדסו), הבריח את החוטף והחזיר את החטוף לחיק משפחתו. אז אפשר לספר על הפרדסים שהקיפו את יפו, על הניחוחות המשכרים של התפוז והאשכולית, על נקישות המשאבה בלילה, על "שביל קליפות התפוזים" מאת נחום גוטמן, על "זהב הדר שמח" ו"ריח פרדסי אביב" של טשרניחובסקי, על "שובי, שובי לפרדס... עם הפריחה המשגעת" ואפילו על "סוף עונת התפוזים"... אפשר לספר על כל אלה ימים שלמים, אבל סבא שלי לא צריך את זה. אצלו, במקום דם, זורם מיץ תפוזים. ובעצם בשל כך נתבקש להתראיין לסרט התיעודי על המותג "ג'אפה".

לפני לא יותר משנתיים חגגנו 60 שנים למדינת ישראל (והיו גם מי שציינו 60 שנה ל"נכבה" של הפלסטינים). לרגל המאורע, קרן ממשלתית לעידוד הקולנוע הישראלי הייתה אמורה להקצות משאבים להפקת כמה סרטים תיעודיים. מן הסתם, כשמכניסים את הממשלה לענייני כספים, זה אף פעם לא יוצא טוב. אייל סיון, במאי סרטים דוקומנטריים בעל שם עולמי ומרצה למדעי החברה שמחלק את זמנו בין ישראל לאירופה, הגיש לקרן בקשה לתמיכה בכדי להפיק סרט תיעודי אודות מותג התפוזים הישראלי המפורסם. הסרט נועד לעסוק לא רק בשורשיו של המותג Jaffa ופיתוחו הכלכלי, אלא גם בדיוק בתפר הזה שבין עצמאות ישראל לבין הנכבה הפלסטינית. סיון רצה להראות כיצד "יאפא" (שמה של העיר יפו בערבית) הפכה להיות "ג'אפה", ואיך הצליח המפעל הציוני לנכס לעצמו את המותג הזה. בעקבות עשייתו בעבר והתבטאויותיו בעבר (בין השאר, כינה את הקמת מדינת ישראל "טעות היסטורית") נחשב לאנטי-ציוני אפילו על ידי אנשי רוח מתונים בישראל. כמובן, העיתונות עשתה הכל מלבד לערוף את ראשו, חברי כנסת התקוממו וטענו שזו ירייה ברגל של האומה (אם לא חמור מכך), "טרבלסי הפקות" התרעמו על כך שסרט שצילומיו אפילו לא החלו כבר זוכה לחרמות וגידופים, יושב ראש הקרן איים בהתפטרות, קולנוענים רבים הביעו תרעומת על סתימת הפיות ועל מנת להשקיט את המהומה הבמאי והתסריטאי של הסרט משך את בקשתו לתיקצוב הסרט על ידי גוף ממלכתי וגם הסביר עד כמה לא ציפה לכל המהומה הזו.

למזלנו, "טרבלסי הפקות" ואייל סיון לא התייאשו ומצאו מימון בבית החם של ערוץ 8 (מימון שכנראה חרג מהגבולות הרגילים שערוץ 8 בדרך כלל מקציב). מדוע למזלנו? כי הסיפור שהסרט הזה מציג כל כך מעניין וכל כך נוגע ללב וכל כך אמיתי, שהצפייה בו פשוט מאלפת. אני חושב שהרבה אנשים ישבו אמש באולם הגדול של סינמטק תל אביב ולא אהבו את מה שהוצג להם - כן, אפשר לומר "הסרט הוא שמאלני". אבל בעקבות ויכוחים אין-ספור שהיו לי עם חברים וידידות לרוב, אני עדיין מתבצר בעמדתי שאין דבר כזה "סרט שמאלני" או "סרט ימני". סרטים הם נטולי עמדה. זה כמו שכיסא לא יכול להיות שמאלני או ימני, וגם אם נחכה הרבה זמן, שולחנות לא יצמיחו עמדות פוליטיות. ימין ושמאל הן תבניות שכפינו על עצמנו על מנת לפשט את המציאות, וכדי לספק איזושהי כותרת למי שפיספס (את הסרט, את ההרצאה, את הנאום או את המאמר). סרט לא יכול להחזיר שטחים תמורת שלום וסרט לא יבנה מאחז בלתי חוקי מחוץ לגבולות 67'.

מה סרט כן יכול לעשות, ויותר ספציפית - מה עושה הסרט "ג'אפה - סיפורו של מותג"? הוא מציג ראיונות עם פרדסנים ואנשי רוח ישראלים-יהודים כמו גם עם פרדסנים ואנשי רוח ערבים-פלסטינים, ומעבר לכך גם עם מומחים להתפתחות הצילום והקלונוע. השאלות לא נשמעות, ואמנם ניתן לנחש אותן, אבל בכל זאת לא ניתן לומר שהן מגמתיות. כן אפשר לקטוף כמה מסרים מעניינים מעץ המסרים שהשמיעו המרואיינים השונים. המשורר חיים גורי מספר שהעולם שהוחרב על ידו ועל ידי חבריו לפלמ"ח נוכח בחייו וביצירתו, שהוא מאמין בכאבם של הפליטים הפלסטינים. כמה מהפרדסנים הישראלים שיבחו את תושייתם של הבריטים על שהקימו את "המועצה לשיווק פרי הדר" בימי מלחמת העולם השנייה, כדי שתרכז את התוצרת של כל הפרדסנים - יהודים וערבים - ותמנף אותם תחת המותג האחד, היחיד, האלמותי Jaffa. לעומת זאת, חלק מהפרדסנים הערבים דווקא הביעו עמדה שהיה אפשר לקיים שיתוף פעולה עם הפרדסנים היהודים, אלא שהבריטים עודדו את הקמתו של נמל תל אביב, ובכך התחילו את הסוף של נמל יפו כשער הייצוא העיקרי של ענף ההדרים במזרח התיכון.

המומחים לאמנות, לצילום ולקולנוע נותנים פרשנות מעניינת על תמונות וסרטים שצולמו (ובעיקר "בוימו") ביפו בתחילת המאה העשרים. עיקר הפרשנות נוגעת לאופן שבו הפלסטינים נושלו מהנכס שהיה בידם - תפוזי Jaffa - ואיך התעמולה הציונית הפכה את המותג למזוהה עם ישראל וסיפור הצלחתה (מדהים לראות כיצד התצלומים והסרטים הותאמו לאידאות הציוניות של "כיבוש הקרקע" ו"כיבוש העבודה" על ידי בעלי תפקידים בהתארגנות הציונית). ניתנת גם פרשנות לפרסומות שעוצבו כדי למתג מחדש את התפוזים כישראליים (תחת השם Jaffa, למרות שלאחר הקמת המדינה התפוזים לא יוצאו עוד מנמל יפו), כמו גם לכרזות מפחידות שקראו להחרים את ישראל ושולבו בהן תפוזים כסמל לשדידת אדמות פלסטין.

הסרט הזה נקרא באנגלית The Orange's Clockwork (משחק מילים על "A Clockwork Orange" - פנטזיית האלימות של סטנלי קובריק, "התפוז המכני"). הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל IDFA, שהוא כנראה הפסטיבל החשוב ביותר לעשייה דוקומנטרית, ונערך מדי שנה באמסטרדם. הוא גם זכה במקום הראשון בפסטיבל מילנו, שהוא אחד הפסטיבלים המובילים באירופה. כנראה שכמו במקרים של "בופור" ו"ואלס עם באשיר" - אנחנו חושבים שהם נגדנו עד שהם זוכים בפסטיבלים אירופאיים ששנייה לפני כן לא ידענו שהם קיימים או כשהם מועמדים לאוסקר. ב-19 בדצמבר 2009 (ממש עוד עשרה ימים) הוא ישודר בערוץ 8, ואני ממליץ בחום לצפות בסרט הזה לפחות פעם אחת - אם לא בשביל המסר, אז בשביל קטעי הארכיון הרבים שמשובצים בסרט, שהם כמו מסע מרהיב במנהרת הזמן של התפוזים. לקראת הצפייה מומלץ לקרוא את התקציר ולהתעצבן. מי שמתעניין מה נאמר בנאומים שנישאו לאחר הבכורה הישראלית של "ג'אפה - סיפורו של מותג", אפשר לקרוא את הכתבה שפורסמה באתר וואלה בעקבות ההקרנה. אני גם צופה שגדעון לוי יכתוב כמה דברים בעקבות הסרט, משום שנכח אמש בהקרנה, ואנחנו הרי גם מכירים את הסגנון שבו הוא מכה על חטא.

* * *

21/1/2010

עוד קישורים שאני מוסיף כחודש וחצי לאחר כתיבת הפוסט:
- ראיון עם אייל סיון על הסרט ועל האופן שבו הוא נתפס כאנטי-ישראלי, אנטי-ציוני ואפילו אנטישמי.
- ביקורת מאת עינב שיף שמטהרת את הסרט מפוסט ציוניות, אך מאשימה אותו בשיעמום הצופים.
- כתבה על אירוע מחווה של סינמטק תל אביב לבית הספר לקולנוע פלסטיני בנצרת, שבו השתתף גם אייל סיון.

נווה צדק בקטן

לפני שנתיים, כשביקרתי בפעם האחרונה במיני ישראל, חיפשתי בקדחתנות אחר דגם של נווה צדק, אך לצערי לא מצאתי. נזכרתי בכך לאחרונה והחלטתי לפנות לאחראית התוכן של מיני ישראל בבקשה שיציבו דגם של בית שלוש לפחות. לא הרבה זמן אחרי ששלחתי לה אימייל, היא התקשרה אלי מופתעת: "אתה יודע שיש לנו דגם של בית שלוש? וגם של אתרים אחרים בנווה צדק?" הפעם - מאוד שמחתי לטעות.

אז כדי לוודא, לפני כמה ימים הלכתי לבקר במיני ישראל (עם חברה טובה). הכל שם ממש מדליק, ומאוד שמחתי לראות שאכן מופיעים - בתווך שבין הדגם של יפו העתיקה לבין הדגמים הרבים של תל אביב - ארבעה דגמים של מבנים בנווה צדק. אמנם מרכז סוזן בולט בהיעדרו, אבל אי אפשר שלא לברך על העבודה הנפלאה של יוצרי הדגמים באתר, שבנו את בית שלוש, את בית רוקח, את מוזיאון נחום גוטמן ואת בית הכנסת מראות הסולם. כן יש כמה טעויות קלות בחיקוי, אבל אלה אי-דיוקים קטנים, אפילו כאלה שקצת מוסיפים חן.

התקשרתי ללילך, אחראית התוכן של מיני ישראל, ובירכתי אותה על עשייתה. היא גם שמחה לקבל ממני שני מאמרים שאותם פירסמה באתר האינטרנט של מיני ישראל - האחד על נווה צדק בכלל והשני על בית שלוש בפרט.

הפסקת חורף

אני יוצא להפסקת חורף - לא אדריך סיורים בנווה צדק בתקופת החורף נובמבר 2009 - אפריל 2010. עם זאת, אשמח שתיצרו איתי קשר אם תרצו לשאול משהו או להציע משהו בנוגע לנווה צדק או למשפחת שלוש.

שלומי שבן מתרגם את נווה צדק

שלומי שבן, הפסנתרן-אמן שלמענו הוציאו סטיקרים עם הכיתוב "פסנתר, אתה חסר", מוציא אלבום חדש. הפעם זה אלבום סולו - רק הוא והפסנתר - והאלבום נקרא "מגדל הפזמון". סינגל ראשון מתוכו - "החיים שלי טובים" -  כבר מושמע ברדיו, והוא גרסא ישראלית לשיר My Life is Good של Randy Newman. השיר הזה הוא סרקזם בהתגלמותו, שבו רנדי ניומן מלטף את הפסנתר וקולו נעים, אבל כשמקשיבים למילים העוקצניות על סקס, סמים ורשע, פתאום מקבלים איזה ניגוד, שהוא תמצית "החיים הטובים".



שלומי שבן החליט לא רק לתרגם את השיר של ניומן, אלא גם לאזרח אותו. אם רנדי ניומן שר על העובדת הזרה ממקסיקו שהוא ואשתו מעבידים בפרך, אז שבן שר על הדרוזית שהוא ואשתו הביאו לביתם אחרי טיול בגליל. יש בתרגום המאזרח הזה עוד כמה הקבלות מעניינות.

אך ההקבלה שיצרה אצלי עניין מיוחד מופיעה בשורות הללו של שבן:
"רק הבוקר
אישתי ואני
עשינו מין טיול רגלי קטן
לנווה צדק
קפצנו לגן הפרטי
של הקטן שלנו
הרבה מפורסמים שולחים את הילדים שלהם לשם..."

ובשירו של רנדי ניומן:

The other afternoon
My wife and I
Took a little ride into
Beverly Hills
Went to the private school
Our oldest child attends
Many famous people send their children there

שבן לועג לעולם התרבות התל אביבי (שהוא עצמו משתייך אליו) שנע סביב עוזרת-בית, מסעדת הקנטינה, גן פרטי בנווה-צדק, חברים שבאים העירה, שיחות סלון ובעיקר חוסר-מעש. אבל אין ספק שההקבלה בין בוורלי הילס לנווה צדק מחמיאה מאוד מאוד לזו האחרונה.

נכון- לא קל לקנות בית בשכונה וגם החנויות לא מוכרות שום דבר במחיר מציאה. אבל עדיין חשוב לזכור - שכונות אחרות, שגם אותן אפשר לשייך לעשירון העליון, נבנות כך שלא יהיו בהן מבני ציבור או בתי עסק, וזאת בכדי להישמר מפני מבקרים חיצוניים. בשכונות מסוימות וביישובים מסוימים אפילו דואגים להציב ש"ג שינעל את המקום ויקפיד לבדוק את מספרי הרישוי של המכוניות הנכנסות. קצת חבל לי שנווה צדק היא סמל למעמד מסוים, אבל אני דווקא חושב שזו אחת השכונות הכי מזמינות, הכי פתוחות, הכי שייכות לכולם ללא הבדל מעמדי. אין ש"ג בכניסה, אף אחד לא יחשוב שאתם מוזרים אם אתם סתם מסתובבים בנווה צדק (כי ממילא כל הזמן יש שם סיורים) והרחבה הגדולה של סוזן דלל היא השטח הפתוח הכי רחב-ידיים במרחב שבין איצטדיון בלומפילד לכיכר רבין. הרחבה הזו היא מגנט למשפחות - תמיד יש שם חבורות של ילדים מתרוצצים שההורים שלהם יכולים לשבת בקרבת מקום, לנשום עמוק ולדאוג קצת פחות. וכמובן, מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, שנחנך לפני עשרים שנה, הפך את השכונה הזו למקום מזמין, למקום של תרבות, ללב של נווה צדק החדשה.

אז לא פלא שגם שלומי שבן מגיע כל שנה לפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל. גם השנה.

כתבה במקומון מודיעין-מכבים-רעות

תודה למשפחת פלד שהעבירה לי עותק של הכתבה "הבית ברחוב שלוש" שהתפרסמה במקומון של העיר מרובת המקפים שבה הם מתגוררים. זוהי כתבה אודות משפחת שלוש והכנס המשפחתי שנערך לרגל שנת המאה לתל אביב לפני כחודש.

בכתבה גם צוין כי, "הכנס כלל סרט וידאו שהפיק תומר שלוש, נציג הדור הצעיר במשפחה..." אני מתאר לעצמי שיום יבוא ואני אתגעגע להיות "נציג הדור הצעיר", אבל כרגע התואר הזה שהודבק לי לא כל כך מתאים לי.

קישורים לכתבה:
- לצפייה בכתבה אונליין
- לצפייה בכתבה כקובץ