עבדים היינו: שבוע העבודה מתקצר

החל ב-1 באפריל, כלומר, מיום ראשון הקרוב, שבוע העבודה יהיה קצר יותר.

באתר The Marker - שבוע עבודה מקוצר מ-1 באפריל - כל מה שאתם צריכים לדעת >

השאלה היא מה זה אומר לגבינו. ובכן, רק אם אתם עובדים לפי תעריף שעתי יש לזה משמעות מסוימת, וייתכן שבאמת שבוע העבודה יתקצר בשעה שלמה. אגב, אם אתם מעבירים כרטיס או מחתימים שעון נוכחות, זה לא אומר שאתם עובדים בשכר שעתי. אם אתם עובדים בשכר גלובלי (כלומר, מקבלים תשלום קבוע לסך כל השעות שעבדתם), אין לכך כל משמעות עבורכם. עצמאים, שממילא מנהלים את הזמן של עצמם, כמובן לא יושפעו.

ובכל זאת, מה אנחנו כעצמאים יכולים לקחת מהסיפור הזה?

זו הזדמנות טובה לחשוב על מספר השעות שאנחנו משקיעים בעבודה.

בואו נדבר מספרים - החל ב-1 באפריל, היקף של משרה מלאה יעמוד על 182 שעות עבודה בחודש, או 42 שעות בשבוע (לפני הקיצור - 186 בחודש, או 43 בשבוע). במגזר הציבורי עובדים 42.5 שעות בשבוע (חצי שעה פחות ממה שהיה עד עכשיו, וחצי שעה יותר ממה שיהיה מעכשיו). לאן המשק הישראלי הולך? לפי יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן המטרה היא "להביא לכך ששבוע העבודה בישראל יעמוד על 40 שעות בלבד". גם שר הכלכלה חיים כץ אמר כי יש להמשיך את המגמה של קיצור שבוע העבודה.

זמן זה חשוב

יש שני דברים שמאוד חשוב לי לכמת - זמן וכסף. זמן אני מודד בשעות, כסף אני מודד בשקלים. כעצמאי, זה קריטי למדוד את הזמן והכסף שאתה משקיע. זה מה שמאפשר לי לנקוב במספר הכי חשוב - השווי הכספי של זמן העבודה שלך. בלי המספר הזה, מאוד קשה לתת הצעות מחיר. גם קשה לנהל תקציב ולנהל לוח זמנים. בלי לדעת כמה אנחנו מקבלים לשעה, איך נדע אם אנחנו בכלל מרוויח?

בואו נתמקד בעניין של זמן העבודה, או ליתר דיוק משך העבודה. אני החלטתי באופן שרירותי למדי שאני רוצה לעבוד 8 שעות. החלטתי להוסיף לזה עוד חצי שעה ביום לעניינים אדמיניסטרטיביים (לנטר את שעות העבודה שלי, לתכנן לו"ז לשבוע הבא ועוד כל מיני דברים, שאני קורא להם "ניהול אפקטיביות", אם כי הייתי שמח למצוא לזה מינוח אחר). בסך הכל - 8.5 שעות ביום עבודה. החלטתי גם שאני רוצה לעבוד 5 ימים בשבוע - ראשון עד חמישי. זה היה נשמע לי הגיוני, וזה התכנס ל-42.5 שעות בשבוע. יש מי שזה נשמע לו מעט מדי ויש מי שזה נשמע לו הרבה מדי, אבל זה מה שחשבתי שיתאים לי, שאני מסוגל להגיע לזה, ושזה משאיר לי גם מספיק זמן להיות עם עצמי ועם המשפחה, וגם מספיק זמן לעבוד כדי שאוכל להתפרנס. זה אמנם פחות ממה שעובדים בהייטק, וזה אמנם יותר ממה שעובדים במקומות אחרים, אבל זה ישב עלי טוב, והתחלתי לכוון את עצמי לזה.

המוטו שלי הוא Decide what counts and then count it - כלומר, תחליט מה חשוב לך ואז תספור את זה. למעשה, זה אחד מ"עשרת הדיברות" שלי. באמת יש לי פתק כזה שכתוב עליו עשרה כללים שאני חושב שהם טובים לפרודוקטיביות שלי, וזה הכלל החמישי אצלי (או הדיבר החמישי...)

בשנה האחרונה רציתי לראות שאני באמת מצליח לנהל את זמן העבודה שלי בהתאם להחלטות שלי. בין כל הדברים שאני מקדיש להם זמן, רציתי לראות שאני באמת עובד 42.5 שעות בשבוע. העדפתי להסתכל על פני חודש שלם, אם הגעתי ל-184 שעות, כי יש שבועות יותר עמוסים ויש פחות עמוסים. היו חודשים שעמדתי ביעד הזה והיו חודשים שלא. לפעמים הייתי ב"גירעון שעות עבודה" ולפעמים דווקא פיציתי על הגירעון עם אקסטרה שעות שעבדתי מעבר לנדרש. ככל שהייתי בגירעון, השתדלתי לעבוד קצת יותר. ככל שעברתי את הרף, כנראה שבאופן טבעי גם שחררתי קצת. הרעיון הוא שבהתחלה בכלל לא הייתי מגיע ליעד, אבל לאורך זמן, הדברים מסתדרים.

אני מאוד ממליץ (1) לקבוע כמה זמן אתם רוצים לעבוד, (2) לראות שאתם עומדים ביעד שקבעתם.

הרצאה לצוערי השלטון המקומי

בשבוע שעבר עשיתי את דרכי למכללה האקדמית אשקלון. הוזמנתי להרצות שם בפני צוערי השלטון המקומי.

אני מרבה להסתכל על הערים בישראל מנקודת המבט של התושב. בייחוד מסקרן אותי לדעת מיהם התושבים שמצליחים לעצב את סביבת מגוריהם כרצונם. במילים אחרות: התושבים שמזיזים ערים - באילו כלים הם משתמשים?

בהרצאה הזו רציתי לעודד את אנשי השלטון המקומי ללמוד מהתושבים, ולראות אותם כשותפים לדרך. הצגתי בפניהם דוגמאות פרקטיות מהארץ ומהעולם, בתקווה שעוד באותו יום יוכלו להשתמש ב"ארגז הכלים להזזת ערים". זה קונספט שפיתחתי, בעקבות צפייה במהלכים רבים של תושבים בשנים האחרונות.

בין אם אתם בשלטון המקומי או תושבים - גם אתם יכולים להצטייד ב"ארגז הכלים להזזת הערים". העליתי את כל תוכן ההרצאה שלי כפרק בפודקסט "מהנעשה בערינו". האזנה נעימה >

אפשר להירשם לניוזלטר שלי "מהנעשה בערינו" שמיועד לאנשים שאוהבים להזיז ערים. קליק להרשמה >

תושבים שמזיזים ערים

שביל העצמאות בוויקיפדיה

לפני שנה הגיעה לאוזני הבשורה על שביל העצמאות. מה זה?

"שביל העצמאות הוא מסלול הליכה ברחובות תל אביב, המחבר עשרה אתרים הקשורים בתולדות העיר ובהקמת מדינת ישראל. אורכו של השביל כקילומטר, ומסלולו מעגלי, לאורך מקטע של שדרות רוטשילד ולאורך מקטע של רחוב אחד העם, עם שלוחות קצרות ברחוב אלנבי וברחוב נחלת בנימין. השביל מסומן באמצעות פס שעשוי מפליז שהוטבע במדרכות. השביל ייחנך במסגרת חגיגות שנת ה-70 למדינת ישראל."

מהיכן הציטוט? מוויקיפדיה. למה אני מביא ציטוט מוויקיפדיה? כי זה ערך בוויקיפדיה שאני כתבתי.

לערך שביל העצמאות בוויקיפדיה >

שביל העצמאות בשדרות רוטשילד

לפני למעלה מעשור התחלתי להדריך סיורים בנווה צדק. הכנתי את הסיור, עם מפה וטקסט של מה שאני רוצה להגיד בכל תחנה. אחרי שהעברתי את הסיורים הראשונים, חשבתי שזה יהיה נחמד לפרסם את הסיור באינטרנט. העליתי אותו ל-Knol (זה היה פרויקט של Google, שניסה להידמות לוויקיפדיה... זה לא הצליח והפרויקט נסגר). בערך על נווה צדק בוויקיפדיה הוספתי קישור למה שפרסמתי. אני חושב שזה תרם לכך שכשאנשים מחפשים בגוגל "סיור בנווה צדק" אז אני מופיע באחד המקומות הראשונים. כמובן, יש לזה משמעות אדירה לפרנסה שלי.

כששמעתי על שביל העצמאות, הבנתי שזה הולך שלאגר. הכרתי את האתרים לאורך השביל, כי יצא לי להדריך סיורים ממש על התוואי שלו, לאורך שדרות רוטשילד. כשהתפרסמה רשימת האתרים לאורך שביל העצמאות, כתבתי עליהם באתר שלי. עשיתי את זה מאוד מוקדם - לפני שנה. היום, כשהשביל מסומן בשטח, ואנשים מחפשים בגוגל "שביל העצמאות", הם מוצאים את מה שפרסמתי באתר שלי.

לא היה עדיין ערך על שביל העצמאות בוויקיפדיה, אז בשבוע שעבר לקחתי את הזמן לחקור את השתלשלות האירועים שהובילה להקמת השביל, ובעקבות זאת כתבתי את הערך. גם שמתי קישור למה שכתבתי באתר שלי. בכל זאת, זו התוצאה הראשונה בגוגל (אפילו לפני האתר הרשמי).

הכתיבה בוויקיפדיה היא כמובן בהתנדבות, אבל בעיני היא מאוד חשובה. היא מעצבת שיח. היא מובילה אנשים לתוכן מסוים. אני מנסה לחשוב על דוגמא מעולם אחר - נגיד, מדריכת יוגה. אם אותה מדריכה יכולה לכתוב ערכים בוויקיפדיה ובסוף להביא קישור למידע נוסף (רלוונטי) באתר שלה, זה גם העשרה של האנציקלופדיה החופשית וגם קידום עצמי טוב. גם פרופסור באוניברסיטה יכול לכתוב ערך בוויקיפדיה על מושא המחקר שלו, ולתת קישור למאמר אקדמי שפרסם בנושא.

עלון מידע על שביל העצמאות

סיור במרכז תל אביב

לפני שנה וקצת, עמדו להוריד את כיכר דיזנגוף. אמרתי יאללה נעשה סיור פרידה מהכיכר. לסיור הראשון נרשמו 30 אנשים תוך 24 שעות (תאכל אבק, עומר אדם), אז נפתחו עוד שני מועדים, שגם התמלאו. אז העירייה רצתה לפתוח את זה בחינם לתושבי האזור, ועשיתי עוד שני סיורים של מאה איש כל אחד (עדן בן זקן שאני). בקיצור, חגיגה. את סדרת הסיורים הזו חתמתי עם סיור לחברים ומשפחה קצת לפני שהורידו את הפסל של אגם.

בסוף השבוע שעבר הובלתי את סיור "התחדשות בדיזנגוף". במקום סיור פרידה, עכשיו זה סיור התחדשות - לרגל האביב, לרגל ההתחדשות של מרכז תל אביב. תודה לכל מי שהגיע! בקרוב אעלה את הסיור המלא לאתר שלי TLVXP, ויהיה ניתן ללכת אותו בשיטת ״עשו זאת בעצמכם״. ועוד מעט גם כיכר דינגוף תעשה קאמבק (בקיץ הקרוב יגזרו את הסרט...)

תודה גם על כל התגובות הנלהבות! כיף לקרוא. כעת אני מקום 37 מתוך 205 חברות טיולים ומדריכי סיורים... ובכן, לא קלה הדרך אל הפסגה :)

מקום 37 מתוך 205 סיורים בתל אביב (בטריפאדוויזור)

מרבה נכסים

בשנתיים האחרונות עשיתי מהלך שמטרתו להגדיר את העסק שלי בצורה יותר מערכתית. כל עסק צריך תוכנית עסקית, אבל איפה מתחילים? ובכן, מזל שיש אינטרנט. ברחבי המרשתת יש מלא פורמטים של תוכניות עסקיות, וככל שכתבתי יותר, כך גם מצאתי עוד רעיונות לפרקים נוספים שרציתי להכניס לתוכנית העסקית שלי. ואז נתקלתי בפרק "נכסים".

חשבתי לעצמי - על מה אנחנו מדברים פה? אני עסק של איש אחד. חוץ מהמחשב שלי (שהוא כבר בן שנתיים וחצי... ענתיקה ממש) אני לא חושב שיש לי איזשהו נכס שעליו אני מבסס את העסק. אין לי משרד או חנות או איזשהו נדל"ן, אין לי כוח אדם, לא רשמתי פטנטים, אין לי מלאי או קטלוג מוצרים. כשאני חושב על העסק העיקרי שלי (הדרכת סיורים בתל אביב), כל מה שיש לי זה הגוף שלי - שתי רגליים לשאת אותי, ידיים שמאפשרות לי לספר סיפורים בצורה יותר דרמטית, פה כדי לדבר, אוזניים כדי לשמוע ועיניים כדי לראות... אם אתם מתעקשים, אז כן יש לי גם קלסר עם תמונות היסטוריות של תל אביב. וזהו. מה אני אכתוב בתוכנית העסקית בפרק על נכסים?

על אף שבהתחלה חשבתי לזרוק את הפרק הזה לפח, לקחתי את הזמן לחשוב איך הפרק הזה של נכסים יכול להיות רלוונטי לעסק של איש אחד. אני לא יודע אם המילה "נכסים" היא המתאימה פה, אבל בהחלט הצלחתי לחשוב על אוסף של מאפיינים, שעליהם מתבססת ההצלחה של העסק שלי. למשל, ניסיון - אני כבר עשר שנים מדבר מול קבוצות מגוונות. יש לי גם הדרכות מוכנות, כולל מיפוי של מסלולי סיור, טקסטים שכתבתי ושיננתי וגם קלסרים עם תמונות היסטוריות להמחשה. חשבתי אפילו מעבר לזה - יש לי גם קשרים עם קולגות, אנשים אחרים שמדריכים בתל אביב, וגם עם בתי אוכל שאני יכול לעשות איתם שיתופי פעולה.

גם הבלוג הזה שאתם קוראים בו עכשיו הוא סוג של נכס, כי כשמחפשים "סיור בנווה צדק" בגוגל, אחת התוצאות הראשונות היא העמוד הזה. במרחב האינטרנטי יש לי גם חשבון פייסבוק אישי, גם דף עסקי, גם אינסטגרם, טוויטר, והכי חשוב - עמוד עסק בטריפאדוויזור עם עשרות חוות דעת חיוביות על הסיורים שלי, וזה חתיכת נכס. עם השנים גם יצרתי לעצמי מערכת לניהול פניות. אמנם לא מדובר על מערכת CRM משוכללת (למי שלא מכיר - CRM זה ראשי תיבות של Customer relationship management, ויש מערכות סופר מתקדמות לעסקים גדולים, שמאפשרות לאסוף נתונים רבים על כל לקוח). כן יש לי טבלה מסודרת עם פרטים רלוונטיים של האנשים שפונים אלי. כשאני מקבל פנייה במייל בנוגע לסיור, יש לי כמה תבניות מוכנות מראש. זה גם סוג של נכס.

אני ממליץ לעצמאים לא רק לעשות תוכנית עסקית, אלא גם להקדיש הרבה מחשבה לפרק הזה של נכסים. ההצלחה שלכם מתבססת על הנכסים שלכם, אז כדאי שתכירו אותם.

שני סיורים ביום

אתמול הדרכתי שני סיורים מהממים בנווה צדק. אחד עם החברים מ-Talking Art, והשני למשפחה מקסימה שחגגה יומולדת 80 לסבא. תודה לשני ורנר, שלכדה את הרגע הזה -

קפיצה מגשר שלוש. לא קפיצה באמת, אלא קפיצה בזמן, יותר משבעים שנה אחורה. היכן שחופרים היום את הרכבת הקלה של תל אביב, הייתה פעם מסילת הרכבת מיפו לירושלים (נחנכה ב-1892; החלק הזה של המסילה הושבת ב-1948). תתמקדו בתמונה בהיסטורית ותראו שהבתים ליד המסילה כמעט ולא השתנו. רק הרכבת התחלפה... עוד תמונות מהסיור ל-Talking Art אצל לירון אלקולומברה >

המבקרים באתר שלי שעוסק בסיורים בתל אביב (TLVXP) יגלו שעשיתי לו מתיחת פנים קטנה. עכשיו קל יותר מאי פעם להתמצא בו. באתר אני מפרסם טיולים בתל אביב בשיטת "עשו זאת בעצמכם". ממש היום קיבלתי הודעה משמחת משני: "תומר, שוב תודה על עוד סיור מעולה! עשינו היום את הסיור "בעקבות השטרות החדשים" באופן עצמאי , כתבת אותו בצורה נפלאה ! היה כייף גדול. תודה רבה!"

עתיד התחבורה העירונית

בשבוע החולף שיגרתי את גליון 57 של הניוזלטר שלי "מהנעשה בערינו" המיועד לקהילת האורבניסטיות והאורבניסטים בישראל. בנוסף לחומרים טובים של אחרים, הפעם גם צירפתי קישור לפודקסט שלי, הנקרא גם כן "מהנעשה בערינו", משום שהעליתי פרק חדש שנקרא "להשתמש או לא להשתמש". בפרק אני מתייחס לשאלת המכונית השיתופית - האם זהו הפתרון התחבורתי שהערים שלנו זקוקות לו, או שמא מדובר במיזם יקר ומיותר שלא ישיג את המטרה? בחנתי את הנושא באופן תיאורטי, וגם התנסיתי בעצמי במיזם "אוטותל" בתל אביב. אמ;לק - אני בעד. הייתי רוצה לראות פחות שטחים ציבוריים שבהם חונות מכוניות פרטיות שאני לא יכול להשתמש בהן. אני חושב שהתמונה הזו ממחישה היטב את מה שהייתי רוצה לראות בעיר... בכל עיר...

איזה בזבוז. היו יכולות להיות כאן שתי ספות >

הדיון על מיזם "אוטותל" גבר בסוף השבוע הזה, בעקבות הפרסום של מירב מורן, כתבת דה מרקר, שזכה לכותרת "מכונית הכסף: המיזם המפסיד שנהפך לעסק שמגלגל מיליונים - על חשבון הציבור". כמו שאתם יכולים להבין, מירב מורן רואה את הדברים אחרת ממני, והיא גם פרסמה טור דעה, שכותרתו: "לא חברתי, לא ירוק - ולא משפר את מצב התחבורה". תוך כדי הדיון שלנו בפייסבוק, היא ביקשה שאסביר מה התועלת התחבורתית שאני מוצא ב"אוטותל", ולבקשתה פרסמתי את הסרטון הזה. בואו נגיד שזה לא הביא את הדיון לסיומו, אבל זה בהחלט מגניב שמעלה 1,000 אנשים צפו בהסבר הקצר שלי על היתרון הגדול של מכונית שיתופית ביחס למכונית פרטית. בקצרה - אוטו שיתופי יכול לשרת כל אחד, ואילו אוטו פרטי יכול לשרת רק אחד.

עוד משהו בקטנה - נתבקשתי להמליץ על פודקסטים בנושא ערים ועירוניות. עד שארכז את כל ההמלצות שלי, שיתפתי במה שעלה בראשי באותו הרגע בשרשור הזה >

לאזן בין חיים לעבודה

אני לא כל כך אוהב את המונח "work-life balance". אין כאן סימטריה, ולא יכולה להיות. איך לעזאזל אפשר לאזן בין חלק מהחיים לבין כל החיים? אני לא מבין איך משתמשים במונח הזה כאילו העבודה שקולה כנגד כל השאר. למה העבודה כל כך חשובה בכלל?

למרות שאני לא אוהב אותו, ההיגיון שעומד בבסיס המונח "work-life balance" הוא נכון - מי שרוצה לראות פרי בעמלו צריך מתישהו לקחת הפסקה מהעמל כדי לראות את הפרי. לכן, חשוב שהמאזניים לא ייטו יותר מדי לכיוון של עבודה. אבל יש כאן הנחה סמויה שאני לא יכול לקבל אותה, והיא שהמאזניים ייטו, באופן טבעי, לצד של העבודה. מה ההיגיון בכך?כשמדברים על איזון, אז סביר שתהיה גם האפשרות ההפוכה, של נטייה חזקה מדי לכיוון השני. אבל לא נתקלתי במאמרים שקוראים לנו להטות את המאזן יותר לכיוון של עבודה, אם אנחנו מבלים יותר מדי זמן עם הילדים.

עד שימצאו תחליף למונח הבעייתי, אני ממליץ על הכתבה The Dutch have the best work-life balance. Here’s why - מסתבר שההולנדים נמצאים במיקום הטוב ביותר במדד של מדינות ה-OECD לחיים טובים יותר. רק ל-0.5% מההולנדים יש ימי עבודה ארוכים מאוד (הממוצע הוא 13%). הם מקדישים 16 שעות ביום לשינה, אכילה ופעילות פנאי. יש עוד שלל מדדים שמצביעים על רמת שביעות הרצון של ההולנדים, כמו תחושת קהילתיות ותחושת סיפוק מהחיים. מאחל לכולנו שנהיה שבעי רצון כמוהם ושנעבוד בצורה יותר יעילה ומועילה.

אפרופו עבודה, הנה כמה דברים שקשורים לעבודה שלי כמדריך סיורים בתל אביב וחוקר ערים -

הזמנה לסיור במרכז תל אביב

העבודות בכיכר דיזנגוף מתקדמות. ביום שישי, 23/3, בשעה 11, אני אוביל סיור מודרך במרכז תל אביב, מהכיכר עד הים (כמעט). רוצים להצטרף? הרשמה בלינק - https://www.funzing.com/sd/n9HDfV

איך לבקר בתל אביב מבלי למשכן את הבית

מסקרי שביעות רצון של משרד התיירות עולה שהתיירים בישראל הכי מרוצים ממדריכי הטיולים (יאיי!) וגם מהאתרים הארכיאולוגים ומתחושת הביטחון. ממה הם הכי פחות מרוצים? נהגי מוניות, שירותי השכרת רכב ו... במקום האחרון - "תמורה לכסף" (Value for money). עוד נתונים מעניינים שעולים מדוח התיירות לשנת 2016 פרסמתי כאן. אין ספק, ישראל יקרה לתיירים. אז התיישבתי לכתוב 10 טיפים למבקרים בתל אביב - באנגלית. בטח יש עוד מלא רעיונות שלא חשבתי עליהם, אבל זה מקום טוב להתחיל ממנו: TLVXP // Visit Tel Aviv on a Budget

דיווח מהמשלחת הישראלית לוועידה התשיעית של פורום העירוניות העולמי

במסגרת הניוזלטר שלי לאנשים שאוהבים ערים ("מהנעשה בערינו") פרסמתי את הדיווח של השר לשעבר אופיר פז-פינס, המכהן כיום כראש המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת תל אביב. כך הוא מתחיל: "הוועידה התכנסה תחת הכותרת Cities for All. השתתפנו בדיונים והתרשמנו ממצבה של קואלה לומפור בכל הקשור לסוגיות של עירוניות. זאת ועוד, שמענו את נאום ראש הממשלה המלזי והיו לנו מספר מפגשים מעניינים עם אנשי ממשל בכירים ואפילו שני שרים. הוועידה, שהייתה "נטולת נייר" כמעט לחלוטין, התנהלה בסדר מופתי וביעילות רבה. גם יחס המארחים אלינו היה הוגן. יחד עם זאת "זכינו" לליווי צמוד 24/7 מצד הממשלה המלזית..." עוד על כך בגליון האחרון של הניוזלטר >

קואלה לומפור, מלזיה

פשפשים בתאי המעצר

המלצת קריאה 1 - משטרה רודפת: למה נעצרו שלוש אקטיביסטיות סביבה בנוגע למבקשי מקלט? עיתון "הארץ" מדווח על מעצרן של פעילות בארגון "מגמה ירוקה" ובארגון "15 דקות" - שני ארגונים שאני מאוד מזדהה עם מטרותיהם. שתיים מבין שלוש הפעילות אני מכיר באופן אישי, ואני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שהן עברו. אגב, כשעצרו אותן, אף אחד לא התלונן על פשפשים בתאי המעצר. עצרו אותן כי חשדו שאין נרתמו למאבק נגד גירוש מבקשי המקלט. משונה, כי כשהן הרימו מחאה לא פחות רועשת בעניינים סביבתיים, אף שוטר בא לבקר אותן בשש בבוקר עם צו חיפוש.

המלצת קריאה 2 - שירת הוושינגטוניות / ורד נבון. ורד חוקרת את תולדותיה של השדרה היפואית הוותיקה, שנקראה בעבר על שמו של ג'מאל פחה (בימי התורכים), ואחר כך נשאה את שמו של המלך ג'ורג' החמישי (בתקופת המנדט הבריטי). מדובר בשדרות ירושלים שעוברות בימים אלה שינוי כביר, עם הפיכתן למדרחוב שכולל רכבת קלה. איך זה ייראה? שדרות ירושלים ביפו עתידות להיראות כמו רחוב יפו בירושלים. משעשע, לא? ובכן, ורד חושפת את הצד הפחות משעשע - כריתת עשרות עצי דקל מסוג וושינגטוניה, שהספיקו לראות את הכרכרות הרתומות לסוסים מתחלפות באבטומובילים, אבל לא יזכו לראות את הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן.

עלה לאוויר פרק חדש בפודקסט "קטעים בהיסטוריה" - פרק 246: הכפר שבחר לשתוק - אותו כתבתי. רוצו להאזין! זהו סיפורו של הכפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי בהרי הקווקז, שהציל יתומים יהודים בשואה, אך אנשיו לא זכו בתואר חסידי אומות העולם. תודה ליובל מלחי, יוצר הפודקסט, שמזמין אותי להמשיך ולכתוב עבורו.

עקבתי בדריכות אחרי מרתון תל אביב. ליתר דיוק, עקבתי אחרי המודעות שנתלו בתחנות האוטובוס, אחרי שנדנדתי בקשר לזה כבר לא מעט זמן... עד כמה נדנדתי? ב-2016 חקרתי את מבנה העלויות של המרתון, עליתי לשידור אצל רינה מצליח במטרה לשכנע אותה שהבעיה האמיתית היא לא שסוגרים רחובות למכוניות, אלא שלא מיידעים את משתמשי התחבורה הציבורית, וגם נתתי דוגמא אישית עם חברים ועשינו פיקניק באמצע הכביש בזמן שהעיר הייתה פתוחה לאנשים. נדנדתי על העניין הזה גם במרוץ הלילה של תל אביב, ותליתי שלט בתחנת האוטובוס שליד הבית שלי (ב-2015, ב-2016 וב-2017), ואז סוף סוף קראו לי לפגישה בעיריית תל אביב בעניין הזה אחרי ששוב אנשים חיכו בתחנות והאוטובוס שלהם לא הגיע. הפגישה לא הייתה משמחת במיוחד, וסיפרתי עוד על כך בפרק "מוטוקרטיה" של הפודקסט שלי "מהנעשה בערינו". אני מקווה שהשלטים שנתלו בתחנות האוטובוס במרתון השנה יסמנו פתח לשינוי. יש גם מקום לשיפור בתוכן השלטים עצמם, כי לא מספיק להגיד שיהיו שינויים, אלא גם צריך לפרט אותם, כפי שעשו למשל בפרויקט חידוש כיכר דיזנגוף, שהוא דוגמא ומופת לאיך צריך ליידע תושבים על שינויים בתחבורה הציבורית.

להצמיח עסק צדדי

איך להצמיח עסק צדדי

לפי הבלוג "נתונים", רק 7% מהעובדים בישראל הם עצמאים. מה זה אומר? אנשים לא רוצים להיות עצמאים? מאוד קשה להיות עצמאים? כלכלה מודרנית לא מתאימה כל כך לעצמאים? ככל הנראה, כל התשובות נכונות. שימו לב לנתוני הבנק העולמי על אחוז העצמאים במדינות העולם - המדינות שבהן אחוז העצמאים גבוה (לפעמים עם יותר ממחצית מכוח העבודה) הן מדינות מתפתחות. כמו כן, בשלושת העשורים האחרונים נרשמה ירידה בשיעור העצמאים בכוח העבודה העולמי. במדינות מפותחות, שיעור העצמאים נמוך למדי. במדינות ה-OECD אחוז העצמאים היה 22.1% בשנת 1991, ונכון להיום הוא עומד על 16.4% בלבד.

אני לא חושב שהמגמה הזו תתמיד ככל שנתקדם במאה ה-21. אנחנו נראה יותר אנשים עצמאים בעשורים הקרובים (אם לא נראה הרבה יותר מובטלים - ע"ע הפוסט הקודם על "הקץ לעבודה"). עלייתה של ה-Gig Economy מאפשרת לכל אחד להיות עצמאי בקטנה. מנקודה זו אפשר להצמיח עסק צדדי, שבבוא העת יכול להפוך לעסק שמייתר את העבודה השכירה. לאחרונה נתקלת באינפוגרפיקה (איך אני אוהב אינפוגרפיקות...) שנקראת How to Grow Your Side Hustle Into a Successful Business והיא כוללת עשר עצות טובות למי שרוצה להתחיל "עסק צדדי".

חיפשתי אם בכלל יש ביטוי כזה בעברית "עסק צדדי" או "עסק צד" או "עסק מהצד". למרות שזה לא המדד הכי מדויק, מנוע החיפוש גוגל מניב תוצאות מעטות יחסית לביטוי באנגלית "Side business". זה משהו שאני חושב שכל אחד צריך לשקול - בעיקר אם הוא לא רוצה להמשיך לעבוד כשכיר, אבל גם אם אין לו בעיה עם זה. לשלב עסק צדדי בחיים זה לא פשוט, אבל רשימות העצות הזו מאוד מוצלחת, ואני הכי התחברתי לעצה הראשונה. בגדול היא אומרת שבתחילת הדרך העסק הצדדי יכול לכסות רק חלק מהוצאות המחיה, וזה בסדר. עם הזמן, הכסף שנכנס מכסה לא רק את חשבון הטלפון, אלא גם את חשבון החשמל. ואחר כך לא רק את חשבון החשמל, אלא גם את הארנונה. וכך הלאה, עד שהעסק מספיק מבוסס כדי להוות תחליף לעבודה השכירה. שוב, זה לא אומר שזאת בהכרח המטרה, אבל שווה ללכת בכיוון הזה, כי לעשות משהו מהצד שאתה גם אוהב וגם מתחיל להזרים לך הכנסות, זה הטוב מכל העולמות.

בנוסף לעסק שלי כמדריך סיורים בתל אביב (TLVXP) וכחוקר ערים (Urbanizator), אני גם כותב פרקים לפודקסט "היסטוריה לילדים". הפודקסט הוא פרי יצירתו של יובל מלחי, אחד הפודקסטרים המובילים בישראל, והוא אחד מהפודקסטים של תאגיד השידור הציבורי "כאן". אני מעדיף לכתוב "פודקסט" ולא "פודקאסט" (שזו כנראה הבחירה המועדפת על רוב דוברי העברית), ויהיה מעניין לראות אם בחלוף השנים תתבסס החלופה העברית הֶסְכֵּת, שנקבעה על ידי האקדמיה ללשון העברית.

במסגרת העסק הצדדי הזה, כתבתי על דמויות היסטוריות בצורה ידידותית לילדים. כתבתי על בן-גוריון, על הרצל, על גנדי, על לנין, על אלינור רוזוולט, על ג'ורג' וושינגטון, על צ'ארלס דארווין, על מיכלאנג'לו ועל יוהאן סבסטיאן באך. זה מאוד מעניין ומאתגר לכתוב לילדים. למשל, איך מספרים לילדים על לנין, שבעיני רבים העלה במדינתו משטר דכאני ורצחני? האם לספר שגנדי מתח ביקורת חריפה על מדינת ישראל? אחד הפרקים הכי מאתגרים שכתבתי היה הפרק על דארווין, שהוא ללא ספק הפרק הכי חשוב שיצא לי לכתוב בפודקסט, בייחוד בימים שבהם מדברים על הדתה במערכת החינוך. אם אני צריך לבחור פרק אחד שהוא הכי מוצלח מבין אלה שכתבתי, זה הפרק על באך. לא בגלל הכתיבה שלי, אלא בגלל עריכת הסאונד המדהימה שהפכה את הטקסט ליצירה יוצאת דופן, אינטלקטואלית ורגשית.

ואם כבר עסק צדדי, רציתי לספר לכם על מיה. נתקלנו בה בסוף השבוע שעבר בכיכר אתרים. אם שמתם לב, אחד הקירות שם עוטר בפסיפס ממש מגניב. רבים עוצרים להצטלם איתו. מי שאחראית לפסיפס הזה היא מיה. אני לא יודע אם זה העסק העיקרי שלה או עסק צדדי, אבל אני לוקח ממנו השראה. זה משהו שללא ספק אפשר להתחיל בקטנה עם כמה שעות ביום או יום בשבוע, ועם הזמן להגדיל את העסק ואת ההכנסות עד שהוא הופך לעסק עיקרי. בקרו באתר של מיה - Mosaic with Mia - ותוכלו לראות שהעסק של מיה כבר מפותח למדי, והוא כולל לא רק עיטור קירות בפסיפס, אלא גם מוצרי פסיפס וסדנאות ליצירת פסיפסים ועוד. הנה גם כמה תמונות להמחשה -

מיה סיפרה שההכנסות ממכירת המוצרים יוקדשו ליצירה חדשה ברוטשילד פינת הרצל בתל אביב

גם אני הצטלמתי עם הפסיפס של מיה

וגם רכשתי משהו קטן ויפה.

המלצת צפייה: אובמה בנטפליקס

צפו בראיון של ברק אובמה, הנשיא האמריקאי בדימוס, אצל דייויד לטרמן. נדמה לי שזהו הראיון הטלוויזיוני הראשון של אובמה מאז סיים את תפקידו. למעשה, כמו שאובמה זיהה את עלייתן של הרשתות החברתיות, ורתם אותה לטובת ניצחונו בבחירות 2008, אובמה גם זיהה שאם כבר להתראיין לטלוויזיה, אז ב-Netflix. זו הטלוויזיה של עידן האינטרנט. אובמה התארח בתוכנית מיוחד של לטרמן בנטפליקס שנקראת My Next Guess Needs No Introduction - צפו בראיון. גם הראיון עם ג'ורג' קלוני מאוד מוצלח. אם אתם לא מנויים לנטפליקס, כדאי לכם להירשם (אני חושב שמקבלים חודש ניסיון חינם, ואחר כך זה עולה 30 ש"ח לחודש). ואם אתם עדיין צופים בטלוויזיה דרך הלווין או הכבלים, שאלוהים יעזור לכם.

הקץ לעבודה

האפליקציה שמחברת בין שכנים

כמעט 280 אנשים שאוהבים ערים כבר רשומים לניוזלטר שלי על עירוניות - "מהנעשה בערינו". בגליון האחרון ציינתי את האפליקציה החדשה מבית Sidewalk Labs (של Google) - אפליקציה שעוזרת לשכנים למצוא זה את זה.

חשמל באוויר

קבלו טיול חדש בתל אביב. אני קורא לו "חשמל באוויר: מתחם גן החשמל כפי שמעולם לא היכרתם". לתכנן טיולים בתל אביב זה אחד הדברים שאני הכי נהנה לעשות. אלו לא הסיורים המודרכים הרגילים שלי (שמתרחשים בעיקר בנווה צדק), אלא טיולים שאני מתכנן, כותב ומפרסם באתר שלי, כדי שכל אחד יוכל לבצע אותם באופן עצמאי - לבד או בזוג, עם המשפחה או עם חברים. בטיולים הללו אני משלב לפעמים גם בתי עסק מומלצים. את הטיול בגן החשמל כתבתי בתמיכת "מעג"ל גן החשמל" - עמותה שקמה מתוך שיתוף פעולה של בעלי העסקים בשכונה, ורתמה אותי לטובת הפרויקט המגניב הזה.

חשמל באוויר. רחוב ברזילי פינת החשמל

הקץ לעבודה

הקריאה הכי מעניינת שהייתה לי בזמן האחרון - כתבה של ה-Guardian הבריטי על העידן החדש שאליו אנחנו צועדים: פוסט-עבודה (Post-Work: The Radical Idea of a World without Jobs). זה רעיון סופר רדיקלי, אבל כשמתחילים לחשוב עליו לעומק מבינים שלשם אנחנו הולכים, בין אם נרצה ובין אם לאו. לכאורה, העולם המודרני שבו אנו פועלים כיום רווי בעבודה - מחכה לנו בכל מקום, פולשת לחיים הפרטיים שלנו יותר מאי פעם. אולם, האוטומציה של העבודה כבר השמידה סקטורים שלמים. אוקיי, אתם אומרים, אז ייווצרו עבודות חדשות - כמו שהמהפכה התעשייתית הביאה לחיסולם של יצרני הנרות ושל הסייסים (אלו שטיפלו בסוסים, כשאלה עוד היו כלי הרכב העיקרי שלנו), אבל במקביל הביאה לנו שלל עבודות בתחום המחשוב שאיש לא יכול היה לדמיין. אולי זה באמת מה שיקרה גם הפעם, אבל כדאי להציב כאן סימן שאלה גדול. צפו בסרטון של CGP Grey שנקרא Humans Need Not Apply על כך שהמהפכה הטכנולוגית של ימינו שונה מאוד מהמהפכה התעשייתית.

אבל למה אנחנו כל כך בטוחים שהעבודה כאן כדי להישאר, ולמה אנחנו מתעקשים להשאיר את הדבר הזה, שמאמלל כל כך הרבה אנשים על בסיס יומיומי? עם כל האוטומציה הזו, לא כדאי לתת לעצמנו לנוח? לשם מה אנחנו עמלים, אם לא כדי להעביר את העמל מאיתנו למכונה כלשהי? אם הטכנולוגיה לא משחררת אותנו מהעבודה הקשה, אז לא עדיף כבר להישאר בעידן האבן?

בכתבה של הגרדיאן תמצאו שפוסט-עבודה זה לא רעיון קל לעיכול, אבל הוא בהחלט מעניין ויש לו כבר קבוצה של נאמנים, בעיקר באקדמיה (רובם, אגב, לא מיישמים את הרעיון בפועל, וממשיכים לעבוד די הרבה... אחת המרואיינות ציינה ש"פוסט-עבודה זה הרבה עבודה").

כרעיון פוליטי, גם השמאל וגם הימין יכולים לדחות אותו ולהימשך אליו בו-זמנית. השמאל הפוליטי תמיד קידש את העבודה. השמאל מזוהה עם הפועלים - אלו שעצם הגדרתם קשורה בעבודה ובעמל. מפלגת השמאל של בריטניה נקראת בשם Labour, וכך גם בישראל יש לנו את מפלגת העבודה. יחד עם זאת, השמאל הפוליטי תמיד נלחם למען הגבלת העבודה. השמאל הביא לקיצור שעות העבודה, ושיפר את תנאי העבודה ממצב בלתי אנושי בראשית תהליך התיעוש המודרני למצב סביר בהרבה. לכן, פוסט-עבודה הוא חזון מעניין, שמתקשר לשחרורו של הפועל מהכורח ההישרדותי לעבוד למחייתו. כפי שקרל מרקס דמיין את העתיד הקומוניסטי - לא תהיה עוד התמקצעות, וכל אחד יוכל לעבור בין עיסוקים ולבחור מה לעשות עם חייו ביתר חופשיות במקום להיות בורג במכונה, פועל בעל משימה אחת בפס הייצור.

הימין הפוליטי מקדש את השוק החופשי. גם כאן לא נראה שיש חיבור טבעי לרעיון של פוסט-עבודה. הרי התאגידים הגדולים זקוקים לאנשים עובדים. איך אפשר יהיה להעסיק אנשים אם הם לא חייבים לעבוד? אולם, הימין הפוליטי מקדש גם את חירות הפרט, את המשפחה והקהילה כיחידות משמעותיות יותר מהמדינה, הראויות לחירות רבה יותר. האין זה הגיוני לשאוף לחירות הגדולה ביותר - החופש מעבודה? מה יכול להיות יותר טוב לתא המשפחתי ולקהילה מאשר פרטים חופשיים שיכולים לתרום מזמנם לטובת פרויקטים קהילתיים או זמן איכות עם הילדים?

העתיד הזה של פוסט-עבודה כנראה יצטרך ללכת יד ביד עם מודל חדש של מדינת רווחה. אולי משהו בסגנון של הכנסה בסיסית אוניברסלית (Universal Basic Income - UBI). בקיצור, כתבה סופר מעניינת. 

פינת הפירגון

- ידידי הפסיכולוג יפתח גולדוין כתב טור מרתק: "האם אור השמש יכול להשפיע על מצב הרוח שלנו?" התשובה בקצרה היא כן, אבל האם זה מצריך טיפול פסיכולוגי? יפתח נותן סימנים - מתי אנחנו מדוכדכים כי חורף, ומתי כדאי לקבל עצה ממישהו מקצועי.

- ידידי המשפטן עידו דמבין ממשיך למצב את עצמו כפובליציסט מזהיר. בהספק מרשים, הוא פרסם כמה טורים בימים האחרונים - ביקורת מעניינת על שרת המשפטים איילת שקד במדור הדעות של "הארץ", טור על עגלות האוכל המוכרות בשר חלאל ברחובות ניו יורק בבלוג פרי מקלדתו שעוסק בחיים ב"תפוח הגדול", גם כן ב"הארץ", ואת המאמר המצוין באתר "המקום הכי חם בגיהנום" על יאיר לפיד ואבי גבאי כסמנים של "המרכז הקיצוני" בישראל דהיום. בנושא האחרון עסקנו, עידו ואני, בפרק 9 של הפודקסט הפוליטי שלנו - "יד ימין, ויד מרכז". שווה קריאה, שווה האזנה.

- ידידַי התיירים, טל רבינובסקי ואריאל מצנר, שמממשים במידה רבה את עידן הפוסט-עבודה, סוגרים שנה של טיול גדול במזרח הרחוק והרחוק מאוד. לצערי ולשמחתם, הם ממשיכים לטייל עוד כמה חודשים. בינתיים אפשר ליהנות מהבלוג הדו-לשוני שלהם A Year Off Life (טל כותב בעברית ואריאל כותב באנגלית) ולקרוא על חוויותיהם מהשנה האחרונה.

- ידידַי בארגון "מגמה ירוקה" מקימים בית ספר לאקטיביזם. לטובת הפרויקט, נפתח קמפיין מימון המונים בהדסטארט, ואין ספק שמדובר במטרה ראויה. אני מקווה שאחד הארגונים הסביבתיים המובילים בישראל יזכה לתמיכה הציבורית שהוא זקוק לה. אני תרמתי סיור מודרך בתל אביב כאחת התשורות שאפשר לבחור כשתומכים בפרויקט. חפשו את התשורה "עירוני סביבתי" בעמוד הפרויקט.

עצות לאנשים שמתחילים להיות עצמאיים

אילת מרשימה

בפעם האחרונה שהייתי באילת הרגשתי שמשהו מתפספס. העיר מהצד השני של ים סוף משכה את תשומת לבי הרבה יותר. היה אפשר רק לקנא בפיתוח האדיר של עקבה. חלפו כמה שנים, ועכשיו הביקור באילת עורר תחושה שונה לחלוטין. אולי זה שדה התעופה החדש שמחבר את אילת בטיסות לואו-קוסט למזרח אירופה. הטיילת נראתה מצוין. בקניון IcePark לא נשארו שטחי מסחר להשכרה. שלטים הודיעו על אינטרנט אלחוטי חינם ברחבי העיר. בקיצור, משהו טוב עובר על אילת. לפחות מנקודת המבט של תייר מזדמן.

משהו טוב קורה כאן. אילת 2018

בשורה לעצמאים

בעשור האחרון אני רשום ברשויות המס של ישראל כעוסק פטור ממע"מ. מעולם לא חרגתי מתקרת ההכנסות של עוסק פטור, שעמדה על 98,707 ש"ח נכון לשנת 2017. צפיתי שהשנה אפרוץ את התקרה בפעם הראשונה, אבל עושה רושם שמשרד האוצר מתכנן להרים אותה ל-150 אלף שקל בשנה (!) - עלייה חדה ומשמעותית. אני סבור שהמצב החדש הזה יעודד רבים להתחיל את דרכם כעצמאים. גם נראה יותר שכירים שפותחים עסק צדדי. עוד במסגרת התוכנית של משרד האוצר - בעלי מקצועות שאסרו עליהם להירשם כעוסקים פטורים (פסיכולוגים, אדריכלים וכו') יוכלו לעשות כן. בהחלט בשורה. הדיווח בידיעות אחרונות >

עצות לאנשים שמתחילים להיות עצמאיים

1) תתחילו. לא משנה מה אתם עושים כרגע, אתם צריכים להתחיל כבר עכשיו. צריך זמן כדי שיכירו אתכם ואת מה שאתם עושים, וככל שתתחילו יותר מוקדם, כך תתחילו לראות תוצאות יותר מוקדם. תתחילו במקביל למה שאתם עושים כרגע. גם אם אתם רוצים להגדיר מראש מה בדיוק אתם מתכוונים לעשות, עדיף שפשוט תתחילו. גם אם אתם מחכים לסיים איזה משהו כדי לפנות זמן, עדיף שפשוט תתחילו. אתם תלמדו הרבה יותר דברים בהרבה פחות זמן תוך כדי עשייה. אם יש חסם חוקי שלא מאפשר לכם להתחיל כרגע (למשל, אתם צריכים ללמוד ולהוציא רישיון כלשהו) זה לא מונע מכם להתחיל במשהו. תתחילו בכתיבת בלוג על מה שאתם לומדים, ביצירת קשרים עם אנשים בתחום, בלמידת השוק או במה שזה לא יהיה שיקדם אתכם ללקוח הראשון שלכם, לפעם הראשונה שבה תוציאו קבלה.

2) קנו פנקס קבלות. הרף הכי נמוך שעסק צריך לעבור הוא הלקוח הראשון. יש חשיבות עצומה לאיש הראשון שנותן לכם כסף, כי הוא בעצם האיש הראשון שהצלחתם להפריד בינו לבין כספו, וזו משימה מאוד לא פשוטה. אל תשאלו אנשים אם הם יסכימו לשלם לכם על משהו, כי התנהגות צרכנית נמדדת במעשים, ולא בדעות. כשהאיש הזה ייפרד מכספו, תצטרכו לתת לו קבלה. אין לכם פנקס קבלות? זה אומר שאתם לא יכולים להגיע לרף הראשון של העסק. לפני שאתם שואלים את עצמכם בנוגע לפתיחת תיק במע"מ ובמס הכנסה, לפני שאתם פונים לרואה חשבון, פשוט תקנו פנקס קבלות. השאר כבר יסתדר. רוב האנשים שיוצא לי לדבר איתם על זה מספרים על הלקוח הראשון שלהם, שהם בכלל לא ידעו שהוא הלקוח הראשון שלהם. זה היה מישהו שהתלהב ממה שהם עושים, ורצה לתת להם כסף. תהיו מוכנים עם פנקס קבלות במגרה. זה עולה פחות מכוס קפה, זמין בכל חנות לכלי כתיבה, וזה הצעד הראשון בדרך לעסק עצמאי, לפחות ברמה הסמלית.

3) תעשו את מה שאתם עושים לפחות שנה. כפרויקט צדדי או פול טיים, מה שאתם צריכים זה סבלנות. בהתחלה תיתנו את המוצר/השירות שלכם במחיר אפסי לקרובי משפחה וחברים, כדי שיידעו מה אתם עושים ויידעו להמליץ עליכם. זה המעגל הראשון של אנשים שאכפת להם מכם, אבל הם לא לקוחות אובייקטיביים. הלקוחות הראשונים יבואו בעקבות ההמלצות של המעגל הראשון, מפה לאוזן. ייקח זמן, וצריך הרבה סבלנות כדי שמשהו באמת יוכיח את עצמו. לא בטוח שזה יצליח. ללכת על פרויקט מסוים זה השקעה לכל דבר, וכמו בכל השקעה מדובר בסיכון. יכול להיות שתשקיעו הרבה זמן והרבה כסף, וזה לא יתממש. אבל אל תצפו לעמוד על הרגליים כבר בשנה הראשונה. אחרי שנה שתחפשו הזדמנויות, ההזדמנויות יתחילו להגיע אליכם. אם זה לא קורה, תתחילו לחשוב מחדש, אבל תנו לפרויקט החדש שלכם לפחות שנה.

את הרשימה הזו פרסמתי לראשונה לפני כחודש וחצי. לפוסט המקורי >

כיכר דיזנגוף חוזרת בקרוב

כיכר דיזנגוף חוזרת בקרוב

ב-1938 נחנכה כיכר דיזנגוף בגובה פני הרחוב. ב-1978 היא התרוממה מעל פני הרחוב. ב-2018 (התכנון המקורי היה לפברואר, אבל אולי ייקח עוד קצת זמן) הכיכר תיחנך מחדש בגובה פני הרחוב. בינתיים אפשר לקרוא למקום "מכתש דיזנגוף".

התמונה באדיבות פטריק אלקיים

סביב ה"מכתש" נעים כלי רכב, בדומה לאופן שבו תתנהל התנועה בכיכר עם סיום העבודות. בתוך ה"מכתש" מבוצעות עבודות להקמת חדר תת קרקעי שבו יותקנו המערכות שיפעילו את הפסל של יעקב אגם "מים ואש". כן, המזרקה המפורסמת תחזור אל הכיכר, ומערכותיה ישודרגו כך שתמשיך להסתובב, להתיז מים, לירוק אש ולנגן מוזיקה בצבעים מרהיבים ועם תאורה ססגונית.

אני עקבתי מקרוב אחרי הורדת כיכר דיזנגוף לפני שנה. הנה כמה מהדברים שעשיתי -

• כתבתי על "כיכר צינה" - מבט פמיניסטי על הכיכר
• הכנתי סרטון הסברה עם יובל לייזרמן לקראת הורדת הכיכר
• יזמתי מפגש פרידה מעצי הפיקוס בכיכר דיזנגוף (10 נכרתו)
• הצגתי את התוכנית שהייתה עשויה להציל את העצים מכריתה (לא צלח)
• הדרכתי מעל 300 איש בסיורים מיוחדים שיזמתי כפרידה מהכיכר
• עקבתי אחרי מאבק בעלי העסקים סביב הכיכר
• חקרתי למה בעצם הוגבהה כיכר דיזנגוף
• דיווחתי על ההכנות להנמכת הכיכר והשיח המתעצם סביבה
• ביקרתי את יצירת האמנות הזמנית שבוצעה על גבי הכיכר לפני הורדתה
• שיבחתי את ההתייחסות למשתמשי התחבורה הציבורית לקראת תחילת העבודות
• התראיינתי לחדשות 2 ביום שבו הורידו את הכיכר

כמו שאתם מבינים, השתדלתי להשיג כל טיפת מידע על הורדת הכיכר. ובכל זאת, איכשהו חמק ממני הדיווח של הכתבת אדוה דדון ("כך הסכים יעקב אגם להסרת הכיכר"). לפי הדיווח, הפסל יעקב אגם יקבל מעיריית תל אביב 12 אלף ש"ח מדי חודש לתקופה שבה הפסל לא יימצא בכיכר בשל העבודות. על מה? על עצם הסכמתו להעביר את הפסל לאחסון לתקופה הזו. לפי יעקב אגם, הפסל ניתן לעיר במתנה. כנראה שזו המתנה היקרה בהיסטוריה... עבור מי שקיבל אותה.

למה ביבי מנצח

אני רוצה להמליץ לכם על "הספינר" - פודקסט של חגי אלקיים. כרגע זה הפודקסט היחיד שאני רץ לשמוע כל פרק חדש שיוצא ברגע שהוא יוצא. הפרק האחרון ששמעתי נקרא "למה ביבי מנצח?" והוא מאוד מאיר עיניים. באותו הקשר, אני חושב שאי אפשר להבין את ראש הממשלה הנוכחי של מדינת ישראל בלי לקרוא את הנאום הפיקטיבי שכתב אלוף בן, העורך הראשי בעיתון "הארץ". הוא נקרא "נאום בר אילן האמיתי", ועל אף שמדובר בטקסט לא קצר, אני חושב שהוא קריטי לכל מי שמנסה לפענח את החידה ששמה בנימין נתניהו. למיטיבי האזנה - הפודקסט שאותו אני יוצר יחד עם שותפי לדרך, עידו דמבין, ובו אנחנו משוחחים על פוליטיקה בישראל ובכלל, נקרא "פוליטי פודקסט". שוחחנו על נתניהו (והחלפתו) בשני פרקים - האחד נקרא "התוכנית להחלפת נתניהו", והשני נקרא "ראש הממשלה שתקע אותי".

הקרב על העיר

תודה רבה לעיריית הרצליה, שנתנה לי את ההזדמנות להציג את סיפורה של האורבניסטית ג'יין ג'ייקובס. ביום שני האחרון (22/1) שוחחתי עם תושבי הרצליה על הסרט "האזרחית ג'יין: הקרב על העיר". זה היה מרתק עבורי, ואני שמח שניתנה לי ההזדמנות לעשות זאת. הערב הזה הוא חלק מסדרת מפגשי חשיפה של תהליך שיתוף הציבור בתוכנית המתאר החדשה של הרצליה. תהליך שיתוף הציבור בהרצליה מנוהל על ידי חברת CR קשרי קהילה. אני בטוח שעוד ערים בישראל ילמדו מהתהליך הזה רבות. בהמשך מתוכנן גם סיור "הליכות ג'יין", לראשונה בהרצליה, בהדרכת יובל שטלריד, וגם אני אקח בו חלק. כתבתי על כך גם בגיליון מס' 50 (!) של הניוזלטר "מהנעשה בערינו", שאותו אני משגר לאורבניסטים ואורבניסטיות בישראל.

• האזינו לקטע מהתוכנית "רבע ל: עירוני" בגלי צה"ל - על סיור "הליכות ג'יין" בהרצליה.
• "מתכננים את הרצליה ביחד" - תוכנית המפגשים

חגיגות 100 שנה לנווה צדק

לאחרונה השתתפתי בפגישה במרכז הקהילתי נווה צדק. כמה תושבים הציעו לחגוג 130 שנה לייסוד השכונה. השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו העתיקה נוסדה בשנת 1887, והכוונה הייתה לציין את חגיגות 130 שנה לשכונה בשנה שעברה, אך הדבר לא הסתייע. האם השנה יהיו חגיגות בשכונה? לא ידוע. אבל זה הזכיר לי את הפוסטר הזה שנתקלתי בו לפני כמה זמן - הפוסטר שליווה את חגיגות  100 שנה לנווה צדק.

הקרב על העיר

"הקרב על העיר" בהרצליה - שני, 22/1, בשעה 20:00

ביום שני הקרוב אני אנחה צפייה מודרכת בסרט "האזרחית ג'יין - הקרב על העיר". דמותה של ג'יין ג'ייקובס מוכרת לכל מי שעוסק בעירוניות בעידן הנוכחי. היא נשאה איתה את הבשורה של עירוניות בקנה מידה אנושי, כלומר, עיצוב עירוני מגובה המדרכה ולא ממבט על. היא הייתה בין הראשונים לזהות את היתרונות של חיי העיר, שכל בני תקופתה ראו בהם רק חסרונות וניסו למגר אותם. היא לא חששה לעסוק בעירוניות, על אף שלא הייתה מתכננת או אדריכלית, והיא גם לא חששה להוביל מאבקי תושבים מול מנגנון ביורוקרטי דורסני. ההרשמה לאירוע באתר עיריית הרצליה. האירוע הזה הוא חלק מתהליך שיתוף ציבור בנושא תכנונה העתידי של העיר הרצליה, שאני שמח לקחת בו חלק.

אורבניסטית, אקטיביסטית. ג'יין ג'ייקובס

תשמרי על הכוס שלך גרסת תאונות הדרכים

אלה הדברים שעניינו אותי בזמן האחרון, ואני מקווה שיעניינו גם אתכם:

- ידידי יפתח גולדוין, אותו אני מכיר כבר מלאאא זמן, עוד מהתקופה שהיה לנו התענוג המפוקפק של לישון באותו אוהל בטירונות, מרחיב את הפעילות שלו כפסיכולוג בהתמחות קלינית. על הדרך, הוא משיק אתר חדש, ובו גם מאמרים חשובים לכל מי שצריך לדאוג לבריאותו הנפשית (רמז: כולם). את הפוסט האחרון שלו הוא הקדיש לנושא של הדרכת הורים, ובמילים אחרות: "אם הילד שלי בטיפול גם אני חייב להיות בטיפול?" המלצת קריאה לכל ההורים שבסביבה. ובכלל שווה לבקר באתר שלו בכתובת www.yiftachgoldwyn.com

- שחררתי פרק נוסף בפודקסט "מהנעשה בערינו" ושיגרתי אותו בניוזלטר שלי לקהילת האורבניסטים והאורבניסטיות בישראל. הנה הקישורים - גיליון 48 של הניוזלטר, פרק 7 של הפודקסט. נדהמתי לגלות שלפודקסט יש מאזינים מאוסטרליה עד אמריקה.

- ח"כ תמר זנדברג הודיעה שהיא מתמודדת על ראשות מרצ. אני מאוד שמח על כך, ואני מקווה שהיא תזכה, ושתהיה בישראל מפלגה עם יושבת ראש שיש לה הבנה של עירוניות בת קיימא. אגב, את זנדברג יוצא לי לראות מדי פעם נוסעת באוטובוס, שזה כבר נותן לה נקודות זכות אצלי.

- קיבלתי פירגון על סיור שהדרכתי. שלושה דורות, 30 קרובי משפחה, חגגו ביחד בר מצווה, והזמינו אותי להדריך אותם בסיור במרכז תל אביב. הלכנו ממלון סינמה בכיכר דיזנגוף עד לבית בן-גוריון, וחשפנו כמה מהסודות שתל אביב טומנת בחובה. במרכז הקהילתי דב הוז לא נשארו אדישים והרימו פירגון על כך שביקרנו ברחבה שלהם. לא רבים יודעים, אבל ממש כאן לפני שבעים שנה התווכחו מנהיגי התנועה הציונית איך להקים את המדינה - קראו את מה שכתבתי כאן: בית צעירות מזרחי / מרכז קהילתי דב הוז -- TLVXP.

- בעודי משוטט בתל אביב, ההתבוננות שלי במרחב העירוני היא בלתי פוסקת. כל הזמן רצים לי דברים בראש. מדי פעם אני משתף את הדברים בקבוצת "עירוניות מתחדשת בישראל" בפייסבוק, שהיא קבוצה מצוינת לאורבניסטים ואורבניסטיות בישראל. העליתי תמונה של דוכן קפה בבית כלל שברחוב דרויאנוב, שמדגים שימוש מוצלח לרווח שבין הקולונדות (העמודים שיש לרוב בבניינים ברחובות מסחריים).

- העליתי גם פרסומת לקו 46, שחוזר עכשיו, כ-6.5 שנים אחרי שבוטל ברפורמת הקווים בגוש דן שבוצעה בקיץ 2011. בעיני זו קבורת החמור של הרפורמה, שלא השיגה את מטרתה - היא לא יצרה מערכת פשוטה יותר, כפי שקיוו המתכננים (שהתלוננו על כך שקווים רבים נוצרו לאורך השנים בשיטת טלאי על טלאי, וכך נוצרה מערכת שהם כינו בשם "ספגטי"). אין לי נתונים, אבל לדעתי היא גם לא הביאה לעצירת הירידה בשימוש באוטובוסים - שזו הייתה המטרה הראשית של הרפורמה. בדיון שהתפתח על מה שהעליתי נטען שהרפורמה כבר לא רלוונטית, כי תכף יהיו נתיבי תחבורה ציבורית במסגרת תוכנית "מהיר לעיר" ועוד כמה שנים תהיה רכבת קלה בגוש דן... נקווה שהפרויקטים הללו יצליחו יותר.

- בעודנו הולכים ברחוב צד את עינינו הקמפיין של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שקוראת לנו לא להתפרץ לכביש ולהסתכל לנהגים בעיניים. אני כבר תכננתי לכתוב על זה מסה ולהסביר מדוע מדובר בסוג של "האשמת הקרבן" - כפי שכבר כתבתי בעבר על תאונה שבה נהרג רוכב אופניים חשמליים בן 14, ועל תאונה אחרת מתוקשרת יותר שבה נפצעה הדוגמנית שלומית מלכה. למזלי, זוגתי שתחיה חסכה לי את העבודה הקשה, ובמשפט קצר קלעה בול: זה קמפיין ״תשמרי על הכוס שלך״ גרסת תאונות הדרכים. בדיון שהתפתח סביב הטענה הזו שאלו האם זה קמפיין ראוי וחשוב או לא. התשובה כמובן היא 42.